שמחת ההיחלצות היא בשירה/ ראובן שבת

על ספר השירה נחלץ מהבקבוק-משה ויג/ הוצאת פיוטית.

משה ויג הוא משורר.

אני אומר את זה כאן בנימה אישית.

הכרתי אותו תמיד  כבן זוגה ובעלה של חברתי היקרה המשוררת שושנה ויג, משוררת וסופרת בעצמה.

הוא החל לכתוב שירים לפני כשלוש שנים והספר הצנוע הזה מוכיח שזאת הייתה החלטה נכונה.

קיים מושג בעולם העסקים והכלכלה הנקרא –"צוואר בקבוק"-מושג המתאר מצב של תקיעות בשל משימות שנתקעו ולא באו לסיומם.

בספר השירה המיוחד הזה היציאה של המשורר היא יציאה אמיתית מצוואר הבקבוק הזה לעבר מחוזות יפים של הבעה עצמית בכתיבה סגורה אומנם, אבל גם מלוטשת, אמיתית,  נוגעת מאוד, ומקיפה הוויות חיים.

הספר נגע בי מכיוון שיש בו שתי מהויות משמעיות . מחד- המאבק הקיומי, הארצי כל כולו, הטבוע בהוויה של קיום. מאידך-הנגיעה המיוחדת בארוטי. בצורה בלתי אמצעית, לא כאמצעי שכחה, אלא כדרך ביטוי אותנטית.

שני שירים שונים ממחישים זאת היטב:

מְסֻנְוָר מִבֹּהַק לָבָן

מַפְלִיג בִּנְהַר הַיַּהֲלוֹמִים

אֶל מִכְרֵה הַפֶּחָם

שָׁם אֶמְצָא יַהֲלוֹם לָבָן.

וּבַמִּכְרֶה

הַחֹשֶׁךְ בְּכָל מָקוֹם

גּוּפִי נִצְבַּע שָׁחֹר

הֶעֱמַקְתִּי לַחְפֹּר

מָצָאתִי הַיַּהֲלוֹם

וְשַׁבְתִּי אֶל הָאוֹר.

הערגה על מציאות אחרת עוברת דרך מאבק יום יומי קשה של "פחם", אבל המעבר אל האור תלוי בחפירה עצמה, באמיתיות שלה, בתום לב לקראתה ומשם ההגעה אליה.

והשיר השני, ארוטי, פשוט, בלתי אמצעי ובעיקר עוצמתי באמיתות המצויה בו:

הַיָּם הַנִּשְׁקָף מִבַּעַד לָעֵצִים

עָטוּף בִּשְׂמִיכָה לְבָנָה

אֳנִיָּה עוֹגֶנֶת מְצַפָּה לְהַפְלָגָה

אַבִּיט בַּשְּׂמִיכָה שֶׁעוֹטֶפֶת אֶת גּוּפֵךְ

כַּאֲשֶׁר הַשְּׂמִיכָה תּוּסַר                      

נַפְלִיג אֶל

הָעוֹלָם שֶׁהֻסְתַּר

בַּעֲרָפֶל.

 והנה מצד אחד, שיר מפתיע הנוגע שוב בהוויה הקיומית דרך התבוננות בשילוב הנפרד הזה שבין טבע לאורבניות המנסה לכבוש אותו.

בְּגַן הַמֶּלֶךְ עַל גִּבְעַת כֻּרְכָּר

אֶל מוּל הַיָּם נְטוּעִים אֲשָׁלִים.

מַבִּיטִים אֶל הַיָּם,

צוֹפִים בַּשְּׁקִיעָה.

הַבְּרִיזָה נוֹשֶׁבֶת מֵהַיָּם

מְתַבֶּלֶת אֶת עֲלֵיהֶם

בִּמְלִיחוּת נְעִימָה

מְפַזְּרִים קְרִירוּת מַרְגִּיעָה.

וַאֲנִי,

כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל

יּוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל,

טוֹעֵם אֶת מְלִיחוּת עָלָיו,

צוֹפֶה בַּשְּׁקִיעָה,

הַיָּם פָּרוּשׂ לְרַגְלַי,

וּמַרְגִּישׁ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.

ההחלטה היא בידי האינוודואל , האדם עצמו. לנכס לעצמו את ההוויה שנשקפת מולו( עצי האשל על רכס כורכר קטן, עירוני). ולחוש ממנה קרבה מלכותית אל עצמו. וזוהי זכות גדולה ויפה וחוסן נפשי ראוי.

ישנם בספר עוד שירים יפים רבים וטובים.

אבל בנגיעה כוללת ומעניינת: משה ויג, הוא משורר קיומי. הוא לא נע בשרעפי יצירה שירית, נרקסיסטית, אין בו שמץ של הרס עצמי וחיבוטי נפש פיוטיים. אבל יש בו לעומת כל אלו-נגיעה בולטת בהוויה הקיומית של חייו, דרך התבוננות( סגורה אומנם, אבל עם שקיפות מעודדת ויפה), והשימוש במילים מביא אותו אל השילוב היפה והמיוחד הזה שבין ארוטי נועז וויטאלי לבין ארציות קשוחה-רכה.

הוא משורר של הקיום על כל צידיו וזה מה שיפה ומיוחד בספר הזה.