סיפור:
מנוולת, כלבה, סנוחבית,הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת/ אלי עמיר

 

 

 

נורי, בן המעברות מעיראק וגיבור הרומאנים האוטוביוגרפיים של אלי עמיר, הוא עתה סטודנט באוניברסיטה העברית אבל מרגיש נער חוץ גם שם, ונזכר בפנים הזועפות של אמהּ הייקית של חברתו מימי הצבא כשהגיע לבקרה בביתה.

 

חרף עיסוקיו וסדר יומו הדחוק, רצה לטעום, ולו כזית, מהחופנים שזוכה להם סטודנט שזמנו בידו, ללכת לאורך המדרכה עד הספרייה הלאומית, להסתכל על הבחורות והזוגות, להציץ לאחד הבניינים ולהיכנס לקפיטריה לשתות אספרסו, לפנות שמאלה וללכת עד בניין המנהלה, להיכנס לחנות הספרים ולעלעל בספרים חדשים ולקנות במבצע חבילת עטים צבעוניים, לצאת לרחבת הכניסה לאוניברסיטה, לנשום עמוק את האוויר הטוב, להתפרקד על הדשא, וללכת לפסל האשה הירוקה שנהפך לפסל אום כלת'ום שלו, להישען עליו ולחוש את זרועותיה הדשנות חובקות אותו ואת פיה מזמר לו שיר ערש, לנמנם מעט בחיקה ולהמשיך בשיטוטיו. הוא נעץ עיניים חומדות בבחורות יפות שהלב יצא אליהן ובמחזרים אחריהן שזמנם בידם וקינא בהם, חש כי האוניברסיטה אינה שלו ולא ידע להסביר לעצמו למה הוא מרגיש נער חוץ גם כאן, הן הוא סטודנט מהמניין ללא שום חובות והשלמות, שילם את כל שכר הלימוד שלו, יש לו כיסא קבוע בכיתה, הוא יכול ללמוד בספריית החוג ובספרייה הלאומית עד שעת הנעילה, למה התחושה שהוא זר, האם תמיד ירגיש שהוא לא בן הארץ והעברית שפה נרכשת ולא שפת אם וכי הארץ הזאת היא ארץ שאליה היגר ונמלט מפרעות והתעללויות, והיא לא ממש מולדת כמו גדות החדקל, אלא ארץ שנייה ושורשיו נותרו קרועים ותלושים משם, מאדמה אחרת. עד מתי ירגיש כך ומה יעשה כדי להרגיש שייך.

 

מזמן אמר לעצמו כי הציונות היא בלוף, מלים גבוהות שנועדו להפוך ארץ רגילה שכבשו אותה בכוח ורכשו את אדמתה שעל אחר שעל וגירשו את תושביה והתנחלו בה כארצם שלהם, ירושה מאבותיהם, ארץ שהועיד להם אללה בכבודו ובעצמו והן כך כתוב בתנ"ך ובקוראן ולמה הוא מרגיש יוצא דופן ואיך יחוש שהוא שייך לכאן. דחף פנימי חזק הריץ אותו קדימה, האיץ בו לסיים את לימודיו, להצטייד בתעודת בוגר אוניברסיטה, להתקדם בעבודה, להגיע להיות פקיד בכיר, מנהל כללי של משרד ממשלתי, אולי אז ירגיש שהוא שייך, תורם, בן בית, בעל בית. הבין מחבריו העיראקים שלומדים עמו בחוג כי גם הם מרגישים כמוהו, יושבים על קצה הכיסא בכיתה ועם הישמע הצלצול אצים רצים לעבודה ושעות אחדות אחר כך חוזרים בריצה לאוניברסיטה, תמיד ממהרים, אין להם זמן, גונבים שעות מהעבודה. ולמה בחר בשפה וספרות ערבית, הן זה מקבע אותו כבן ערב, יהודי ערבי, ערבי במנטליות ובמנהגים, זר ושונה מהם, בא לכאן מארץ אויב והיחס אליו שונה מהיחס ליהודי פּוֹלוֹני או מוסקובי, או הונגרי שברח מהגויים לארץ שאבותיהם וקרוביהם בנו והקימו כאן.

 

היתה שעת אחר הצהריים והמשיך לשוטט לשם שינוי, יצא מהמתחם המרכזי ההומה של מדעי הרוח והלך עד בניין הפקולטה למשפטים, שתיכנן ללמוד בה אחרי סיום התואר ראשון, המשיך משם לפקולטות של המדעים המדויקים שלא היו צפופות ומלאות כמו מדעי הרוח. רוח שוממה וצוננת נשבה מבניינים אלה שבהם דנו בנוסחאות מתימטיות סבוכות ובשאלות פילוסופיות עמוקות. נתקל בדיטה, "העגלגלה החייכנית" כפי שכינה אותה, בגלל מלאותה המלבבת.

 

"דיצה סיפרה לי הבוקר כי היא זקוקה לניתוח נוסף". ומיד הלמו בו הזיכרונות מהניתוח הראשון שעברה כשהיו חיילים בשנלר.

 

"אוי. לא", גנח מצער. הערב יראה אותה וישמע עוד פרטים. דיצה המיסה את לבו, שכנה בנשמתו, עצם הזכרת שמה העלה בו חיוך חמים ומלטף, קרנה ממנה אהבה שחיממה את רואיה כמו שמש בבוקר. מדורות האהבה שלה דלקו תמיד והיו לה זרדים וגזירי עצים למכביר שהזינו את החום שהפיצה לכל רואיה, גם מגע ידה היה רך וחם. באחד התרגילים הצבאיים נזדמנו בשעת לילה לחוף ימה של נתניה, השתרעו צמודים זה ליד זה על פיסת דשא לא רחוקה מהחוף וכדרכה החזיקה בכף ידו וציחקקה את צחוקה המרנין, המשמח עולם, נטתה אליו ונשכה את אוזנו נשיכות קטנטנות ואמרה במבטאה המיוחד: "הההאהווו, אני רוצה שתהיה אח שלי".

 

ובהרף עין התהפך עליה ולקק אותה ולחך אותה כמו גלי הים שמלחכים את החוף ומצץ אותה ובלע את לשונה ואת הרוק שלה והפשיט אותה וליקק כל פינה בגופה ולא יכול להפסיק ובא אליה בעדנה וברוך ונעצה את ציפורניה בחוזקה בבשרו ודמעות נשרו מעיניה, לא ידע שהיא בתולה, המשיך לנשק וללטף ולכרוך את עצמו בה ולחוש את חומה ולא הניחו זה לזה עד שחר. היא בכתה ואמרה: "יש דברים שאתה לא יודע ושאני לא יכולה לספר לך..." והמשיכה למרר בבכי והבין כי לא התכוונה לבתוליה אלא לדבר מה אחר, ולא סיפר לה כי יש דברים שגם היא לא יודעת וכי הוא חולם שתהיה חברתו לחיים. בלילות הבאים אהבו בתחושה קסומה, ולעתים בקוצר רוח ודיצה קרנה כמו פֵיה שמימית, חום גופה שיכר אותו ולא יכול להינתק ממנה, נהנה מצחוקה שמילא עולם והיו מאושרים זה בזה, המשיכה לקרוא לו אחיהואאא והלהיטה אותו עוד וגם הוא קרא לה אחותי כמו היו אמנון ותמר. היתה שברירית ופגיעה ופריכה והלב זעק לחבק, להגן ולשמור ולעטוף אותה באהבה חמה ולהיות לה מגן. דיצה גבוהה וארוכת צוואר, כפופת גו קמעא, שערותיה פרועות, פראיות, לא מאולפות, עיניה מוטות הצידה, מתאמצות לראות וחרף קשיי הראייה שלה, זרח עליה אור מופלא. היא לא נחשבה יפה לפי הטעם המקובל, אך היתה יפה מכל היפות, מקסימה מכל המקסימות ומושכת לב מכל מושכות הלב. היו לה ידיים שמאליות שלא הצליחה לעשות בהן דבר עד הסוף ואהב אותה עוד בשל הרישול הזה שלה, צחקה את צחוקה המרנין והשאירה אותו חסר אונים מול החן המשתפך שלה. היא אהבה אופרות ואת שירתו של אריק איישטיין שהיה נער בגילם והיתה שרה ומספרת לו ודאגה לחינוכו המוסיקלי ולקחה אותו לערבי שירה ולקונצרטים והיה זה תענוג לראות את הבחורה הארוכה וחסונת הכתפיים, מתמוגגת מהשירה הגדולה, הרחבה והעמוקה של האופרות שלא יכול לשנן, לזכור ולזהות.

 

היא לא נחשבה יפה לפי הטעם המקובל, אך היתה יפה מכל היפות, מקסימה מכל המקסימות ומושכת לב מכל מושכות הלב. היו לה ידיים שמאליות שלא הצליחה לעשות בהן דבר עד הסוף ואהב אותה עוד בשל הרישול הזה שלה

 

הוא היה המפקד שלה בצבא וגונן עליה בכל מאודו, היא סיפרה לו בשעתו כי הגיע לארץ מנתח עיניים נודע והוא אמור לעשות לה ניתוח מסובך ומסוכן, אחזה בשתי כפות ידיה החמות את צווארו, נעצה בו את עיניה החולות ולחשה: "אני רוצה שתהיה אתי בניתוח". חיכך את מצחו במצחה ואת אפו באפה כאומר וכי את מתארת לך שלא אהיה, יום יום הלך אז לבית החולים לפנות ערב בתום המשמרת, פעם עם אריה ופעם עם פרנסקי חבריו ליחידה, כששמעה את צעדיו הזדהר צחוקה ומילא את החדר, אחזה בכף ידו והניחה אותה על לחיה וליטפה אותה מרגע בואו עד צאתו וברגעי התרגשות הרעיפה על ידו נשיקות חמות ושפתיו קנאו בכף ידו. כפות ידיה היו עדינות, דקיקות כשל אמנית, היה מאושר באחיזת כף ידה החמה שהערתה לדמו עֵרוּת, רצייה וביטחון.

 

שעה ארוכה סיפר לה אז סיפורים משעשעים ומרגע שעזב אותה תיכנן מה יספר לה למחרת. ליקט סיפורים מאלף לילה ולילה וסיפורי ג'וחה שאת ספריהם בשפה הערבית הביא מהבית, לילה לילה עיין בהם ובחר מה לספר לה למחרת, הוא הוסיף על סיפורי ערב, מעשיות ששמע מאביו וממספרי הסיפורים בשכונה ומאספני סיפורי עמים, הוסיף עליהם סיפורים מהווי הפלמ"ח וסיפורי הראשונים שייבשו את ביצות עמק יזרעאל, וגם סיפורים כורדים ששמע מרחמן הקצין מהיחידה הסודית ומכל האוסף הזה רקח מסבחה, מחרוזת, מדי יום ביומו. אביו, מספר אמן, לימד אותו כי לא רק סיפור המעשייה והפואנטה חשובים אלא ההגשה, המשחק, הבעות הפנים, גווני הקול, האתנחתאות הדרמטיות וכי החוכמה היא לשתף את הקהל, להכניס אותו אל סיפור המעשה, למכר אותו. אביו אמר לו כי מספרי סיפורים על גדות החידקל נהגו לספר בהמשכים וקטעו את הסיפורים במקומות המותחים ביותר והמשיכו אותם אחרי שבוע וכך עשה גם הוא, אביו הוסיף ואמר כי חובה על המספר ליצור מתח בג'סטות, שתיקות דרמטיות, גניחות, צחקוקים, קצב הנשימה ועוד ועוד. מאחר שידע שדיצה אהבה לשמוע על הר הצופים סיפר לה לקינוח סיפור על ההר מדי יום ביומו, את הסיפורים ליקט מלנגרמן המהנדס הייקה, מוותיקי ההר וכמובן ממלך ההר בכבודו ובעצמו כשעלה לשם.

 

את אמה הכיר בבית החולים, חברותיה של דיצה כינו אותה גב' ק' ולא ידע למה. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות, התמוגגה מסיפוריו, ציחקקה והשתפכה עליו והודתה לו מקרב לב שהוא מבקר את דיצה בתה שעיניה השתיים חבושות ונאסר עליה לרדת מהמיטה למשך חודש שלם. לא ידע אם דיצה סיפרה לאמה עליו, היא חייכה לו חיוך רחב שחשף רווח חינני בשיניה העליונות, לא אחת ליטפה את פניו ואת כתפיו וכיבדה אותו בשוקולד ועוגיות מעשי ידיה ונהגה כמו היה בן בית אצלה מימים ימימה ולרגעים נדמה היה לו כי היא מפלסת לו את הדרך לבקש את ידה של בתה. בשעת הביקורים שלו בבית החולים באה לחדרה של דיצה אחות המחלקה, צעירה יפה בגילם שהצטופפה לידם יחד עם מבקרים אחרים שהגדילו את מעגל המאזינים, אחות המחלקה שאלה מאין הוא ממציא את הסיפורים ואמר לה כי האהבה היא ההשראה והיתה בטוחה כמו יתר הנוכחים שהוא החבר הרומנטי של דיצה, בלשונה של אילאיל, כי אי אפשר היה להסתיר את הברק שהבזיק בעיניו כשהסתכל עליה. בתום האשפוז הורשתה דיצה לרדת מהמיטה, לכבוד המאורע הביאה גב' ק' זר פרחים והעניקה לכל אחד פרח וחבילת שוקולד ונפרדה מחבריה ליחידה ומהצוות שטיפל בבתה. המנתח המליץ לדיצה לא לצאת מהבית, לא להתאמץ, לנוח בעיניים עצומות ולבוא אליו למעקב אחרי שבועיים.

 

הלך עם אריה לבקר את דיצה, את דלת ביתה פתחה אשה חמורת סבר, אטומת פנים וזעופה, עמדה לפניהם סכורת שפתיים וחסמה בגופה את הכניסה, לא בירכה אותם בשלום ולא בברוכים הבאים כמנהגה של ההיא שחיכתה להם בבית החולים, זו ניצבה כחיל מגן על ביתה ושמרה לבל יפלשו אליו. לא היה זכר לחיוך ההוא ולא לחריץ היפה בין השיניים, ואף לא לקסם וחום הלב שההיא הקרינה בבית החולים. הסתכל עליה ותהה אם זו גב' ק', העיף מבט במספר הדירה לבדוק שמא טעה, הן לא ייתכן כי זו האשה שהתמוגגה מסיפוריו וראתה את בתה מחזיקה בכף ידו שעה שלמה ומניחה אותה על לחייה ומנשקת אותה והיא בהדרת החריץ בין שיניה חייכה לו חיוך של אושר וטפחה לו על השכם, ליטפה את זרועו והרעיפה עליו מחמאות וכיבדה אותו בעוגות ושוקולד ועוד מעט היתה מציעה לו להיכנס למיטתה ומלמדת אותו את סודות האהבה הבשלה והבוגרת לפני שתוביל אותו ואת בתה לחופה וקידושין כפי שחלמו שניהם. הסתכל באריה ועשה צעד אחורנית כעומד לחזור על עקבותיו והנה דיצה בצהלת צחוקה הגואה כגלי הים, הדפה את אמה מפתח הבית, קדה קידה קלה והזמינה אותם להיכנס. ישבו קפואים בחדרה, בטנו התפרעה ודקרה אותו דקירות חדות, הגישה לו כוס תה והמשקה החם לא הפשיר את הקור שחש בבטנו, רצה להיאחז בידה נדיבת החום ולא העז, עיני האשה שפתחה את הדלת נשארו נעוצות בו כמחטי מזרנים. נזכר כי בביקוריו בבית החולים שאלה אותו גב' ק' הרבה שאלות כבדרך אגב, עשתה זאת בחן החריץ בין השיניים וחיטטה ככה בחייו וחיי משפחתו ושמעה היכן נולד ומתי עלה והיכן גרה משפחתו וכמה אחים ואחיות יש לו ועוד מעט היתה מזילה דמעה על אביו המובטל ועל הכוך במוסררה בסימטה חסרת שם שבה גרו ועל היותם עניים מרודים ונראה כי נבהלה מהאפשרות שבתה תרצה בו למרות הכל, עתה היה בטוח כי תיכננה לחתן את בתה עם צעיר נחשב ועשיר שעתידו לפניו, בן למשפחה ששמה הולך לפניה, ממעמד מיוחס וממכובדי העיר עם תואר אקדמאי, דוקטור לפחות ולא עם אחד ללא שם נכון וללא תואר משכונת עוני נידחת.

 

 

חריצי כעס חרצו את פניו של אריה, עוד רגע עמד להשתלח בגב' ק' לולא אחז נורי בזרועו, בינתיים נכנסו לחדרה של דיצה שתי בחורות, אחת מהן עם חיוך מחוף אל חוף, שפתיה הגדולות והעסיסיות השכיחו לרגע את צריבת העלבון על יחסה של האשה המנוכרת שפתחה להם את הדלת. החיוך הנפלא שלה לא הרגיע את אריה שהמשיך לשבת על קצות הספה ונחפז לקום והוא בעקבותיו, נפרדו מדיצה שהפצירה בהם לבוא שוב ולא הרפתה עד שקבעו מועד. בעלת החיוך מחוף לחוף הבטיחה לבוא גם היא במועד שנקבע והספק אם לבוא או לא נשאר במבטם.

 

בחדר המדרגות פתח אריה בצרור קללות בעברית, לדינו, יידיש וערבית ולא רוקן את אשפתו גם כשהגיעו לרחוב: "מנוולת, כלבה, סנובית, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת, אני נשבע לך שרגלי לא תדרוך יותר בביתה".

 

"למה, למה להעניש את דיצה, מה היא חטאה? צריך לבוא על אפה וחמתה של אמה". אריה כיבד אותו בסיגריה נובלס וכבר בשאיפות הראשונות חש סחרחורת.

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים