היא פתחה את דלת המכונית, הוציאה רגל אחת לבסס את יציבותה על המדרכה ובתנועה החלטית יצאה אל הגשם הקל. היא לא ניסתה לעצור את דמעותיה שזלגו ללא הרף על לחייה.
אורות הרמזור כבר החליפו פעמיים את צבעיהם והוא המשיך לשבת במכונית, מנסה להבין מה גרם לה לכעוס כל כך. הוא פתח את החלון, חש בטיפות המים הקטנות מקררות את פנים המכונית וגולשות על פניו. הוא הביט בבד שמלתה שהתנופף ברוח כמו מותיר אחריה שובל עשן אפור.
כמה דמויות אפורות ישבו בבית הקפה שאליו היא נכנסה, איש לא הרים מבט ולא הבחין בה עם כניסתה.
זוג עיניה ארוכות הריסים תרו אחר פינה שקטה לעצמה, עד שבחרה להתקרב אל שורת הכיסאות הגבוהים של הבר. הברמן שהבחין בה ניגב בעייפות את משטח העץ והחליק את קמטי הערב שחלף.
"מה בשבילך, נסיכה?" שאל הברמן בעודו מרים בקבוק לקראת מזיגת המשקה המריר אל הכוס שהמתינה על הבר.
"אני? נסיכה?" צחקה בקול משוחרר. "מרגישה עכשיו יותר כמו צפרדע." דמעה קטנה בזווית עינה נצצה באור הבר.
הברמן שלח יד למטה ובחר בבקבוק אחר. "זה בשבילך, על חשבון הבית."
"אני רוצה לספר לך משהו, אתם הברמנים יודעים להקשיב, נכון? אז אספר לך סיפור."
הברמן לקח כוס נוספת, מילא אותה עד מחציתה והרים לברכה- "אני איתך. אגב, שמי שמיל. אני מקשיב."
דלת הבר נפתחה בהיסוס, הוא נכנס וחיפש אותה סביב; כשהבחין בה, קרב לצד עמוד תאורה, עדיין שמר על מרחק אך קרוב מספיק כדי להאזין למה שנאמר.
"אז ככה, לפני חמש שנים פגשתי גבר באירוע חברתי מסוים. הוא כמעט בן 60 וגילי כמחצית מגילו. מצאתי חן בעיניו, מאוד. כל הערב הוא פינק אותי ונתן לי תשומת לב רבה. בסוף הערב, לפני שנפרדנו הוא הציע לי הצעה שבזמנו לא יכולתי לסרב לה. הוא אחז בידי ומה שאמר יצא ממש מעומק הלב – "אני כבר לא אדם צעיר ומודע שזמני מוגבל בעולם הזה, אני סובל ממחלה חשוכת מרפא, יש לי אמצעים לחיות טוב וברווחה עד יומי האחרון. אני מציע לך להיות בת זוגי ומבטיח לך שכל שתרצי תקבלי, בחיי וגם לאחר לכתי.'"
דמעות גדולות בצבצו מזוג עיניה הכחולות כים. היא ניגבה אותן במפית שהברמן הגיש לה. היא הודתה לו בלחישה.
"האמת היא שהוא ריגש אותי. הוא היה פשוט מקסים, ואני חושבת שאפילו התאהבתי בו. חיינו יחד ובאמת שהיה לנו טוב. נסענו להרבה מקומות בעולם, קיבלתי ממנו חום ואהבה שמעולם לא זכיתי לקבל קודם. היו קצת בעיות עם הסקס אבל גם לזה היה פתרון."
דמעה סוררת נקוותה בעינה. "היה לי קשה המחיר ששילמתי על כך. הוריי סרבו לפגוש את יורם, כך קראו לו."
הגבר שעמד מאחורי עמוד התאורה זז באי נוחות.
"ובעצם, כבר חמש שנים אני לגמרי מנותקת ממשפחתי. אבל זה רק צד אחד של הסיפור. לפני כשנתיים הוא הכיר לי את ילדיו. ליורם יש בת חיילת ובן נשוי בן 28. בהתחלה המפגשים היו עליי לטורח אבל לאחר זמן התחלתי להימשך לבנו והסתבר שזה היה הדדי. אתה מבין לאן אני מובילה?"
שמיל הנהן ללא קול, עודד אותה להמשיך.
היא שלחה מבט בוחן סביב והנמיכה את קולה- "בשנה האחרונה, בנו יואב ואני מנהלים רומן. הוא פשוט הרוס עליי ומוכן לעזוב את משפחתו. אבל יש לו ילד קטן. תבין, אני אישה צעירה, רוצה ילדים משלי, כמו בסיפור אגדה – בעל, בית, ילדים. עם יורם לצערי זה בלתי אפשרי. הוא לא יכול להביא ילדים. מצד שני, יואב גבר אמיתי שיכול לתת לי הכול, זאת אומרת, את כל מה שאני צריכה. זו הבעיה שלי! מצד אחד יורם הנפלא בהווה, ומצד שני יואב בעתיד. הרבה אנשים ישלמו מחיר על כל החלטה שאקבל והבחירה שלי בלבד!"
תנועה מאחורי עמוד התאורה משכה את תשומת ליבו של הברמן. הוא הבחין בגבר מבוגר חפוי ראש שיצא חרש אל תוך הלילה הרטוב.
היא עוד ישבה שם עד חצות, החליפה כוסיות זו אחר זו. שתיקה ארוכה הופרה על ידי קריין חדשות הלילה:
"הלילה נמצא גבר כבן 60 ירוי בראשו בדירתו. המשטרה חוקרת את האירוע."
