אני הייתי נערה יפה. אמנם ד'עאיפה* , רזה ולא מלאת בשר כמו שהחלבים בסוריה אוהבים. אבל היה לי עור לבן, ועיניים ירוקות ויפות כעיני חתול. ידעתי שהעיניים שלי מיוחדות כי אנשים אהבו שאני מביטה בהם וחלקו לי מחמאות. אבל לא הייתי נערה הכי מבוקשת בין היהודים בח'ארט אל יהו'ד**. וזאת מאחר ויד ימיני הייתה קצרה וקטנה מידי השמאלית. בעינו של המתבונן נראתי נכה ומוגבלת, אך לא בעיניי. אני ידעתי להשתמש בידי הקצרה כדי שתעזור לי בכל עבודה ומשימה והחלטתי בליבי שאצליח יותר מהבריאים. וכך היה. הייתי שא'ט'רה*** וחרוצה כפליים בכל עבודות הבית ואף בתפירה. והייתי שמחה בחלקי.
כשאחותי תרה התחתנה, נשארתי שוב לבד ועצבות גדולה ירדה עלי. הפרידה מאחותי הזכירה לי את עזיבתו של אבא שלי ז"ל, שהייתי קשורה אליו מאד. כשהייתי בת ארבע, אבא שדרך על מסמר לא היה יכול לדרוך על הרגל ונשאר לשכב בבית. לאחר כמה ימים עם חום גבוה הוא חטף הרעלת דם ונפטר בגיל צעיר, רק בן עשרים ושבע. אז לא הבנתי לאן אבא נעלם ועל מה כולם בוכים אבל אני נעצבתי מאד על חסרונו.
בתום ימי האבל, הדודים שלי החליטו ששתי הבנות היתומות צריכות ללכת לבית יתומים כמקובל במשפחות העניות, כדי שהקהילה תתמוך בהן.
משפחת אבי, הייתה משפחה עשירה. כשהייתי ממש קטנה ירדתי אחרי דודי למר'רה, למרתף הבית, וראיתי שם חביות גדולות, שנהגו לשמור בהם דברי אוכל. אבל החביות שראיתי היו מלאות בכסף ובזהב ומכוסות בגושי פחם כדי שלא יחשדו בהם ויגלו את רכושם. דודי סימן לי על פיו לשתוק. פחדתי לספר כי הוא הזהיר אותי שאנשים רעים יבואו ויקחו.
כשאבי נפטר, הדודים לא ששו לתת משלהם ולתמוך במשפחה השכולה. ואף יותר מכך, חששו שאחרים יגלו על עושרם ולכן לא נתנו לנו אפילו את חלקו של אבינו בירושה המשפחתית. לא היה לנו מי שיעמוד מולם וידרוש את זכויותינו. וכך קרה שאימי נאלצה לצאת לעבוד כדי לפרנס אותי את אחותי ואת סבתנו העיוורת. היא מצאה עבודה בשכונת ג'אמיליה בבית עשירים. העבודה כללה לינה ואמא שבה הביתה רק ביום שישי.
פעם אחת הדוד שלי ראה אותי מסתובבת לבד בשוק היהודים. זה היה יום שישי ,חזרנו מבית היתומים אבל אמא עדיין לא הגיעה. היה לי מג'ידי**** שמצאתי וחיפשתי חנות כדי לקנות בובה שחלמתי עליה ורציתי מאד שתהיה שלי. דוד שלי אחז בידי הקטנה, ולקח אותי לחנות צעצועים שם בחרתי בובה. ההרגשה של דוד גדול אוחז בידי, הייתה הרגשה נהדרת, זה הזכיר לי את אבא. והבובה שקיבלתי הייתה כמו חלום שמתגשם. חיבקתי אותה חזק כל הדרך הביתה. הראתי אותה לשכנים, ישנתי איתה במיטה, לקחתי אותה איתי לכל מקום והייתי גאה מאד. בפעם הראשונה הייתה לי בובה שכולה שלי.
שכנה מוסלמית שעבדה בבית המרחץ, והייתה מיודדת עם אימי, הזמינה אותנו להתרחץ בחמאם בשבת כשאין שם אף אחד. היו לה מפתחות והיא הכניסה אותנו בסתר. בכניסה הנחתי את הבובה יחד עם הבגדים שלנו ונכנסתי להתרחץ. התרחצנו יחד עם בני משפחתה וילדיה.
כשיצאתי הבובה נעלמה. מיד ידעתי מי לקח אותה. בתה של השכנה המוסלמית, קינאה בי על הבובה ותמיד ביקשה שאתן לה לשחק איתה. היא הייתה בערך בת גילי. ואני צעקתי לאמא שהיא זו שלקחה לי את הבובה. אבל אמא התביישה להאשים את בת השכנה הטובה שעזרה לה.
אני זוכרת שבכיתי אז, יותר מאשר בכיתי על מות אבי. הבובה הייתה כל כך יקרה בעיני שסירבתי להתנחם. אפילו חליתי וקיבלתי חום ואמא נאלצה לשלוח אותי לבית היתומים כשאני חולה. למזלי אחותי הגדולה הייתה איתי כל הזמן, ניחמה אותי והבטיחה לי שבכסף הראשון שנרוויח היא תקנה לי בובה יפה יותר.
אחותי תרה, גדולה ממני בשנתיים וסיימה ללמוד לפניי. השנים שנותרתי בבית היתומים בלעדיה היו בעבורי שנים קשות מאד. בכיתי הרבה ורוב הזמן הייתי חולה. ילדים לעגו לי על נכותי ועל ידי הימנית הקצרה. כינו אותי בשמות והתנכלו לי. כשאחותי הייתה איתי, הן לא העזו. כשסיימתי ללמוד וחזרתי הביתה הרגשתי הקלה. אחותי כבר ידעה לתפור. אמא הכניסה אותי לביתה של הכ'אייטה -התופרת של השכונה כדי שאלמד גם אני תפירה ואעזור בפרנסת המשפחה.
אבל כשתרה אחותי התחתנה, שמחתי מאד בשבילה. עכשיו יהיה לה בעל טוב שיעזור בפרנסה. כולם אמרו שבזכות העוון שנעשה לה בביטול החתונה, זכתה בבעל ובמשפחה טובה שבוחרת בכלה כדי להציל את כבודה ולא לבייש אותה. אבל אני שוב נותרתי לבדי ולכן נעצבתי מאד ונזכרתי בימים בהם הייתי בבית עם אמא וסבתא. אלה היו ימים עצובים ומלאי מתח. מאחר וסבתא היתה ע'מיא עיוורת ולא יכלה לעשות דבר היתה מבקשת עזרה וצועקת אם לא היינו ניגשים מיד. אמא היתה תמיד עייפה וכעוסה על מר גורלה כאישה צעירה ואלמנה. ומהר מאד נגמלה החלטה בליבי גם אני אתחתן.
בתקופת האירוסין והחתונה של תרה פגשתי מספר פעמים את משפחת החתן הטרי והבנתי שהם באמת אנשים טובים. ההורים והאחים היו מחונכים ומנומסים, תמיד באו עם מתנות בידיהם ואף אותי לא שכחו. שמתי עיני על אחיו הצעיר של החתן. ניג'ים שמו, הוא היה גבוה ויפה תואר שיערו בהיר ועיניו תכולות כמו שאהבתי. החלטתי בליבי שזה יהיה בעלי.
הייתי נחושה למשוך את תשומת ליבו. שלחתי אליו מבטים והוא השיב לי בחיוך. לשמחתי גיליתי בעיניו הרבה חיבה ורצון להכיר.
השתדלתי להראות שידי המוגבלת אינה מהווה בעיה. התנהגתי כמו בריאה והייתי זריזה וחרוצה. למדתי איך להשתמש ביד הנכה בצורה שתעזור לי לבצע דברים, הגשתי לאורחים משקאות והתרוצצתי בין המוזמנים בשמלה היפה שתפרתי לעצמי בכסף שחסכתי. כשעבדתי אצל הכ'אייטה ראיתי איך היא גורמת לבגד להראות יותר נפוח ואיך היא עוטפת את הנשים הרזות בסדין מתחת לבגד כדי שיראו מלאות יותר. וגם אני נהגתי כך כפי שהיה מקובל בחלב אצל הנשים הרזות. התיידדתי עם אחיותיו של החתן וניסיתי להרשים את בני משפחתו.
לימים המשפחות שוב הכריזו על אירוסין וחתונה. שני אחים לשתי אחיות.
אהבתי מאד את בעלי שהתגלה כאדם טוב ומתחשב, הייתי מאושרת מאד וכבר לא הרגשתי לבד. לאחר זמן מה נולד לנו הבן הבכור. השקעתי בו את כל מרצי ואהבתי. סוף סוף יש לי משפחה משלי. חלומי התגשם ולא אהיה שוב לבד. בעלי וילדי לא יותירו אותי בדד.
הגיעו שמועות מפלסטין שבונים עיר חדשה רק ליהודים ושמה תל אביב. אהבת הארץ שהייתה רדומה בקרב יהודי סוריה החלה להתעורר. החלבים ששהו בפלסטין וחזרו לחלב סיפרו סיפורי אהבה על הארץ ועוררו את הגעגועים לארץ האבות הנכספת שעליה התפללו כל יום והזכירו בחגים ובשבתות. וכך קרה, במיוחד על רקע הימים הקשים בחלב ובעיות הפרנסה, בעלי החליט להצטרף לאחיו הגדולים שהיו כבר בפלסטין. הוא נסע כדי לעבוד ולהרוויח כסף והבטיח שישלח לי הודעות עם חברים שחוזרים לחלב. ולאחר שיצליח להסתדר יבוא לקחת אותנו. שוב חשתי נטישה אך בכל זאת היה לי את בני אהובי לטפל בו ולאהוב אותו. חלפו ימים ללא קשר עם בעלי והתחלתי לדאוג. יום אחד הגיעו שמועות שניג'ים נתפס בגבול על ידי הבריטים והושם בכלא.
לרוע המזל, באותם ימים גם התינוק שלנו חלה. הוא הפסיק לאכול בכה בקול ולאחר מכן הפסיק לבכות. הביט בי בעיניים עצובות ובתחינה שאעזור לו. ניסיתי להניק אותו אך שפתיו החלשות מיאנו לתפוס את השד והוא רצה רק לישון. כל בני המשפחה באו לעזור נתנו עצות, מרחו שמן זית, טפטפו מי סוכר על שפתיו, הגברים התפללו ורק אני נאלמתי ולא יכולתי לדבר.
הנחתי אותו בחיקי נענעתי את רגלי ושאר גופי כאילו קפא. לאחר שלושה ימים של שמירה עליו יומם ולילה, בהם לא עצמתי עין, הרגשתי איך גופו הקטן הולך ונעשה קר יותר ויותר ולא עזרו השמיכות שהערמתי עליו.
התינוק שלי הלך ממני. הצער היה גדול מנשוא. בכיתי ולא אכלתי במשך ימים רבים. התאבלתי כל כך על אובדן הילד ומיאנתי להתנחם. בנוסף לאבל היו הגעגועים לבעלי שלא יכולתי אפילו להודיע לו על הצרה שנפלה על ראשינו. שוב נותרתי לבד והבדידות והכאב היו כבדים מידי.
חמותי א'מר באה לראות מה שלומי והביאה איתה מרק שורבה חם ומהביל שינחם אותי. היא ניסתה להאכיל אותי בידיה אך אני סירבתי לאכול. היא הזמינה אותי לביתה כדי שתוכל להשגיח עלי ולדאוג לשלומי. אך כשראתה את מצבי הקשה ושמעה את הבכי קורע הלב רחמיה נכמרו עלי. היא הבטיחה שתיקח אותי לניג'ים לפלסטין לבקר אותו בכלא ואולי ירחמו עליו וישחררו אותו. וזה מה שעשינו. סגרתי את דלת הבית ויצאנו לדרך. כשהגענו התבשרנו שניג'ים שוחרר מהכלא והוחזר לסוריה.
לאחר מספר שבועות של ציפייה בבית המשפחה בתל אביב, ניג'ים ניסה שוב את מזלו וחצה את הגבול לפלסטין והגיע אלינו. האיחוד היה מרגש. שכרנו חדר ליד המשפחה בכרם התימנים מול גן הכובשים שם גרו הרבה משפחות חלביות שהיגרו לתל אביב. חלפו הימים וכעבור מספר חודשים התבשרנו על הריון נוסף. שמחתי מאד וקיוויתי שזה ישכיח ממני את אהובי בכורי. ואכן, נולדה לנו בת קטנטנה. היא נולדה טרם זמנה ומהר מאד גילינו לאכזבתנו שהתינוקת חלשה, לא יונקת כמו שצריך ולא מתפתחת כמצופה. ושוב הגורל הרע התדפק על דלתנו והתינוקת נפטרה. זעקותי נשמעו מקצה כרם התימנים ועד קצהו השני.
הצער העמוק נתן בי אותותיו. נעשיתי חלשה שכבתי במיטה ולא רציתי לקום. הייתה בי עצבות גדולה מאד. אחותי, הגיסות והחברות הגיעו כולם לנחם ולעודד. הן סיפרו את סיפורן האישי ומה עבר עליהן. הסתבר שכמעט לכל אשה היו חוויות קשות של אבדן ילדים. אבל לכולן כבר יש עשרה או שמונה ילדים והזמן משכיח את הכאב. הן המליצו על הריון נוסף. ושכנעו אותי שזו הדרך להתגבר על הצער. אבל אני פחדתי להיכנס שוב להריון ולא הסכמתי לחוות שוב את השכול. אך לאחר שנה אזרתי אומץ והחלטתי לנסות שוב. אך הריון סירב להגיע. חיכיתי שנה ועוד שנה אך לא הריתי. עברתי שנים של נישואין בצער וסבל וללא ילדים. כשלאחותי יש כבר ארבעה ילדים ואלה שהתחתנו אחרי כבר אוחזות בידן כמה ילדים.
יום אחד לאחר חמש שנים של ציפייה חסרת תוצאות, הגעתי לייאוש מוחלט. עליתי על המגדל במסגד חסן בק ורציתי להתאבד.
אמא שלי שעקבה אחריי עלתה גם היא למסגד ,אחזה בחוזקה בידי ואמרה. "אם החלטת לקפוץ תקפצי. רק שתדעי שאני קופצת איתך כי אין לי חיים בלעדייך, ודמי יהיה בראשך".
ישבנו על הרצפה ובכינו זו על כתפי זו. אמא שלי נשבעה שאמש בעלה ז"ל בא אליה בחלום וזה סימן מובהק שבקרוב אני אוחז בידי בן זכר. אמא צדקה, חודש לאחר מכן, התבשרתי על הריון. ש'חוד, גיסי הזמין את כל המשפחה להתאסף וערך טקס בו הוא קונה את הוולד שבבטני. וזאת כדי לגרש את השטן שלא יפגע בתינוק.
חלומה של אמא לא היה מדויק, לא נולד בן זכר אלא נולדה לנו בת יפהפיה, ולאחריה נולדו עוד ארבע בנות. אני וניג'ים, שבישראל נקרא כוכב, רצינו גם בן. לכן קראנו לבת האחרונה בת שבע, מספר המסמל ביהדות סיום ומספר שלם. כמו סיום ימי הבריאה היום השביעי הוא האחרון. ואכן מיד לאחר בת שבע נולד לנו בן בריא ושלם.
*ד'עאיפה-רזה. דקת גזרה
**חארט' אל' יהו'ד -שכונת היהודים.
*** שא'ט'רה-חרוצה
**** מג'ידי-מטבע עותמני-סורי.
