שיר:
נוֹצוֹת כַּנְפֵי הַטֶּבַע נִמְרָטוֹת / חַיִּים סֶפְטִי

נוֹצוֹת כַּנְפֵי הַטֶּבַע נִמְרָטוֹת אַט אַט

מִילְיוֹנֵי דְּקָלִים נִכְחֲדוּ בֵּין עִירָק לְאִירָן, הוֹתִירוּ אֲדָמוֹת עֲרֻמּוֹת,

יַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם בְּפָּרַגְוַאי בִּבְּרָזִיל נֶעֱלָמִים אַט אַט

כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית שֶׁכָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ וְכָחַשׁ וְכָחַשׁ.

אַדְמוֹת הַטֶּבַע, הַצִּמְחִיָּה, חַיּוֹת הַבָּר, נִבְלָעִים בְּבִטְנֵי נַחֲשֵׁי־עָרִים מִתְרַחֲבִים

אֲגַמִּים, מַאַגְרֵי מַיִם, מִתְרוֹקְנִים

הַטֶּבַע מְבַכֶּה אֶת אֲבֵדוֹתָיו, אֶת זִהוּם מְקוֹרוֹת הַמַּיִם, הָאֲדָמָה, הָאֲוִיר,

אֶת שִׁכְבַת הָאוֹזוֹן הַמִּתְדַּלְדֶּלֶת, אֶת מַעֲלוֹת חֻמּוֹ הָעוֹלוֹת,

כּוֹאֵב אֶת רִקְמוֹתָיו הַמָּעֳלוֹת קָרְבָּן תָּמִים

אֶת עוֹלְלוֹתָיו הַנִּרְמָסוֹת בְּיָד רָמָה

כַּבִּיר וְעָצוּם מוּטָל מְעֻרְטָל, מְנֻצָּח,

טוֹוֶה חֶרֶשׁ חֲלוֹמוֹת גְּדֻלָּתוֹ הַקַּדְמוֹנִית –

עִדְּנֵי יַעֲרוֹת הָאֵינְסוֹף, מֵימֵי הַתָּמִיד הַצְּלוּלִים, הַזַּכִּים, הָאֲוִיר הַנָּקִי,

חַיּוֹת הַבָּר בַּהֲמוֹנֵיהֶן בִּיפִי שַׁעֲטוֹתֵיהֶן, דַּהֲרוֹתֵיהֶן, בִּיפִי תָּאֳרָן,

מְבַכֶּה אֶת מַרְאוֹתָיו הַשַּׂגִּיאִים, הַשַּׂגִּיבִים,

מִתְעַנֵּג עַל מַרְאוֹת עֲבָרוֹ הָעוֹבְרִים לְנֶגֶד עֵינָיו,

עַל הַשִּׁפְעָה הָעֲצוּמָה שֶׁהָיְתָה, עַל עֹצֶם יָדוֹ וּבְרִיאָתוֹ,

מִתְמַסֵּר לְזִכְרוֹנוֹתָיו, לַהֲגִיגָיו עַל נְעוּרָיו הָאֲבוּדִים,

וּבְאַחַת נֵעוֹר מִשַּׂרְעַפָּיו –

מִזְדַּעֲזֵעַ גֵּווֹ וּמִצְטַמְרֵר מִנִּסּוּר מַשּׂוֹרֵי־הָעֲנָק בְּיַעֲרוֹתָיו,

וְאַחַר –

עָלוּב כְּכֶלֶב־חוּצוֹת מֻכֶּה

נֶאֱחָז מֵחָדָשׁ בְּחֶזְיוֹנוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁהָיְתָה

אָבוּד וְעָזוּב, חוֹלֵם וְנִכְלָם

וְהוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם.

(בעקבות הכתבה "עולם הולך ונעלם" – "ידיעות אחרונות").

(מתוך הספר "דו"ח על יתרת הנפש", הוצאת "כרמל").