משרתים היינו במקדשנו בירושלים, כוהנים, או במקדשי-מעט בערי פרזות. עד אשר החריבו את בתינו ואת בית מקדשנו והוליכו אותנו מכאן. רבבות היינו, הולכים על רגלינו עד נהרות גן עדן, עד הפרת והחידקל. חלקנו נפל ורובנו הגענו, כך או כך הגענו, ושם ישבנו ובכינו כשזכרנו את ציון. כי גן העדן שם כבר לא היה. וחווה אמנו לא הייתה לחבקנו. רק החרב המתהפכת נותרה שם מעל ראשינו.

אבל בינתיים מאה דורות חלפו. ובין דור אחד לדור אחר, בין דמעה לדמעה ובין זיכרון של עם לזיכרון של יחיד, אכלנו דגים טריים שדגנו ממי הנהרות המתוקים. עשינו עסקים, עבדנו וסחרנו. ישבנו בבתי קפה שעל הגדה, לגמנו תה וקפה עם הל, ילדנו והולדנו והעמדנו דורות חדשים. ובמשך כל אותם דורות הייתה בתוכנו הַמְתנה. הַמְתנה למשהו גדול מאתנו, שיתרחש מידי כוח עליון. הַמְתנה שקטה ומודחקת. אך כזאת שמעולם לא חדלה.

כך חלפו אותם דורות כפי שחלפו. עד שחזרנו לכאן, בבטנֵי מטוסים. כמו יונה בבטן הלוויתן, אך מרחפים היינו ושוקקים. ימי נס וגאולה פעמו בלבבות. ובוודאי רבים היינו בצאתנו משהיינו ביום בו הוליכו אותנו שמה. באנו שם עם מה שיכולנו לשאת. יצאנו משם עם מה שיכולנו לקחת במזוודותינו. לא יכולנו יותר. אבל נראה בעליל כי לא יכלו לנו.

כך, על אותה גדה רחוקה שהשמיעה אי-פעם את האדווה של זרימת המים בגן עדן, חיו הסבים והסבתות הקדומים שלא היכרנו. אנשים שלא ידעו אותנו אך ידעו שיום אחד בוודאי נבוא. כי הנהר זרם לידם והדקלים האמירו, תמרים הם אכלו לרוב והעונות התחלפו. כל עונה באה בעִתה והלכה בזמנה. והיו מלחמות והיו מהפכות. הלכו טורקים ובאו אנגלים. מדינות קמו ונפלו, עד שגם האנגלים שהעמידו שם מלוכה הלכו. ובאו קצינים מבני העם, שלטו והרגו את מלכיהם, ועל פי תורם גם זה את זה. אבל עולם כמנהגו נהג: זה הלך וזה בא, זה נהרג וזה נולד, האדם הוסיף ללכת בדרכו. ונולדו הורינו, ונולדו גם אחיהם ואחיותיהם והיו דודינו דודותינו, וכך ילדו גם הורינו והיו לנו אחינו ואחיותינו.

אך כל זה היה רק התחלה אחת. הרבה התחלות קדמו לנו ואותן לא ידענו. אלא שכך התחילו דברי הימים שלנו, על גדותיהם של אותם נהרות גן העדן, כאשר אחד מפלגי הפרת המתפצל חוצה ברוגע את חילה עירנו. ונמשכו דברי ימינו בארץ אבות בבואנו הנה, פורצים את החלום. חיינו בבוץ שבין הצריפים ובשבילים הלחים הבוציים של החורף. באדמה שחורה וסדוקה בחום הקיץ. בחושך ובאור, בקושי ובמחסור, בין זוחלים וכלבים משוטטים – אבל העולם הוסיף להתקיים והאהבות הוסיפו לצמוח בכל מקום.

והיכן הייתי אני?

בֶּן שֶׁמּוֹנֶה שָׁנִים הָיִיתִי

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי רָאִיתִי

אֶת הַיָּם

פַּעַם רִאשׁוֹנָה בָּהּ יָם נָגַע

נָגַע בִּי כָּאן

בַּבֹּקֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ

פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי

בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וְאֶת

רַגְלַי לִחֵך הַיָּם

וְהָיָה מֶּרְחָב וְהָיָה הָאוֹר

וְהָיָה כָּחֹל כָּל הָעוֹלָם

וַאֲנִי תָּהִיתִי לְאָן

הוֹלְכִים הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים

כָּל כָּךְ וְאֵיךְ נוֹשְׁקִים

הַמַּיִם לַשָּׂמִים שָׁם

לְאָן נוֹפְלִים כֻּלָּם

כִּי נִּגְמָרִים שָׂם הַמַּיִם

אוּלַי נִגְמַר שָׂם הָעוֹלָם

בֵּן שְׁמוֹנָה שָׁנִים הָיִיתִי

בַּבֹּקֶר הָרִאשׁוֹן בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה

כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי יָם

וַאֲנִי

אֲנִי יָדַעְתִּי נָהָר אֶחָד

וְעִיר אַחַת

וְשָׂפָה אַחַת

וּבַיִת אֶחָד וּלְפֶתַע יָם

אֲבָל יוֹם לְאַחַר מִכֵּן

תּוֹהֶה עַל הַכָּחֹל

רוֹצֶה לְהָבִין הַכֹּל

לָקְחוּ אוֹתִי מִשָּׁם

כי כך או כך, עולם כמנהגו נוהג, כבר אמרנו. האדם הוסיף תמיד, מוסיף ויוסיף בדרכו ללכת. והיו לכולנו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, אך כל אלה באו אל העולם מבלי להבין ומבלי שעלה בדעתם של האנשים לשאול דברים. נולדו וגדלו ומגדלים דורות חדשים. כי בתוך החולות והאהלים של תחילת הדרך הוסיפו לצמוח אהבות ועל אף הבוץ והמחסור מצאו אוהבים אלה את אלה. שמא נזקקו לכך. והעולם כמו עולם, הוסיף בשלו. גם אני בגרתי ונישאתי. הראשון במשפחתי שמיזג גלויות. ראשון לדור של גולים שניצח את הגלות. שמחת הורינו הייתה אז גדולה, על אף הכול. אבא אמר זכינו, הנה גם הקטן שבבנים הביא צאצאים. ואימא אמרה נכון, אכן זכינו בשעה טובה לחתן את כולם ובאנו על המוגמר. ובחצי הבית הערבי שבו גרו בערוב חייהם קראו אולי פרקי תהילים בעברית, אבל ככל הנראה הודו לאלוהים בערבית.

ואבי אהב את החיים. התאווה להם אבי ואמי אהבה להיות לידו, אך על אף זאת נאלצו כדרך כל האדם ללכת לדרכם. שבעים ושבע שנים חי אבינו ושבעים וארבע שנים אמנו, וזכו לנכדים ולנינים לא מעטים. לתפארת עומדים כולם היום ויבורכו כל אלה שצמחו, כי הענפים יפים כולם ורבים. והעלים צבעוניים והפרחים ריחניים. והצל נאה ואמת המים זורמת לידם. והם זכו וזוכים ויזכו ויאהבו ויביאו עוד צאצאים. ומי שעדיין לא בגר יבגר, ומי שעדיין לא אהב יאהב, ומי שעדיין לא זכה יזכה - וכל אלה יוזכרו בוודאי בפרק הבא של דברי הימים שלנו, שיהיו הימים הטובים.

_______________

(קטעים ושיר מתוך הספר "ימים ולילות", "שירים, אוטוביוגרפיה", בהוצאת צבעונים 2014)

_____________