מאמר:
היגדים מקוממים בין כרוניקה לבדיון/משה גרנות

על ספרה של עירית תמיר "ילדה טובה רמת גן", צבעונים 2020, 125 עמ'

כבר מהפתיח של הספר מתרשם הקורא שלמחַברת אין כלל כוונות לכתוב בדיון. שָם ממש מוצהר שהיא מתכוונת לכתוב את קורות חייה, תוך התעמקות בהוויה הפנימית שלה – "אז מה אני, מי אני" (עמ' 7). היא מתחילה את סיפור קורות חייה באסון נורא שקרה לה בשנת לימודיה הראשונה באוניברסיטה – דורית, חברה, מכירה לה את בן דודה גיורא, היפה, המקסים והאינטליגנטי, ובין השניים מתעוררת אהבה עזה, שמסתיימת באסון נורא – גיורא נהרג בפאיד במצרים במלחמת יום הכיפורים. ברור שמדובר בגיורא שוהם, בנם של רות ופרופ' שלמה שהם (שצירף לשמו את שם בנו  - גיורא), עליו כתבה נעמי שמר את השיר המרטיט "בכל שנה בסתיו, גיורא", המופיע כמוטו בפרק הראשון של הספר. וכן, אני עצמי הכרתי את הצעיר המדהים הזה.

יש עוד דמויות אותנטיות בספר, ביניהן דב לאוטמן, התעשיין, שכיהן גם כנשיא התאחדות התעשיינים, שהתנדב לפרויקטים לאומיים, שבזכותם כובד בפרס ישראל על מפעל חיים, ואחד הפרויקטים האלה הוא "קו משווה" שעניינו עידוד העסקתם של אקדמאים ערבים, פרויקט שבו השתתפה המחברת שלנו.

ובכן, לפנינו כרוניקה של אירועים בחייה של המחברת, וכרוניקה של התמורות בעולמה הפנימי, המתואר כמסוכסך מאוד. הגם שהאירועים אינם מופיעים בסדר כרונולוגי, כפי שהכרוניקה מחייבת, הרי הקורא מתגבר בקלות על הנסיגות בזמנים, ויודע לסדרם בליבו על פי שלביהם.

ומדוע אני מקדיש הקדמה זאת כדי לאפיין את הכתוב בספר? כי למרות הכוונה הברורה הנ"ל, הנה, יש בספר דפים לא מעטים שנקראים כסיפורת כובשת. אני מתכוון לסיפורי אהבותיה, למאבק הנואש לזכות באימהות, לוויה דולורוזה שעברה במשך שנה שלימה בברזיל, כשהיא מתמודדת בשחיתות, באטימות, בביורוקרטיה, כשהיא מייחלת לאמץ ילד. ולא רק זאת, יש לעיתים משפטים בספר המזכירים לשון פיגורטיבית של משורר/ת, הרי דוגמה:"באוויר ריח של נשים, דחיסות של עננים ויובש סתווי" (עמ' 97), וכל זה ליד כתיבה "עניינית" כרונולוגית המתארת את התפקידים האחראיים הרבים שבהם עסקה והועסקה, כמו "מ.ס. תקשורת", "מעלה – עסקים, מנהיגים, אחריות חברתית", "שיתופים" (מרכז לקידום ופיתוח החברה האזרחית), "פי שניים" (לימוד 5 יחידות מתמטיקה), "קו משווה" (אצל דב לאוטמן המוזכר לעיל - עמ' 73-58) וכו'. בעמודים אלה המחברת כאילו איבדה לחלוטין את הלחלוחית הספרותית, שהוזכרה לעיל, ובמקום זה היא מביאה כסדר את שלבי הקריירה שלה, עם לא מעט טפיחות על השכם. הוסף לכך ביטויים כמו "בילינו נהדר!" (בבר מצווה של בנה המאומץ בברזיל, עמ' 66), והרי לנו מפל  אמוציונאלי, שהרי כך לא כותב סופר, אלא מנתב את הקורא להגיע בעצמו למסקנה שבאמת הוא תיאר בילוי נהדר.

הפערים הגדולים האלה בדרכי הכתיבה אינם פוגמים בעניין הרב שגורמת הקריאה בספר זה. הספר מרתק, עד שאני, הרגיל לבקר את מושאי ביקורתי בזכוכית מגדלת,  מודה שהקריאה השכיחה לי לא פעם את "תפקידי".

והרי בתמצית על מה מדובר בספר: עירית נולדה בפולין בשם אירנקה, כבת שנייה של הורים שורדי שואה. יש לה אחות גדולה ממנה בארבע שנים, ששמה חנה. היא "הילדה הרעה", ואילו אירנקה נועדה לשמש "הילדה הטובה", והציפיות האלו ממנה קבעו את דין חייה לשבט, והעכירו אותם, וגם ניתבו אותה לנרווזות שהזקיקו כדורי שינה, כדורים נגד דיכאון וחרדות, שתיית אלכוהול. השואה פגמה באם שרטת רצינית, והיא ממש מתעללת בבנותיה (כדי שתהיינה מוכנות לשואה הבאה שבוודאי תתרחש): שוכחת אותה בגן הנעול, מלבישה אותה במעיל ומציידת אותה במטריה בחמסין, כי ראתה שהשמיים מעוננים, מלמדת אותה לקח שלא תגנוב פרחים מהשכונה העשירה על ידי כך שהיא סוטרת לה ושמה לה על הצוואר את הקולר של הכלב, כשהיא מכריזה: "כלב למכירה!", וכל ילדי השכונה צוחקים ממופע האימים הזה. חנה, הבת הגדולה, אינה יכולה לשאת את הדספוטיות של האם, ודורשת לעבור לקיבוץ, למגינת ליבה של זו, אבל בעידוד של האב. היא משתקמת שם מכל התסביכים שאימה רצתה לטעת בה, היא נישאת ויולדת שלושה ילדים. על אירנקה, היא עירית, מחברת הספר, נגזר להמשיך לסבול. וכן, היא גם חוותה תקיפה מינית בגיל שמונה: חבר של ההורים בשם גוטק  נותן לה מתנות ועושה לה "טוב בפיפי".

גם בבית הספר היא איננה מלקקת דבש, היא וחברותיה נחשבות ל"לא מקובלות", ואפילו מוחרמות. שינוי מתחולל במסיבה בכיתה י"ב, כשהיא מגיעה לשם מאופרת, ונוכחת לדעת שהיא יפה, ומחוזרת.

גברים רבים לוקחים חלק בחייה – עם הרוב היא חווה מערכות לא משמעותיות, ואילו שהן כן משמעותיות מסתיימות על הרוב במפח נפש: היא מתאהבת ביוסף, מנהל בנק נשוי (שמבטיח...), אחר כך  בגבר שאת שם המשפחה שלו היא נושאת – דני תמיר, עמו היא חיה בזוגיות חמש שנים לפני שהיא נישאת לו, נישואים המחזיקים מעמד רק שלוש שנים. מסתבר שמדובר באדם נדיב, אשר למרות היותו גרוש ממנה, הוא מממן את הרפתקת אימוץ הילד בברזיל, הרפתקה שעלתה הון (תשלום למתווכים, לעורכי דין, למחיה במשך שנה עד שהילד אומץ כדין). האיש הנדיב הזה מחליט גם לשמש דמות אב לבר המאומץ.

הגבר האחר שיש לה עמו מערכת יחסים משמעותית הוא גורי, שיפוצניק חתיך הצעיר ממנה ב-12 שנים. הוא מעודד אותה בטיפולי הפוריות חסרות הסיכוי, איננו נרתע מהתפרצויות החרדה שלה, וגם הסקס איתו מתגמל, אבל הוא איננו מעוניין לכבול עצמו איתה משום שלאחר שהתגרש מאשתו הוא מתכוון לשאת אישה צעירה שתלד לו ילדים. עירית מאוכזבת שגורי מתעלם ממנה שבשעותיה הקשות אל מול שערי הממסד האטומים בפניה בשאיפתה לאימוץ ילד (בתחילה הייתה החלטית לאימוץ בת, אבל בחרה שם שמתאים לשני המינים – בר, ובאמת אימצה לבסוף בן).

פרשת אימוצו של בר מתוארת ביד אמן: משפחה ברזילאית מאמצת את עירית בחום, הופכת אותה לבת משפחה, משתדלת אצל בית המשפט למענה, ובמשך שנה שלימה הם מהווים עבורה בית, כותל מערבי, סעד וביטחון. בעיקר מוזכרת הממאי, אם המשפחה, דמות נפלאה מלאת נתינה, שבזכותה הצליחה עירית להחזיק מעמד במערבולות השחיתות המלווה את "המאכערים" של חטיפות ילדים, זיוף תעודות לידה, שיחוד שופטים, ורעות חולות נוספות עמן נאלצת לעבור מי שמעוניינת באימוץ בארץ מוכת עוני זאת. האם הוזיליידי, שאת בנה מאמצת עירית לבסוף, חיה בעוני מחפיר, וזאת הסיבה שהיא מבקשת למסור את הילד שלה לאימוץ כדי שיימנע ממנו חרפת העוני של הוריו ושל אחיו הבכור. מסתבר שגורי, שנמנע ממחויבות כלפי עירית, הוא זה שמקשר בינה ובין לוסיאנה, חברה ברזילאית של אחיו, היא בתה של ממאי המלבבת.

השופט מחויב לשלוח את הילוד למשפחה אומנת לפני האימוץ, והוא בוחר בממאי למטרה זאת. כל המשפחה של ממאי נרתמת בגידול התינוק, וכן נרתמת לסעוד את עירית (ועוד משפחה ישראלית) במהמורות האינסופיות שעמדו מול פניה במשימת האימוץ.

לאחר שנה של ייסורים האימוץ מתבצע, והילוד מקבל דרכון וזכות לצאת מברזיל. בארץ נרתמים חבריה וחברותיה לסייע לעירית בגידולו של בר, התינוק היפיוף בעל פנים בצבע המוקה, ובעל גומת החן.

המחברת חוזרת ומדגישה שלמרות ההצלחות הרבות שלה בניהול פרויקטים חשובים, ולמרות ההערכה שהיא זוכה לה – הרי ההצלחה הגדולה ביותר שלה היא שגידלה ילד מאושר, כי היא לא נתנה לו להבין שיש ממנו ציפיות – כל זאת בניגוד להתנהגותה של אימה שלה. בר עצמו חוזר ומודיע לאימו על כך שהוא מאושר – הוא מאושר שהוא מאומץ, שאימו בחרה בו מכל ילדי העולם, ושאיננו מעוניין להכיר את אימו הביולוגית. באשר לנושא האושר, שבו זכה בר לפי עדות אימו ולפי עדותו שלו (עמ' 101, 120, 122), הרי שהמחברת נוקטת עמדה דידקטית, ו"מלמדת" שהאהבה היא לדעת לשחרר, ולהימנע מהצורך לרצות מישהו כדי לזכות באהבה (עמ' 124).

חלק משמעותי בספר עוסק בבעיות הנפשיות של המחברת. כאמור, היא חרדתית, דיכאונית, משתמשת בכדורים ובאלכוהול, ומתנסה בסדנאות שונות של מדיטציה, חתירה למשמעות, התמודדות עם הריק והכלום, טרילותרפיה (הופכת בעצמה למטפלת בתחום זה) וכו'.

לקראת מותה של האם יש בין שתי האחיות והאם איזה פיוס, כי רק אז, בגסיסתה, היא מביעה אהבה לשתי בנותיה.

אחרי "צוק איתן" מקימה עירית תמיר את העמותה "נשים עושות שלום", ולאכזבתה, היא מגיעה למסקנה שהעם רוצה מלחמה, שהוא ימני, פאשיסטי, גזעני ופנאטי, לכן באכזבתה היא מחליטה להוציא דרכון פולני, ומתכוננת לרדת מהארץ (עמ' 91). גם בנה, בר, חושב כמוה – הוא לומד באוניברסיטה בניו-יורק – נותר רק לקוות שיחזור ארצה..

כיוון שלא מדובר בבדיון, אני מרשה לעצמי להתחלחל מהמחשבות האלו של עירית תמיר ושל בנה: כלום בווארשה ובארצות הברית לא שולט הימין, לא שולט הפשיזם והגזענות? והרי כל בר דעת מבין שהגולה עבורנו היא סם המוות, הגלות התגלתה במשך דורות ככישלון קולוסאלי של העם היהודי: הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף שישה מיליון נרצחים בשואה - יוכיחו סוף סוף לעם האומלל הזה, שאינו לומד מהניסיון המר, שחובה לדבוק באדמת המולדת, שחובה להגן עליה תוך הקרבת קורבנות כואבים. שקר טוענת המחברת, שהעם לא רוצה שלום (עמ' 90), העם לא מוכן לשלום כפי שאויבינו המרים מציירים אותו, שפירושו השמדת המדינה היהודית. מי בדיוק כן רוצה שלום – החמאס שמצהיר שמטרתו להשמיד את היהודים?, הפלסטינים שבלי "זכות השיבה" שפירושה סוף המדינה, אינם מוכנים לקבל שום נתיב לשלום? אשכול, רבין, ברק ואולמרט הציעו לאויבינו ויתורים מפליגים שבהחלט היו עלולים לגרום לסיכון ביטחוני, והתשובה הייתה לאו מוחלט בתוספת פיגועים מזוויעים באוטובוסים, במסעדות, בבתי מלון. אולי אסד רוצה שלום? זה שהרג חצי מיליון מהעם שלו, וגרם למיליון פליטים? אולי חמינאי שמצהיר קבל עם ועולם שמטרתו להשמיד את מדינת ישראל?

הספר מעניין, ומרתק ברובו, אבל גם הצליח להרגיז אותי כהוגן.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים