ככה, כשעמדה מכופפת ליד המעלית נראתה כמו נערה ששורכת נעליה. כשהתרוממה הכרתיה, זו היא מוכרת הבגדים. לרגליה, דרך קבע,  מונחת שקית פלסטיק ענקית, פצועה ומשופשפת שידעה ימים טובים יותר. בגדים רבים נחו בתוכה, בפיזור דעת, בגוונים עליזים ומידות שונות. התוויות עליהן גזורות כמו שומרות חטא.

הייתה נוהגת להגיע עם השק הענק, משאירה אותו באחד החדרים בבניין המשרדים הענק ויוצאת למסע שווק בקומות הבניין, אבל, עם שקית ניילון קטנה יותר.

רזה, לבושה בבגדים מוזרים, כמו אספה אותם מתוך ערימת בגדים שנזרקו ובחרה אקראית בחצאית משובצת מקומטת, חולצה מנוקדת סגורה, סגולה,  רכוסה ועליה עוד חולצה משובצת, לראשה כובע שחור עם מצחייה ומעליו משקפי שמש. שיער ארוך ומרדן אסוף בגומייה שחורה שנפגש פעם בצבע חינה ונפרד ממנה לפני זמן רב .קשה היה לשער את גילה, משהו בסביבות החמישים. ללא איפור, פנים קטנות מעט מקומטות, עור שידע חטטים רבים בנערותה, עיניה כהות, שקועות ויפות.

תמיד הזכירה לי עכבר שדה שבודק את השטח וחושש כל העת מסכנה אורבת. היה לה חיוך עדין, כמו מתנצל משהו על היותה קיימת. מעולם לא צחקה, לא שוחחה עם איש על חייה והקפידה להיות אנונימית. דבר לא ידענו על חייה, אם נשואה היא, ילדים, היכן גרה. גם את שמה לא ידענו. קראנו לה  "זאת עם הסמרטוטים".

הייתה עומדת בפתח הדלת כמו מבקשת אישור כניסה, נכנסת לחדר ,מנשקת המזוזה, מחטטת בשקית ושולפת בגד שהתבקשה להביא או שחושבת שיתאים לי,  רושמת העסקה בפנקס קטן שחור, דהוי וקרוע. 

לחילופין, מוחקת חוב,  מקבלת המחאה והולכת לחדר הבא. אם התבקשה להשאיר טלפון הייתה כותבת על פתק קטן ששלפה מתיקה  את שמה הפרטי ומספר טלפון נייד . דקלה שמה. היה ברור כי שם זה לא ניתן לה בלידתה. בצאתה מהחדר הייתה מסיימת כל משפט "בעזרת השם, רק בריאות".

העברית שבפיה הייתה פשוטה, ללא שגיאות. שוחחה בשקט והדגישה כל העת את היותה אמינה וישרה.  אם ביקשת הנחה על פריט הייתה נוהגת לומר "הבוס  יהרוג אותי, את לא יודעת איזה איש קשה הוא, כעסן, הוא צועק עלי כל הזמן, אבל, הוא מוכן לקבל ש'קים דחויים אפילו לשנה, לא יכולה לעשות לך הנחה".

בצהריים הייתה יורדת לחדר האוכל קונה שתי מנות , עוטפת אותן בנפרד, בשקיות ניילון, מצרפת סכום מפלסטיק וטוענת שהיא קונה לאחד העובדים הנכים את האוכל. לא נהגה לשבת ולאכול בחדר האוכל.

ביום חמישי אחד ביקשה שאזדרז להחליט אם אקח את הבגד שהביאה לי.  שאלתיה "לאן את ממהרת?" השיבה כי עליה לבשל לקראת שבת.

לא עמדה בי סקרנותי והקשיתי "לאמך?" השיבה "לא, אימי מתה. בשביל בעלי". "ואני חשבתי שאת רווקה, הקשייתי"  היא שתקה זמן מה עיניה כמו נכנסו לתוך עיניי וכבר הצטערתי על פליטת פה זו שלי, החצופה, וביקשתי סליחתה.

התיישבה על הספסל בחדרי והחלה לספר בשצף את מהלך חייה.

"כשהייתי צעירה עבדתי באחד מבתי המלון הגדולים בעיר, ילדה טובה, תמימה. היה שם בחור עם חיוך שובה לב. שיניים לבנות וצחות. הוא דאג לי לכריך כל בוקר, היה מצחיק אותי, מניח לי פרח על השולחן. עם הזמן התחלנו לצאת, שתינו קפה ביחד, טיילנו. הוא סיפר לי שהוא מצוי בהליכי גירושין. אהבתי אותו, את צחוקו, עיניו הבורקות, טוב ליבו עד שיום אחד נודע להוריי כי אני נפגשת עם מישהו נשוי.  זה היה יום שחור, אבי ביכה אותי כאילו מתתי, אחיותיי ניתקו קשר איתי, אמי קראה לי בשמות גנאי. אסרו עלי ללכת לעבודה והיכו אותי. הייתי חייבת לנתק את הקשר אתו למרות שידעתי שזו אהבתי הגדולה.

הפרידה ממנו הייתה קשה מנשוא, נפרדתי ושבתי אליו מספר פעמים ולבסוף נותק הקשר. הפסקתי לעבוד, הייתי שוכבת כל הזמן במיטתי, כמעט ולא אכלתי דבר. משפחתי התכחשה לי  ולא דיברו איתי.

אז כבר החלטתי שלא אנשא לאיש. לא מצאתי כל טעם בחיי וקיוויתי שאמות בקרוב. עשר שנים נרקבתי בבית הוריי, בוכה כל העת, שמעתי את הוריי משוחחים עם משפחתי ובכוונתם הייתה לאשפז אותי. נכנס בי הפחד.

יום אחד צררתי צרור קטן של כמה בגדים, מעט כסף שהיה לי וברחתי מביתי. הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב. גברים דוחים עם עיניים נצלניות פנו אלי והציעו לי דרך לגיהינום. פחדתי מהטיפוסים ואז החלטתי ללכת לים. מצאתי פינה, מאחורי סירה הרוסה וישנתי בלילות שם וביום הסתובבתי בחופים. מישהו בבני משפחתי ראה אותי, נבהל ממראי הסתור, סיפר למשפחתי והם החליטו להחזירני בכוח הביתה. מספר ימים הייתי בבית הוריי קראתי תהילים והבנתי שאני מוכרחה לעבוד בכדי להיות עצמאית.

אין לי מקצוע או השכלה אבל ידעתי שיש לי את השכל הישר ואיני עצלה. הייתי בערך בת 35.

הלכתי ללשכת התעסוקה לחפש עבודה. הציעו לי  להיות מנקה בבית חרושת לבגדים. הסכמתי. הלכתי.

הבחנתי כי למפעל מגיעות נשים שמקבלות בגדים ומוכרות אותם. הצעתי לבעל העסק לנסות למכור בגדים. כששמע את בקשתי לא הפסיק לצחוק ולזלזל בי. קרא לי ושאל "העכברה רוצה להיות עשירה?"

הציע לי להמשיך לנקות את חדרי השירותים ושאר חדרי העבודה. לא ויתרתי. הרגשתי שהשיגעון נכנס בי להיות שווה. קניתי ממנו מספר בגדים ומכרתי לאנשים. הוא  החל לראות שכדאי לו לתת לי סחורה שכן אני מבינה משהו בעניין.

עזבתי את הבית ושכרתי חדר בשכונת התקווה ליד השוק. שם הכרתי אנשים נחמדים שדאגו לי ואכפת היה להם ממני. לא התחברתי עם איש. לא רציתי קשר עם איש. הייתי יבשה. הייתי באה לקנות כמה מוצרים כל יום שישי אחר הצהריים, המוכרים היו מזמינים אותי לבית הכנסת. נשים רוכלות היו מברכות אותי שבטני תישא פרי ואני מודה להם והולכת הלאה.

היה שם מישהו שתמיד שמר לי פרי בשל ואמר לי "זה בשבילך ממני". את שמו לא ידעתי אבל תמיד הוא הזכיר לי את אהובי. פעם שאלתי אותו אם יש לו ילדים השיב בחיוב והיה לו מבט של כעס על פניו. מאז הייתי ממעטת להתקרב לדוכנו. הבנתי כי שגיתי בשאלתי. ימי שישי הייתי מנקה את חדרי, הולכת לקניות, מתכנסת בחדרי, שומעת רדיו, וישנה עד יום ראשון. הייתה לי שכנה חד הורית שבעלה עזב אותה לאחר שהבין כי נקלטה וברח. הייתי עוזרת לה כשתינוקה היה בוכה ללא הפסקה. מחבקת אותו, מרגיעה אותו עד שהיה נרדם.

השכנה סיפרה לי כי בשכונה ישנן הרצאות לנשים על ידי רב חכם. הציעה שנלך ביחד. הסכמתי.  יום אחד  הגעתי עם שכנתי לשמוע  הרצאת רב ובאמצע ההרצאה שכנתי פנתה לרב ואמרה לו כי בקהל ישנה בחורה מעוכבת חיתון ושאלה  אותו מה עליה לעשות בכדי להסיר את הקללה. עצר הרב את הרצאתו, פתח ספר שחור עתיק, עלעל בין דפיו ופסק כי עליה לשנות שמה לדקלה וכך  יפסק הרוע.

מששיניתי את שמי קרה הנס. באחד מימי שישי הגשומים החלטתי לקנות כמה מוצרים לשישי-שבת, אספתי מטרייה שבורה משכנתי ורצתי לשוק. חלפתי על פני אותו רוכל. הרוכל עזב את דוכנו ורץ אחרי השיג אותי ושאל אותי  מדוע איני עוצרת יותר ליד דוכנו שכן הוא ממשיך לשמור לי כל יום שישי פרי יפה, בשל.

סיפרתי לו שחשתי כי חדרתי לפרטיותו בעבר ולא רציתי להכעיסו עוד. צחק והתעלם מהערתי. הציג עצמו כשימי. הצגתי עצמי בשמי החדש. ביקש ללכת  איתי לסרט בשבת והסכמתי. התרגשתי כמו ילדה קטנה. עשיתי חישובים על מה, מתי, איך ומה יקרה אם ירד גשם, מה יקרה אם לא אוהב את הסרט, מה יקרה אם יגע בי.... גיהצתי בגד שחשבתי שהוא היפה בבגדיי."af

הצחוק חזר על שפתיה, מותר היה לה לחלום, לקוות, לרצות. הגבר הציע לה נישואין ,  הסכימה . נישאו וכך הגיעה לשלוותה.  היא מכנה אותו "נפש תאומה", מציינת כל העת כי אוהבת אותו ומבליגה על דבריו המרגיזים ומכבדת אותו בכל דרכיו.

ואני שהתחלתי מסיפור על שק הסמרטוטים מצאתי תקווה ואהבה יפה בתוכם.