מאמר:

על שירתו של רון גרא/ יוסף כהן אלרן



 

רון גרא רוצה אהבה. רון גרא רוצה חיבוק. חיבוק מהיקום, שיוליד אותו מחדש, ברגע טוב ומבטיח ולאהבת אמת. כי לא זה מה שהחיים זימנו לו, זה דווקא מה שנטלו ממנו - והוא כותב על כך באחד משירי הספר:

"פרזות הייתה אהבתי

קרובה ורחוקה

נמוגה כקצף על פני המים"

נמוגה אהבתו ואיננה והוא נותר בעיצבונו ובמרירותו, כי למרות הכול האדם והעולם כולו זקוקים לאהבה - ואילו היה החיבוק האוהב דבר קיים וזמין ולא מחסור מוחשי ונדרש; ואילו היו החיים נעדרי בדידות ונעדרי מחשבה על סופם; ועל האבדון שאנחנו חוששים ממנו כל כך ושרון איננו חושש לכתוב עליו – כי אז הכול יכול היה להיות אחרת, ורון היה כותב את שיריו אחרת. כי לבדיותו של האדם, חוסר הביטחון הקיומי הרגשי – דברים אלה נעשים בהיעדרם מוחשיים פי כמה, בהיות האדם לכוד בבדידותו, לכוד ברשתם של השדים שמחוללים במוחו והורסים את תוכו.

זוהי זעקת המחבר - ואם ננפה את הספר למבחר קטן של שירים – אנה הלכה האהבה, זאת נשמע, לאן הלך החום והביטחון המחזיקים את מסגרתו של הקיום האנושי? איך נותר האדם לבדו, טבוע בערגה שלו? בכמיהות שבתוכו?

יָדַעְתִּי

מִדָּה גְּדוּשָׁה שֶׁל חַיִּים בָּךְ

אַךְ –

שְׁתִיקָתֵךְ בְּדוּיָה.

אלא הוא מוצא אכזבה, ויש אירוניה לא מעטה בשירתו של רוני גרא. אירוניה עצובה. עצובה כי הוא מבין ויודע, שמה שנבנה לאורך שנים יכול לאבוד ברגע, והוא קשה מאוד לבנייה מחדש. בוודאי ובוודאי קשה להנביע את היצר האוהב והעורג, כפי שנבע מאותו מעין צעיר של בתולים שהיה בעבר. ואז באה המפלצת, אותה מפלצת של המלנכוליה, פולשת ומקיפה ואופפת סביב ומנסה להדביר אותנו.

"לו ידעתי" – הוא כותב

"הייתי בוחר להיוולד

לאותן הפוגות שבין הדמדומים

לאותם רגעי אהבות שצנחו בדרך"

כי אולי, אני אומר, אולי הוא חושב, שמא היה יכול לצוד אחת מהן לעצמו.

וכשאינו יכול לצוד? האם הוא מסתכל על חיי אחרים? אולי כדי להימצא ליד החיים? אבל גם לאחרים נראה שאין דברים עבורו. מה יתרמו לו? לעתים קרובות הוא רואה אצל אחרים מצוקה משלהם, כזו שמוסיפה על מצוקתו שלו במקום לנחם אותו.

אפשר לומר בזהירות כי אפילו שמחתם של אחרים יכולה להעציב, ואל יישמע לא נכון. כי זה מזכיר לנו את הטוב שהתחיל פעם להיות, או הטוב שיכל להיות ולא היה - והוא נותר עם עצמו, הלום מלנכוליה, כזו שירכיה של אישה זרה או נפקנית שמחבקת אותו תמורת דמים לא יכולים לחלץ אותו ממנה. כי אותה לפיתת שקר של הירכיים לא מנחמת על העדרה של אישה אוהבת. אדרבא, אותן ירכיים  מעלות ומדגישות את הבדלי התחושות שהיו יכולות לעלות.

בינתיים חולפות השנים ולעת בגרות הוא אומר:

"איש בכפות ידיו מישר את העור מקמטיו,

עננים קרירים בוהים אחריו"

 

ואכן העננים קרירים, לא יכול להיות בהם חום. הם מאפילים את היום, מציירים איזו אמת פחות נעימה, יותר אפורה ולעתים יותר חשוכה. נראה שהמצב מעורר בו חרדה כלשהי, אך בוודאי אוגר בו כעס על החיים ועל העולם.

גם כשהוריו נלקחו ממנו כעס על העולם. גם כשראה את סבלו של אחיו האוטיסט כעס על העולם. גם כאשר האישה שאהב הרחיקה עצמה ממנו כעס על העולם. ההעדר שבחייו הוליד בו כמיהה שמתבטאת בשירים שבהם הוא שופך את לבו, ויותר מכל מציע אוסף השירים את הכנות המוחלטת של מחברם.

מה שקורה לו בינתיים זו העצבות הקבועה כמעט שבאה ושולטת בו. כי גם כשעולה האור, הוא רק מבליט את הגוונים הכהים לעיני המשורר הרגיש הזה, שהחשש, זאת תחושתי, מבואו של היום מנקר בו לא פחות מהתקרב הלילה. האור רק מסתיר את החושך, כנראה.

כך הוא חי, בתחושת החמצתם של החיים החד פעמיים אותם הוא מייחל ולא מאמין שיוכל לקבל, עדיין. את ההחמצה הזאת הוא מעלה לפנינו בכישרון ומוכיח לנו איך היום יום יכול להיות שירה מרגשת ולפי כך גם מהנה, ואפילו שירה עצובה שמולידה בנו את ההזדככות. ובאיזה הומור ציני ועצוב הוא אומר:

"עכשיו כשאהבה

מתדפקת על דלתי

אני אינני"

וכמו שילדים ברחוב שלנו אומרים: איזה בעסה.

_______________

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים