מאמר:

קרקס עולמי נודד/ רלי ספטי מועלם

 

סקירה על הספר "רגע של נחת" מאת בלפור מור, בהוצאת "ארגמן מיטב", 2018.

"כולנו מהגרים. יש כאלה שהיגרו לכאן מארץ אחרת ובנו כאן את ביתם. יש כאלה שהיגרו מכאן בעל כורחם והם פליטים בארץ אחרת. גם בשביל תושבי דרום תל אביב שזה מקום חייהם, זה הפך להיות ארץ אחרת בגלל שאתם כאן. בעצם מה שאת רואה זה ניסיון לשמר תרבות אחרת. כולנו למעשה מתגלגלים בגלגל ענק בקרקס עולמי נודד שקוראים לו ארץ אחרת" (ע' 44). הסיפורים של בלפור מציגים גיבורים שהם מהגרים מסביבתם הטבעית, מארצם או מעצמם. המחבר מערער על המוסכמה המקובלת שהמקום שבו אתה שייך הוא המקום שבו נולדת. לעיתים יש לצאת מהמקום הנוח, פיזית או רגשית כדי לגלות שהאני הפנימי יש לו רצונות וצרכים אחרים. כשאנו מקבלים החלטות שונות מן המקובל, אנו נחשפים לתרבויות או מציאויות חדשות שמאפשרות צמיחה והתפתחות. הרחבת אופקים מאפשרת שינוי והטבה, ופתיחות לאפשרויות אחרות של סגנון חיים, דת או אידיאולוגיה. שום מצב אינו נצחי, החיים מתגלגלים לכל מיני כיוונים אך מתי שהוא מגיעים אל הרגע של נחת עם סיפוק על מה שהשתפר בחיינו. מה שבחרנו לפעמים מעורר חרטה אך תמיד יש לזכור את דברי שפינוזה "מי שמתחרט עושה טעות שנייה". יש לחשוב קדימה עם אופטימיות וראיית הטוב גם אם הוא לא המושלם שרצינו.

בסיפור "רגע של נחת" שהוא גם שם הספר מהווה הצוללת מטאפורה לתיאור סגנון חיים ב"מרחב בועתי".

 גיבור הסיפור אלעד חי בצוללת במשך 25 שנות שירותו הצבאי, לפני כן הוא חי בתקופת התיכון במסדרון בתוך הפנימייה שנקרא בכינוי החיבה "הצוללת". הצוללת עבורו היא המקום הבטוח שמאפשר ביטוי לאישיות האמתית "אצלך הבחירה להיות בצוללת הייתה המשך טבעי של החיים בפנימייה, חממה שסייעה בידך לבטא את אישיותך ולהתכנס בבועה שלך" (ע' 61), כך אומרת לו רחל אשתו. אלעד כמפקד הצוללת ממליץ על החיים בתוכה "מפקד הצוללת הוא המנצח על התזמורת. פה אפשר לנגן על הרבה כלים ולהתפתח לכיוונים שונים" (ע' 78). אולם עבור בנו השליטה על חייו מתבטאת דווקא במוזיקה. שם הוא יכול לנגן על כלים שונים במובן המילולי שלה. גם רחל חיה בסוג של "צוללת" בה הרגישה שליטה על חייה בזמן שניהלה את ביתה ביד רמה ללא התערבות של אלעד "הצוללת והבית נעים כל אחד במסלולו שלו, אותם הם מנווטים כל אחד בדרכו לחוף מבטחים" (ע' 64). כל עוד אלעד שירת בצוללת לא היו התנגשויות ביניהם אך כשעומד הוא להשתחרר מהצבא מתחילה ביניהם דינמיקה של הסתגלות. מהשמחה של המפגש המחודש עם הבית ועם עיסוקה החדש של רחל שמעוררת אהבה מחדש אל אי הסכמה לגבי החייל שבו יבחר הבן אסף שעומד להתגייס שמלווה בכעסים עד לסיום רגוע כשאלעד מבין שלאסף יש אישיות משלו והוא נוטה למוזיקה ולא לחיי קלסטרופוביה בצוללת.

לכל דמות יש את חשבון הנפש שלה ורגע של נחת (הרגע בו נדמה לדמות שנפל לה האסימון) משלה.

כך ריצ'ארד באך הסופר שכתב את "השחף" עושה חשבון נפש בהגיעו לגיל שבעים.

בספרו, ג'ונתן השחף, מתרחק מהלהקה שלו כדי לחיות כרצונו גבוה מעל כולם, כי שם מרחיקים ראות, תרתי משמע. "אינך צריך להיאבק כדי לחיות לפי רצונך, חיה כרצונך, ושלם את המחיר הנדרש" (ע' 11). השחף משלם על כך בוויתור על תחושת השייכות לאחיו השחפים. גם הסופר שהיה טייס, ניתק בהתמסרותו לתחביב התעופה את הקשרים עם משפחתו ובעיקר עם בנו ג'ונתן שנקרא על שם גיבור הספר. "רק לעיתים נדירות גדלים בני משפחה תחת אותה קורת גג. הקשר הקושר את משפחתך האמתית אינו קשר של דם, אלא של כבוד וחדווה איש בחיי רעהו" (ע' 11). כעת הוא מבין שהמחיר היה יקר. בנו גדל ללא דמות אבהית. באך תוהה אם טעה בבחירתו ומבין שאין על כך תשובה כי עצם החרטה היא דבר מיותר. אך הוא מחליט שחייו כיום יהיו על הקרקע, והוא נפרד מהאישיות השחפית שלו "אז זהו ג'ונתן, הגיע הזמן להיפרד, אתה ואני כבר לא. אתה תמשיך להגביה עוף. אני אלך לחפש את המזון" (ע' 11).

כך הפילגש שמוצאת את רגע הנחת שלה בלוויה של המאהב בזמן שבנו קורא את הקדיש. היחסים בין הפילגש למאהב עולים כזיכרון מוחשי וחי של אהבה חושנית, מלאה פתיחות ועדינות מתחשבת. מחשבותיה מתערבבות עם קול קריאת הקדיש והן קדושות לא פחות מתפילת הקדיש. ההפתעה היא שהמוסכמות שלנו שבאירוע כזה אנו נתייחד עם מעשים אחרים של המת ולא עם סצנות מיניות מפורטות, נשברות, והגילוי שהמקום בו אדם יכול להיות מאושר או להירפא מייסורי הנפש הוא מקום שבו מאפשרים לו לצאת מהמסגרת ולחפש את עצמו במקום אחר, הוא ההוכחה שאפשר לחיות גם אחרת. דווקא ה"הגירה" מהמקום הטבעי מאפשרת חזרה אליו עם כוחות מחודשים.

לא משנה אם את זוגתו של בן לאדן שמעסיקה את עצמה בציור מנדלות, או יחזקאל הנכד למשפחה שעלתה לארץ מעירק שמתעמת בחלום עם סבו וסבתו. גם אם את מהגרת אריתראית בשם חדיג'ה, או אלמו שעלה לארץ מאתיופיה וזכה לסיוע של מנטור בתקופת היותו בפנימייה ובשירות הצבאי, כולם  לרגע סינגולרי אחד מרגישים את השינוי באוויר או לחילופין בבשר החי. לכל אחד יש ארץ אחרת משלו. לכל אחד יש את מסלול הבריחה. יש שיקראו לו בחירה בין הגירה פיזית ממקום מאיים למקום בטוח, או רק שינוי פנימי בגישה לחיים על ידי שינוי תודעה והסתכלות פנימה.

ואם נדמה לכם שהכול דבש והבנתם הכול, בא אלעד ומתלונן בפניכם:

"אני חוגג כמעט חמישים, ולא זכיתי ללמוד מניסיונם של אחרים, אפילו מניסיוני שלי איני לומד" (בסיפור הכול דבש ע' 82).

 

אפשר לומר שכל הדמויות בסיפורים חוות סוג של הארה או חשבון נפש חיובי תוך שינוי ראיית העולם לחיובית ואופטימית עבור מי שמסתכל על הדרך שעשה ומי שעוד מתכנן לעשות את הדרך אל הנחת, וכמו שאומרת חדיג'ה לעצמה: "יש מי שהולך בעקבות חלומו ויש מי שבורח מעברו כמו חלום רע" (ע' 44).

בין השורות מותח המחבר ביקורת, לעיתים הומוריסטית על היחס לפליטים מאפריקה, היחס לאתיופים בארץ, הפנאטיות שבדוגמות ובמוסכמות דתיות, הסטריאוטיפים לגבי האויב, הניצול של בעלי חיים, הבזבוז שבבנייה יומרנית כמו תחנה המרכזית החדשה, המחנק שבחיי הנישואין והדחף הבלתי נשלט של הורים לקבוע לילדיהם עיסוקים שנוגדים את נטייתם הטבעית. בד בבד עם הביקורת הוא מציע תמיד את דרך הפשרה המדגישה אופטימיות, ויכולת לשנות את המציאות ואת צורת ההסתכלות על החיים ומציאת המשמעות שבחיים.

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים