חשיפה זוכה ופרסים יפים עם שירה רוני ונועה 
ראיון עם שלושת זוכי טורניר טקסטים #1
 

 

הרעיון של טורנירי תוכן דיגיטליים שבהם הציבור לבדו הוא שקובע מה היא איכות ומי יהיו הזוכים, נבט בראשו של היזם והסופר רז ספקטור (היוצר של בוק סרפינג) בינואר 2020. חלומו היה לעקוף ועדות מומחים, ביורוקרטיה של מענקים, ולאפשר לציבור לבחור בעצמו מה הוא אוהב. ריאליטי דיגיטלי. 

 

נדרשו לספקטור 3 חודשים כדי להקים צוות ולהשיק את טורניר הטקסטים #1 בפורמאט חדש זה. הטורניר הושק באפריל, בשיא היסטריית הקורונה. הוא התמלא במהירות. עשרות כותבים שלחו סיפורים ושירים. עשרות מדרגים מתנדבים דירגו את הטקסטים. כחודש ימים אחרי סגירת ההרשמה, בחר ציבור הקוראים שלושה טקסטים שאהב במיוחד. אם לדייק, שלושת הטקסטים שזכו לציון הממוצע הגבוה ביותר (כל הטקסטים נקראו בעילום שם) הם שזכו.  

 

מובא כאן ראיון שערכנו עם שירה אלק, נועה אורמוביץ' ורוני בלאק, שהטקסטים שלהם (ראו לינקים בסוף הכתבה) הם הזוכים. חוץ מחשיפה בתקשורת, קריאת יצירותיהם ע"י אלפי קוראים וצ'ק ע"ס 1500 שח שקיבלו, שלושתם מספרים בראיון על עלייה במוטיבציה ובביטחון. וזאת מטרתו של ספקטור - להעצים יוצרים (לא רק כותבים, גם צלמים, ציירים...), שמערכות הסלקציה המוכרות נוטות להזניח.  

 

הנה ראיון ראשון שערכנו עם שלושת הזוכים: 

 

 

מה שמך? איפה גדלת? 

 

שירה: שירה אלק. בת 31. גדלתי במשפחה בת 13 ילדים. בשנים הראשונות לחיי גרנו בדירת 2 חדרים ברחוב גאולה בירושלים. הצפיפות בבית הייתה כה גדולה שאת רוב זמננו בילינו בחצר או על המדרכה ברחוב הושע הסמוך. ישנתי במיטה אחת עם אחותי. תמיד היה תינוק תלוי על זרועה של אמא. אח אחד צעק, אחר בכה. אימי נהגה להטליא בגדים. המטבח היה דביק. הכיור מלא. המקרר ריק. ואעפ"כ, השנים הללו זכורות לי כמופלאות. גרוטאות בחצרות בתים היו אוצרות. זכוכיות שבורות על המדרכה - מרגליות. נהגנו למצוץ צוף משיח הפרחים במעלה רחוב יחזקאל, שהיה נהר הסמבטיון שלנו. גועש בימות השבוע ודומם בשבת.  

נועה: נועה, בת 23, מאלפי מנשה.  

רוני: רוני בלאק. אני אוטיסט וסכיזופרן. זה שם העט שלי אבל אני שוקל להפוך אותו לשמי הרשמי. מעדיף לשמור על אנונימיות בשלב זה. כיוון שאני חולה בסכיזופרניה אני לוקח בחשבון מחשבות רדיפה עתידיות. אבל בהתחשב בהיקף החשיפה אחרי הזכייה בטורניר, מאמין שעוד אחשף לקהל בשמי.  

 

 

מאיזה גיל נוכחת הכתיבה בחייך? 

 

שירה: התחלתי לכתוב בגיל 11.5. מצאתי מחברת חצי משומשת. תלשתי את העמודים הכתובים והיא הפכה ליומן. אפשר לומר שהצורך לכתוב התעורר מתוך המרתפים הנפשיים. הפטירה של אחותי וההתבגרות שלי נכרכו זו בזו. הייתי אבודה. את הייאוש הוצאתי בבית הספר. הייתי פרא אדם. לעתים קרובות היה נפתח שיעור בכך שהוצאתי מהכיתה. בית הספר היה כאוס ומכבש נפשי, הבית היה צפוף ורועש, אבל מתחת לכל אלו הייתה דממת מוות בעיניה הנפוחות של אימי.  

בשנה האחרונה הצטרפתי לקורס כתיבה של עמותת "יוצאים לשינוי" בהנחיית יונתן ברג, אדם מבריק וכותב מחונן, בעל עין חדה ונשמה ענקית. מיונתן למדתי להיעשות יותר מודעת בכתיבה, לשייף אותה, להשתמש במילה כחומר גלם.    

נועה: חושבת שהפעם הראשונה שהבעתי רגשות בכתב הייתה בי"א. זה היה ראשוני, טקסטים פוליטיים וחברתיים. דברים שהעסיקו אותי בעולם, כמתבגרת. רק בשלב מאוחר יותר נפתחתי לאפשרות של מילים של הלב.   

רוני: התחלתי לכתוב לפני חצי שנה. זה התחיל כתוצאה של מצב נפשי שבא אלי – מאניה. המאניה היא מחלה נהדרת. היא מגבירה את היצירתיות ואת הפרודוקטיביות . שילוב מופלא ומנצח .אתה הופך להיות השפן של דוראסל. הייתי כותב חמישה שירים בשעה. זה התחיל בכתיבת שירי אהבה לבחורה שהתאהבתי בה. לא עזר. המאניה נגמרה. היצירתיות נשארה. תודה מאניה.  

 

 

מה סגנון הכתיבה שלך?  

 

שירה: פרוזה. חשוב לי לרדת לפרטים קונקרטיים בנסיון להעביר לקורא את החוויה המזוקקת. ומתוך הכתיבה אני מבקשת לעשות את הקוראים שותפים למסע.  

נועה: אני כותבת שירה. טקסטים מינימליסטיים. כתיבה מודרנית מבחינת צורה.   

רוני:  השירים קלילים ומצחיקים עם הרבה דימויים, רגש וחריזה. הכתיבה קשורה עפ"ר למחלות שלי. יש הרבה מחלות ולכן לא חסר חומר. בסיפורים משולב ידע בסגנון של מייקל קרייטון. והסוף מפתיע וגורם לחשיבה וקריאה מחדש.  

 

 

אילו טקסט/ים שלחת לטורניר #1? 

 

שירה: שלחתי את "מכתב", שהוא הטקסט שזכה. ועוד שני טקסטים, שלא זכו J

נועה: כתבתי את השיר "אני פה" לכבוד טורניר הטקסטים. וכתבתי שירים לטורנירים הבאים, אבל הם בינתיים בסוד J 

רוני: שלחתי לטורניר את הסיפור שנקרא "גם אני מסוגל לאהוב" ומספר על אוטיסט שעולמו מורכב מאהבה למספרים ולמדוזות. סיפור שני ששלחתי לתחרות נקרא "השעון הרביעי" והוא הסיפור הראשון שכתבתי.  

 

 

כששלחת את הטקסטים לטורניר האמנת בסיכוי לזכות? 

 

שירה:  באופן מודע, לא האמנתי שאני מספיק טובה. אבל הייתה בי תקווה, אחרת לא הייתי שולחת.  

נועה: האמת שלא. זה היה "שלח לחמך"... זאת הפעם הראשונה שבה השתתפתי בתחרות כתיבה כלשהיא.  

רוני: ברור שכן. אני אספרגר. צורת המחשבה שלי דומה יותר למודל של מחשב מאשר לזה של בן אדם אחר. ההחלטות לא מערבות רגש ואפשר להגיע לרמת דיוק גבוהה. בפשטות: אני יודע מראש מה יקרה ברוב המקרים. ידעתי שהסיפור ששלחתי יהיה בין הטקסטים הזוכים. ואם שירה אלק לא הייתה כותבת מדהים הייתי זוכה בממוצע הכי גבוה. שירה, את גנבת!!! 

 

מה נתנה לך הזכייה בטורניר? חוץ מצ'ק שכבר קיבלת מה עוד היית מקווה שתיתן הזכייה? 

 

שירה: גל של כוח ואמון בעצמי. ורעב לכתוב. אני עובדת על כתיבה של סיפורים מחיי נערה חרדית, כבר תקופה. הזכייה היא דחיפה חזקה להמשיך לכתוב.  

נועה: זאת כאמור הפעם הראשונה שבה אני שולחת טקסטים לתחרות. רוב הטקסטים שאני כותבת עדיין במגירה. הזכייה נותנת ביטחון עצמי ביחס לכתיבה. זה מעצים. וזה מרגש.  

רוני: הזכייה שינתה את חיי מקצה לקצה. פתחתי חשבון פייסבוק בגללה. לראשונה בחיי אני מקבל הכרה והערכה מאנשים זרים. וזה מזין אותי. הפרסום גם מאפשר נגישות גבוהה לנשים. ברגע שנשים קוראות את הסיפורים והשירים שלי, ההיכרות שלהן עם הפנימיות שלי נותנת נקודת התחלה טובה ביצירת קשר.  

 

מה דעתך על הרעיון של טורנירי תוכן שבהם אנשים מוכשרים שולחים יצירות, תמורת תשלום סמלי, והציבור מדרג בחינם וקובע את הזוכים? 

 

שירה: הרעיון מבריק. המיזם הזה מרגש, אמיתי ואפקטיבי. אני מאמינה שבכוחו להשפיע לטובה על תחום הספרות. 

נועה: אני חושבת שזאת דרך נהדרת לחבר בין קהל לכותבים. העלאת טקסטים מתוך הטורניר לפייסבוק ואינסטה מקלילה את היחס של הדור הצעיר כלפי הכתיבה ויוצרת מרחב ליצירה.  

רוני: הרעיון של טורנירי תוכן הוא מעולה. יש רבים שכותבים לעצמם סיפורים ומשאירים במגירה. החלומות נדחסים. לא מתאווררים. חשוב לציין שהתחרות מאפשרת לכל המשתתפים, גם לאלו שלא זכו בטורניר, לדעת מה הציון המשוקלל שנתנו להם המדרגים. כל אדם יכול להבין כך באיזו מידה אנשים אוהבים יצירות שהאדם יוצר.  

 


 


להרשמה לטורניר #3 :

https://www.dofek.org/competition

 

התמונות צולמו בעדשתו של אפרים צפוני https://www.facebook.com/ephraimts

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים