על ג'אז וכינור עם עומר  אשנו / ראובן שבת

עומר אשנו  הוא נגן ג'אז מוכשר מאוד. בסך הכול בן 27, אבל הספיק לנגן עם טובי המוזיקאים בתחום וגם ליצור לעצמו סגנון ייחודי ומקורי. הופעותיו זכו לעניין ותהודה גדולה ויפה.

 

רקע קצר עליך ועל הסיבות לבחירתך במוזיקה

אז התחלתי לנגן כינור בגיל שש לאחר שראיתי כנר צעיר משתתף בתוכנית הכישרונות הצעירים ״בראבו״ שהייתה משודרת באותה תקופה בטלוויזיה. מיד   לאחר מכן, ביקשתי מהוריי ללכת ללמוד כינור והם לקחו אותי למתנ״ס המקומי להירשם לשיעורי כינור.
כמצופה, התחלתי את לימודיי בכינור קלאסי ולעתים התנסיתי בצורה עצמאית בנגינת מוסיקה אירית אותה מאוד אהבתי וכן בקומפוזיציה. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מתרגש מהמון ז׳אנרים שונים של מוסיקה. הייתי שם דיסקים של מוסיקה קלאסית לצד אוספי בלוז או אלבומי היפ-הופ ורוקד לצליליהם. ההשראה שספגתי מסגנונות אחרים משכה יותר ויותר את תשומת לבי מהכינור הקלאסי ובסביבות גיל 13 חוויתי משבר עם הכלי והחלטתי להפסיק לנגן ולהמשיך לנגן על גיטרה עליה התחלתי לנגן כשנה לפני.
מאסתי בקפדנות ובשמרנות של המוסיקה הקלאסית ובקשיחות של המורים שלימדו אותי כינור. הייתי מתבגר מרדן ורציתי לנגן רוקנרול עם דיסטורשן על הגיטרה ולאלתר כמו ג׳ימי הנדריקס (שעד היום אני מגדיר אותו כאחד מההשפעות החשובות על התפתחותי המוסיקלית). דרך לימודי הגיטרה נחשפתי לעולם התיאוריה של המוסיקה: אלתור, הרמוניה, בלוז, רוק וג׳אז. בעיקר למדתי איך להיות קשוב למוסיקה בצורה עמוקה ולהיות מסוגל להבין אותה יותר, סגולות שחשתי שלא התחנכתי עליהן דרך האסכולה הקלאסית ועד היום נותרו מקור הביקורת שלי על המתודות החינוכיות של אסכולה זו.
אחרי ארבע שנים של נגינה בגיטרה החלטתי לתת צ׳אנס נוסף לכינור אבל הפעם בדרך שלי ועם החוקים שלי. הרמתי את הכינור ובמשך שנה התרכזתי בלחזור לכושר על הכלי ולנגן כל מוסיקה שרק חשקתי בה. התחלתי להעביר את הידע שרכשתי באלתור על הגיטרה לכינור. השתעשעתי בנגינת סגנונות שונים על הכינור כמו בלוז, ג׳אז, מוסיקה אירית ומוסיקה הודית אותם למדתי לנגן בעיקר משמיעה.
לאחר כשנה של נגינה עצמאית החלטתי שאני צריך מורה לכינור. הרי  מישהו צריך לבקר את הטכניקה שלי ולעזור לי להתקדם ככנר. החלטתי שאני הולך רק על המורה הכי טוב ולא מתפשר על מורה בינוני מהמתנ״ס. לאחר חיפושים רבים מצאתי את דליה יעקב, המורה הנכונה עבורי אשר לימדה באותה תקופה בקונסרבטוריון כפר סבא. דליה הביאה לנקודת מפנה בגישה שלי למוסיקה שכן היא המורה הראשונה שהתייחסה אליי כ״פרוייקט״ והייתה מוכנה להפוך אותי למוסיקאי בכל מחיר. לצד שקיבלה באהבה  את תשוקתי למוסיקת הג׳אז ולאלתור, היא דחפה אותי לחדור עמוק יותר לעולם המוסיקה הקלאסית ועזרה לי להשלים את הפערים שצברתי ככנר קלאסי לעומת כנרים אחרים בגילי. בשילוב כוח הרצון שלי והתשוקה והמסירות של דליה, הצלחנו להדביק את הפער ולפצות על שנותיי האבודות בהן לא ניגנתי כינור ובשנים הבאות זכיתי לגשת לרסיטל בגרות ככנר קלאסי בו קיבלתי ציון מלא וכן התקבלתי לשירות במעמד מוסיקאי מצטיין בצה״ל. הישג גדול וחשוב עבורי ועבור הקריירה העתידית שלי.
בתקופת הצבא החלטתי לזנוח שוב את העולם הקלאסי ולהתמקד בקריירת ג׳אז, התשוקה האמיתית שלי. כך מצאתי את עצמי שנתיים לאחר שחרורי מצה״ל בעיר ניו יורק, שם סיימתי תואר ראשון בהצטיינות בביצוע ג׳אז בבית ספר ה-New School במנהטן.
במשך ארבע השנים האחרונות למדתי ועבדתי בניו יורק ובשאר ארה״ב וכעת חזרתי ארצה בעקבות מגיפת הקורונה.

מהי מוזיקת הג'אז לגביך?

ג׳אז בשבילי זה פסגת הביטוי האישי שלי כנגן. מעבר לאהבה שלי לסאונד של הסגנון, משורשי הרגטיים והדיקסילנד שלו ועד לג׳אז העכשווי, אני מרגיש שהיכולת לאלתר וליצור קומפוזיציה בן רגע היא מלאכה סוחפת ומאתגרת שתמיד ממלאת אותי בהשראה ובתחושה שיש לי קול משלי.
מוסיקת הג׳אז התפתחה על ידי קהילה אשר קולה היה מושתק. המוסיקאים השחורים, צאצאים לעבדים שזהותם נגנבה מהם, השתמשו במוסיקה זו כפלטפורמה לביטוי אישי וחסר מעצורים שלא ניתן להם בדרכים אחרות. אלמנט האלתור במוסיקה ומקצב ה-swing היוו זכר איתן למורשת המוסיקה האפריקאית אותה ייבאו אבותיהם ואמותיהם של חלוצי הג׳אז באמריקה. מוסיקה זו נתנה קול ולגיטימציה לאותה אוכלוסייה מנוצלת.
בדרך זו הג׳אז האמריקאי מהווה סמל של חירות, אינדיווידואליזם וחופש ביטוי ואלו הם האלמנטים העיקריים במוסיקה הזאת אשר אחראים לתשוקה הגדולה שיש לי לסגנון.

 

מה הסגנון האישי שלך?

על אף שמוסיקאי הג׳אז הראשונים מהם שאבתי השראה הם הכנרים Stephane Grappelli ו-Eddie South וכן נגני ג׳אז אחרים כמו Charlie Parker ו-Oscar Peterson, המוסיקה העיקרית אשר אני מלחין ומנגן כיום ניתן להגדיר כג׳אז עכשווי, סגנון אשר מתיך לתוכו הרבה סגנונות אחרים של מוסיקת עולם ממנה אני מאוד מושפע וכן יש גישה מתוחכמת יותר ופתוחה יותר לאלתור. האלמנט העיקרי עליו יש לי צורך לשמור למרות  המורכבות המוסיקלית של חלק מהקומפוזיציות שלי הוא כתיבה ונגינה בצורה מלודית. לפעמים שומעים במוסיקה או באלתור שלי אלמנטים הרמוניים או ריתמיים מורכבים אבל הם רק מהווים תשתית שנושאת מנגינה שאני מסוגל לשיר אותה ולהינות ממנה בפני עצמה.

 

מי הם שלושת מלחיני הגאז הטובים ביותר בעיניך ומדוע?

אז נלך בסדר כרונולוגי- ראשית, דג׳אנגו ריינהארדט, גיטריסט ג׳אז צרפתי ממוצע צועני אשר היה פעיל בשנות ה-20-30׳ בצרפת. יצירותיו פשוטות, מתוקות ומלאות בניחוח צרפתי. גם הדרך בה אילתר וגם יצירותיו של ריינהארדט השפיעו עליי רבות לכל אורך הדרך.
שנית, הסקסופוניסט האמריקאי ווין שורטר. שורטר היה אחד מחלוצי זרם ההארד-בופ וחבר בקווינטט השני של מיילס דייוויס, הרכב שרבים טוענים כי היה אחד מהרכבי הג׳אז החשובים בהיסטוריה. המוסיקה ודרך האלתור של הרכב זה הניחה את אבני היסוד לזרם הג׳אז העכשווי בו ניתן לראות קשר ברור למוסיקה של אותו הרכב מבחינת הגישה לאלתור והלחנה.
המוסיקה של שורטר, אשר הרבה ממנה נחשבת כג׳אז מודאלי, שופעת במלודיות חלומיות והרמוניות צבעוניות אשר ללא ספק הרחיבו את המנעד ההרמוני של מלחיני ג׳אז שהגיעו אחריו. ניתן לשמוע המון השפעות ״שורטריות״ בקומפוזיציות שלי אשר לחלקן צבע מאוד אימפרסיוניסטי כשל המוסיקה של הקווינטט השני של מיילס.
ולסיום אבחר בקורט רוזנווינקל, גיטריסט ג׳אז אמריקאי אשר בימים אלו מתגורר בברלין. בעיני רבים רוזנווינקל נחשב לגדולי הגיטריסטים המודרניים ואחד מנושאי הלפיד של גיטרת הג׳אז אחרי פאט מת׳יני. לצד היותו נגן ווירטואוז ומאלתר ייחודי, לחניו של רוזנווינקל מהווים השראה עבורי כיצירות בהן יש שימוש בשפה הרמונית עמוקה מורכבת וכן חיבור חזק לגרוב וקונספטים ריתמיים לצד המלודיה השירתית עליה דיברתי מוקדם יותר. בחלק מההקלטות של קורט אפילו אפשר לשמוע אותו שר את המנגינה שהוא מנגן וכן את התווים שהוא מאלתר בסולו. בצעירותי לא הצלחתי להתחבר למוסיקה של קורט ואף ראיתי אותו בהופעה בלונדון ולא התרגשתי במיוחד. בסביבות גיל 20 נפל לי איזשהו אסימון על המוסיקה שלו. כנראה שהייתי צריך להתבגר באיזשהו אופן כדי להבין את מה שהוא מנסה להגיד. היום אני יכול להגיד שהקומפוזיציות שלו הן בין הקומפוזיציות שהכי השפיעו על הדרך שבה אני כתבתי בשבע שנים האחרונות.

 

שלושה יצירות מוזיקליות שהיית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

ג׳ימי הנדריקס- Castles Made Of Sand. הנדריקס היה אחת מההשפעות הגדולות שלי בהיותי נער  ואחת מהסיבות שבגלל אני עושה מוסיקה בכלל ומאלתר בפרט. השירים שלו תיארו אותי ואת התחושות שלי כמעט בכל דרך אפשרית והשיר Castles Made Of Sand אשר מתמודד עם ההבנה שהכול זמני, כולנו נחווה אכזבות וכולנו נתמוסס אל תוך הים כמו טירות חול ביום מן הימים, תמיד מצליח להוציא אותי מהציניות או האפאטיות שלי. חוץ מזה, אי בודד, טירות בחול… מה עוד יש לי לעשות?

עוד יצירה היא -רומיאו ויוליה בהלחנתו של המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב (אתם מכירים אותו כמלחין של ׳פטר והזאב׳). הפרק המפורסם ׳ריקוד האבירים׳ מתוך היצירה הוא ממש להיט קלאסי אבל בשבילי הוא היה הכלי לפורקן רגשי טעון בכעס וכאב. כמו מוסיקת מטאל לצעיר מרדן. אם אני חסר שקט, האינטנסיביות של ׳רומיאו ויוליה׳ של פרוקופייב תסחוט ממני את המתח והכעסים.
לסיום, אם אתקע על אי בודד כנראה שאצטרך פיסת מוסיקה אופטימית אשר תתן לי מוטיבציה לשרוד.
על תקן היצירה האופטימית כנראה שזה יהיה I Get A Kick Out Of You שנכתב על ידי מלחין הג׳אז המוכר קול פורטר וספציפית בביצועו של הפסנתרן ארול גארנר.
הנגינה המרקידה של ארול אף פעם לא משאירה אותי אדיש ואי אפשר שלא להעלות חיוך כשאתה שומע נגינת פסנתר כזאת מתוקה ועם קצביות כל כך מדויקת וקופצנית. בטח ובטח כשאתה מכיר את הליריקה המשעשעת והרומנטית אשר כל כך אופיינית למחזות הזמר של ברודוואי באותה תקופה, אתה ממש יכול לשמוע את הפסנתר שר את מילות השיר כשארול מנגן.


 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים