צפת מובילה אל "סמטאות נפשי" בימי הקורונה/ אורה עשהאל

על "סמטאות נפשי" מאת שולמית גנון

הוצאה גלילית, 2020, עורכת: אורנה ריין, עריכת לשון: אורלי גילת, עימוד: נויה קסטוריאנו.

את שולמית גנון , היא שולה, הכרתי בצפת כאשת תרבות וספרות המכנסת בביתה הנאה בישוב בִּירִיָּה הסמוך לצפת, סופרים, משוררים ואנשי רוח לקרוא מכתביהם ולשוחח. השתתפתי באחד מהמפגשים ומשם צמחה היכרותנו וידידותנו.

שמחתי לשמוע ששולה החליטה להוציא לאור ספר, שהופיע, ויושק למרות הקורונה, בימים אלה בקרב בני משפחתה וחוגה. הופתעתי ממתכונת הספר, ייחודיותו ואיכותו. זהו אלבום נעים לעין המשלב ציורים וכתבים וחושף את קורותיה וקורות משפחותיה בצורה מושכת לעיון וקריאה.

שולמית  הינה בסמוך לגיל 'גבורות', ומסתבר שכמוני, גם היא חשבה שעליה להכין ספר שישקף לצאצאיה את כור מחצבתם. אותה – האם, הסבתא, ותוך כדי כך את אביהם-סבם ואת בני הדורות הקודמים.

כל אחת מאתנו בחרה במתכונת אחרת לצורך השגת אותה המטרה. אני הוצאתי לאור את "בראי הזמן" ושולה את " סמטאות נפשי". שולה בחרה במתכונת של אלבום בו חוגגים ציוריה והתמונות המשפחתיות. 'הוצאה גלילית' בה בחרה, הפיקה ספר נאה למראה ומגע.

השער הראשון בספר: כור מחצבתנו

שולה בחרה להציג את קורות המשפחה באמצעות סיפורים. הם שובי לב, מרגשים. היא נולדה בפאס אשר במרוקו, למשפחת אנוסים שמוצאה מספרד ושמקורותיה מוכרים. הווי ילדותה, המחלות, מוראות מלחמת העולם השנייה, בריחתם של הוריה עם משפחתם ועלייתם לארץ ישראל מסופרת בפתיחות רבה. ילדות לא קלה הייתה לה לשולה. סיפוריה קורעים  את הלב. סיפור העלייה לארץ  ישראל, שלה, של הוריה, ואחיה, בו מעורבת גם דודתה עישה, אחות אימה, מצמרר ומעורר הערצה לכוח הנפשי של הילדה שולה שעברה מחלה קשה ותלאות כה רבות בילדותה. 

חוויית ההגעה לארץ מובאת כתיאור סיפורי דוקומנטרי מטלטל המעורר את השתתפות הקורא בהתרגשות ובתסכול של שולה ובני משפחתה. להיות ילדה עולה חדשה המגיעה לשדה בור במזג אוויר קשה, וכל שניתן הוא יריעות להקמת אוהל ומצרכים ללא כלים – בהחלט מקומם.

כפיצוי היו לשולה נעורים מאושרים בצפת. משפחתה התקבלה בעיר הגלילית בחום, שולמית הצליחה להשתלב במערכת החינוך, ובית הוריה ומשפחתה הענפה עטפו אותה בחוויות ילדות מאושרות.

האלבום משמש לשולה להנצחת בני משפחתה הקרובים. לכל אח, אחות, ודודה, היא מקדישה עמוד שלם עם סיפור ותמונה. שולה הוסיפה תיאורים של בני משפחה קרובים, מעבר לים, וסיפורי חגים ומסורת בצפת. זיכרונות אלו יוכלו ללוות את צאצאיה ואת משפחתה החמה והענפה.

שער שני: "סיפורים מהחיים"

המתכונת הסיפורית מאפשרת לנו לקרוא אודות לימודי הסיעוד של שולה, עבודתה כאחות, ההיכרות עם מי שהיה לבעלה –יצחק, ונשואיהם.

שולה מספרת על ילדיה ונכדיה, על עבודתה כאחות ועל מקרים מיוחדים, בלתי נשכחים הקשורים בחולים.

השער השלישי "שיחותי עם יצחק"

בשער זה מתארת המחברת את פטירתו הפתאומית של בעלה, ואת סיפור אהבתם. לאחר פטירתו נהגה לכתוב מדי יום והדברים מובאים כפי שנכתבו – בחרדה ובשברון לב. אודות משפחתו של יצחק סיפרה שולה בספרה, בעיתוי המתאים – בטרם נשואיהם. בשער זה מזכירה מצוקת האלמנות של שולה עוד מאורעות קשים בחייה, עליהם ספרה קודם לכן, כמו השריפה של דירת הזוג שהכריחה אותם להתחיל מחדש. לאחר תיאורי הקשיים והבדידות מופיעה קרן אור: מאחר שיצחק עבד כמנהל הדואר בצפת והיה אספן של בולים, הנציחה שולה את זכרו בתערוכת קבע של בולים מעיזבונו  שמוקמה במתחם הסראייה בצפת. השקת התערוכה הייתה אירוע חגיגי לזכרו.

לסיכום: במהלך הספר מספרת המחברת על עצמה, כאחות, כאשת מנהל, כעקרת בית ואשת משפחה. היא מספרת על התואר האוניברסיטאי שהשלימה ועל לימודי האמנת שלה ותערוכותיה. על נסיעות לחו"ל, בילויים ופגישות שקיימה בשנות האלמנות.

זהו ספר מעניין, אמיץ וחושפני. אני משערת שצאצאיה של שולה, בני משפחתה וקוראיה, יעריכו את כנותה, יבינו את בדידותה, וימצאו ענין בתיעוד המשפחתי שהפיקה.