צילום: ראובן שבת 

 

 

על אמנות של  נשמה גדולה עם יורם דרורי/ מארי רוזנבלום

 

נפגשנו במקום שרק השכינה שורה בו.

 

בפאתי פתח תקווה, ביער קסום ומיוחד המשתרע על שטח של כ-100 דונם ובו עצי אקליפטוס המתנשאים לגובה ענק, ענקיים, בני 30 שנה ומעלה.

 

היא, הרוח, משמיעה קולות נעימים כמו פריטה על נבל, נושפת בעלים ובחלקי העץ, שהחליקו ממנו והפכו לקליפות צבעוניות- "כפתורים".

 

שם , כמו באגדות, יש בית קטן, עצים תמירים  ושקט על פני העולם, כמו בראשית. שם אין קורונה, אין מלחמות כבוד, שם העולם מתנהל אחרת.  רק יוצרים עולם חדש. עולם קסום.

 

כן, שכחתי לציין את הכלבה סול – "נשמה" ששומרת על המקום.

 

 

 

הגעתי לשם כדי לפגוש את רב האומן , הפסל, יורם דרורי YORAM DRORI- MASTER SCULPTURE.

 

 

 

דרורי, בן 57, יליד תל אביב.

 

בילדותו, שאב ברוחו מאמו אומנות. אמו  הייתה מורה לאומנות, ציירת ורקדנית שפתחה בפניו וטיפחה אצלו  את עולם האומנות. הם היו יושבים יחד  שעות רבות מציירים ומפסלים. 

 

הוא זוכר היטב כיצד  הוריו היו מוזמנים לעיתים קרובות  לבית הספר בכדי לשמוע כמה בנם אינו עוקב אחר הנעשה בבית הספר. דרורי, שאובחן בהפרעת קשב וריכוז היה חי בעולם  משלו, עולם של אומנות ויצירה ורק צייר וצייר.

 

 

 

לראשונה, בכתה ח', מנהלת בית הספר החליטה לקחת את דרורי תחת חסותה ואיפשרה לו להתפתח אחרת, באמצעות פיתוח התובנות והכישרון הטבעי שלו.

 

מגיל 13 התחבר לעץ וכך המשיך להתפתח ונמשך לעבודות עץ, חימר, יציקות, תבניות. כבר בתיכון הבין שיש לו ראייה תלת ממדית.

 

בצבא הצטרף לגרעין נחל לקיבוץ עין כרמל והועסק כטכנאי מכונות במפעל.

 

בהיותו בקיבוץ, הממוקם ליד כפר האומנים, עין הוד, נהג להצטרף ולעזור לאומנים. למד ועבד שם, כך התקרב אליהם ולאומנות שלהם. הוא  עבד עם האומנים ויקטור חלואני שעסק בברונזה וטוביה יוסטר, פסל אבן שאותו מאוד העריץ. שניהם פסלים פוריים וידועי שם.

 

הקיבוץ,  כך הוא מספר,  אפשר לו לעבוד בפיסול ולהתפתח ואף הקצה לו סדנא לצורכי האומנות לעבודות עץ ואבן.

 

בעקבות האהבה  נסע לאירלנד. חי בעיר גאלוויי, עיר לחופה המערבי של אירלנד, הנושאת גם את השם "עיר השבטים". זוהי עיר ציורית ותוססת מאוד.

 

בגאלוויי הקים בית ספר לאומנות שמנה  כ-1200 תלמידים.

 

דרורי יצר פסלים רבים ברחבי העולם בעץ בנחושת ובברונזה. הוא מציין במיוחד את ארון הקודש שגילף בארצות הברית. אנשים נגעו וחיבקו את ארון הקודש שהיה מגולף בחיות ובסמלים מהתנ"ך. "איזה אושר".

 

דרורי ידוע גם בכישרונו בציור ובפיסול פורטרטים. יצירות אומנות שלו זכו בפרסים רבים באירלנד. חלקן מוצגות בספרייה הלאומית, במוזיאונים, תיאטראות ופארקים ועוד. דרורי מסוגל לגלף עם כל חומר בנמצא ואפילו זכה בארצות הברית, במקום ראשון, בגילוף 25 קילו, של גבינה צהובה-בלוק, ממנה יצר איש זקן המפסל פסל. בעקבות זכייתו זו נאלץ לאכול גבינה צהובה, במשך שישים  יום -את הפסל שלו....

 

 

 

לבקשתי לספר על המנטליות ועל החיים באירלנד השיב: "באירלנד יש מודעות רבה לאומנות, אנשים שקטים, אורח חיים שקט ומוערך, פחות ביוקרטיה.  הכל יותר איטי באירלנד. יש זמן לכל. מזג האוויר קריר, יותר אפרורי."

 

ביתו  שם בנוי על הר גבוה, הממוקם שני קילומטרים מהכביש הראשי, ומשקיף  למרחבים לנופים עוצרי-נשימה מדהימים ביופיים, מאוד מרגיע.

 

העבודה בעץ גורמת לו להתרגשות רבה. פסליו , ברובם, ריאליסטיים, מלאוי  הבעה ורגש ועל כך יעידו תמונותיו .לדבריו: פיסוליו ריאליסטים: "דג הוא דג ולא דומה למשהו אחר".

 

הוא מספר לי על דרך עבודתו ומסביר כי חדירת מסור בצורה לא אחראית יכולה לגרום לנזק בעץ ולפסל הטמון בתוכו. "המטרה בפיסול היא להוציא את כל השאריות ולפנות דרך לבריאת הפסל החבוי בתוך העץ".

 

בהתבוננות מרחוק,  בגזע עץ כרות,  הוא רואה  בו כמו ברנטגן ויודע בדיוק כיצד ישתבץ כל פרט בפסל. בידיו ובמוחו הוא בורא חיים לתוך העץ ויוצר ומוציא אותו לאור להנאת האנשים.

 

 

 

נושא כריתת עצים מאוד כאובה לו. "לא עוקרים נטוע" ,  מעולם לא פצע או פיסל בעץ חי.

 

דרורי פנה לעירייה והציע לקבל את עצים כרותים בכדי ליצור פארק של חיות ביער. הוא עובד משעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב "עד שהולך לי האור."

 

"אנשים אוהבים לחבק עצים ובעלי חיים ולהצטלם לידם. "זה מסב לי אושר".

 

יצירתו הנוכחית, הינה פסל שהוא זיכרון לחברו הטוב, גילי, מהקיבוץ, שנפטר בתאונת צלילה. התוכנית שלו היא למקם את הפסל מחוץ לאחד  המוזיאונים המובילים בתל אביב.  לפסל של גילי יש דמעה הזולגת מעינו. על הפסל הוצמד משפט מספר ירמיהו "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה" ומתקשר גם למשפחות שכולות. לפני הפסל יוצמדו שני כסאות מתכת ואנשים יוכלו לשבת ולהיזכר ביקיריהם .  סביב הפסל יהיה מגש ועליו קליפות העץ שגולפו מהפסל .  כל אחד יוכל לקחת גזיר עץ ולשמרו לזיכרון.

 

 

 

לשאלתי איך קורה שרב אומן גדול ומוערץ באירלנד ובעולם קם ועוזב את אירלנד ומגיע לארץ, השיב:

 

"למה אני בארץ?......לפני 34 הכרתי אישה מאירלנד ונסעתי עמה,  רק לשבועיים, שהפכו לשנים. בשל כך לא הספקתי להיפרד מאבי שהיה יקר לליבי וצר לי מאוד על כך. עתה, אמי הזדקנה ולכן החלטתי לשוב לישראל ולסעוד אותה."

 

הוא סגר את עסקיו באירלנד. הגיע ארצה בינואר 2020. כמה ראשי ערים הבטיחו לרכוש את פסליו, אך בינתיים, ייתכן בשל הקורונה, חל עיכוב.

 

דרורי רוצה להישאר בארץ ומתכוון להביא את משפחתו. מתכוון ללמד פיסול ולתחזק עצמו כלכלית. דרורי מעוניין ללמד ביער אומנים אשר יוצרים גילופי עץ.

 

כששאלתיו מה היה לוקח לאי בודד, הפתיע אותי והשיב: "לאי בודד הייתי לוקח רק פטיש ומפסלת. בונה לי בית ויוצר, מגלף, מצייר. זוהי אהבתי".

 

 

 

הוא מאמין שישראל תיתן לו אפשרות לעשות את מה שהוא יודע לעשות, כמו, לדוגמא, עבודות עבור יד ושם, כך יוכל להביע עצמו בעזרת ידיו וכשרונו. רק לעבוד וליצור.

 

היה רוצה שאנשים יפגשו אתו, ידברו אתו, יתעניינו ביצירותיו. זה גורם לו אושר.

 

כיום, התארגנה קבוצה הנקראת "יורם והמסייעת" ובה מתנדבים אשר שמו להם ליעד לעזור לדרורי לפרוס כנפיים. הקבוצה מורכבת מחברים ועיתונאים וכל מי שרוצה ויכול לתרום לאיש הנפלא הזה.


חפש באתר

טואול - בניית אתרים