במלוא ידיה עם סמדר (טז) אונה  / נתנאל סמריק

 

גיבורת הרצאה, סרט חיים, ספר, סיפור חיים, תערוכות ציורים, יוזמה לכפר טיפולי לנכים, חוגגת, בביתה המחודש בקיבוץ איילת השחר בגליל העליון, את יום העצמאות הפרטי שלה ממחלת הפיברומיאלגיה ותחלאותיה עמה היא מתמודדת ועליה היא מתגברת בנחישות כל יום מחדש. בסדרת ראיונות מרגשת לאורך חודשים ארוכים עם המוציא לאור, נתנאל סמריק, בקונטנטו נאו, מגוללת סמדר אונה את סיפור הניצחון מהתמודדות במצבים בלתי אפשריים להעצמה האישית במסע האישי שלה.

 

סמדר אונה מכירה את הקשיים של האנשים שכל כך רוצים אבל לא מסוגלים לדאוג לעצמם - ידיהם חלשות, הגוף לא מתפקד, כואב, דואב ותוך איבוד שליטה בכלל על הגוף, והעולם נמוג. באמצעות האומנות היא מוצאת נחמה ומבטאת בכנות יוצאת דופן את ההיבטים האישיים של מחלת הפיברומיאלגיה במצב קיצון, השפעותיה על איבוד יכולות הגוף  והתחלואות הנלוות. הנה קטע קצר מתוך ספרה 'שבע מנות לשבעה ימים ושבעה סיפורים בשבעה טעמים':

"גדלתי במושב כפר הס במשפחה חקלאית שורשית...בקצה החצר גידלו כבשים...הכבשה הינה חיה חמודה אך אינה ניכרת בחוכמה יתרה. לדוגמה אם תיתן לה לאכול, תאכל כפי יכולתה, אף כי לעיתים תמצא אותה שעות ספורות לאחר מכן, מתנפחת ומגיעה לסף מוות. ... הזכר במשפחת הכבשים, הוא אולי מושא לקנאה של כל גבר אנוש בדרך כלל מספיק אחד, חזק, איתן ופורה דיו לדיר כבשים מלא. בדיר שלנו היה אחד כזה. חזק מכל... בהיותו דיר יחידי בכפר באותם הימים זכינו להרבה ביקורים. באחת השבתות בקרו בביתנו זוג חברים של ההורים עם משפחתם. אבי הגאה לקח אותם לעדר והראה להם איך חולבים את הכבשה...אבי שהיה לו לא מעט חוש הומור, שאל את האורח אם הוא רוצה לחלוב גם. והאורח, בן למשפחת יקים ... נענה בחיוב ושמח להזמנה. בהומור מתוכנן תפס אבי את הזכר שבחבורה ונתן לאורח לחולבו. ומה אתם חושבים שקרה ? דמיינו לבד את ההמשך.חלב לגבינה או סתם לשתייה, מזו החליבה בטוח לא היה.  לימים, ההומור בפי אבי כמעט ונמחק והכבשים כבר מזמן לא בחצר משפחתנו. כל שנשאר לי עתה, במצב של שכובה על המיטה, ללא תזוזה, עם כאב וחולשה ומחשבה של דאגה לאבי בביתו שמוחזק כאסיר במיטתו ע"י מערכות רווחה, היא הידיעה שאבי סבל כמוני לאורך שנים מחולשה ועייפות וכפי שתמיד נהג לומר 'יש אנשים שקמים בבוקר עייפים' ואיש לא ידע אז על מה דיבר וממה סבל ..."

 


 

"שבת בבוקר, אותה תנוחה, אותה צורה, וכבר הרבה הרבה מעבר לתחילת השנה, שכובה עירומה על המיטה. וכמו שזה נראה כה רומנטי, ככה זה כה רחוק מרומנטיקה. אני פשוט שוכבת כך מליל אמש על המיטה, לאחר אמבט מים חמים, הרבה הרבה לפני שהפציעה החמה ליום חדש, ממתינה וממתינה לרגע שישוב אלי רגע של עוצמה להתחיל במלאכת ההלבשה של הגוף הדאוב."

 

בספרה "שבע מנות לשבעה ימים ושבעה סיפורים בשבעה טעמים" מתארת סמדר אונה באומץ לב ותבונה השמורה למטיבי לכת כיצד היא מתמודדת עם מחלת הפיברומיאלגיה, תחלואותיה והשפעותיה באמצעות אומנות. מחלת הפיברומיאלגיה או בשמה העברי דאבת השרירים היא מחלה ראומטית המתבטאת בכאב כרוני מפושט בגוף, בשינה טרופה, עייפות כרונית, הפרעות קשב דלקות ושיגרון. באסופת הסיפורים הקצרים, שחיברה היא קוראת לכל אלו המתמודדים עם מגבלות רגשיות ופיזיות להסתייע בה באמצעות העיסוק באומנות.

 

במכתב מרתק לעצמה, נחתה על סמדר תובנת חיים שהפכה למצפן חייה המחודש:

"הבוקר, כך וכך לספירת העומר, פסח תש"פ, התעוררתי לזמרת הציפורים ושמיים תכולים, כאשר גפיי לא נעות, עיניי פקוחות ופי עדיין לא יכול להיפתח, לא להוציא קול ולא לבטא במילים החוצה את אשר היה כנראה מבטא לכל כמו כל בוקר אחר מואר ויקר.

ואני בלבי חשבתי לעצמי מה אומרת אותה שתיקה שנכפתה על פי דווקא בימי שחרור מעבדות לחרות וליציאה מהמצרים האישיים לעולם של אור כפי שזרח הבוקר דרך חלוני ופסח בפסח הזה על צורכי הטיפול בתחלואותיי כי קורונה עתה במדינה והעולם הוא שם המשחק ומי ומה הם צרכי כל אדם כבשגרה.

ובאותה השגרה שאינה עבורי תלויה בקיום או אי קיום הקורונה, אשר בכל מקרה עבורי רק הביאה רק טוב, רק טוב עד כה ואף רואה את הטוב בה עבור כולנו כעם וכאומה בסופו של יום תיהיה כברכה כאשר התחלואה ממנה לא יותר נוראה מכל תחלואה יום יומית שאיש עליה לא אומר כל יום בשגרה מילה. אך לי רק הביאה ברכה  ואני באמצעותה ובלית ברירה אל ביתי הועברתי כאן ועתה וגם וכאשר טרם הושלמה המלאכה ומאמינה שהפתרונות על הדרך יצטרכו להימצא.


ובביתי שהנגשתו בעיצומו והסדר לא מצוי עקב כך ברובו, שתי מלאכיות ממשמר הירדן תלו עבורי חלק מציוריי שאני בחרתי איזה ואיך ואיפה מיקומם והן עמדו דום לדיוקי צרכיי.

הבוקר עם הזריחה העירה והאירה את עיניי זו התמונה אשר עיניי שעות לא זזו ממנה ושאלתי עצמי מדוע ומה מספרת לי ומה המסר מזו התמונה, מזה הציור, ציור ראליסטי בצבעי שמן שעבורי היו אלו נגיעות ראשונות לצייר בשמן כי תמיד חשבתי שהוא שייך רק לציירים כמו ואן גוך ומוכשרים כמוהו. אך בדרכי החדשה לפני כחצי עשור לגעת גם בשפורפרות צבעי השמן ובדי קנווס ולבקש הדרכה, דרך ציור זה ושלושה נוספים שותפים לו,  למדתי טכניקות  איך לבצעם ולאפשר לידיי הפגועות ליהנות מחווית העשייה ולקבל על הדרך את טיפוליהם כדי לא לוותר להן על איבוד יכולות תפקודן עקב התאונה.

הבוקר התובנות החדשות מלאו את לבי והציור הביט אלי ממקום אחר. וממקום שעתה אומרת לו תודה ואולי בתת מודע משהו אמר מיקומך הוא כאן מול המיטה, מול עיני הבוהות בו שעות והוא מדבר אלי. ולא סתם היתה זו כנראה הבחירה.

הבוקר דרך מבט בציוריי ראיתי בעיני מתוך מראת לבי, את השינוי שחל בי ומציידת נועד לי להיות דייגת להמשך חיי.

ומה בין צייד לדייג ?

צייד יוצא בכל בוקר לחפש את הטרף הבא לכדי לצוד לבטנו די מזון  והמשך קיומה. וכשנגמר הטרף הנוכחי, שוב יוצא לצוד את הטרף הבא ותמיד גם נזהר שלא ייהפך לטרף האחר מימין ומשמאל.

דייג לעומתו, יושב בנחת ושלווה, מכין את חכתו, בקצה שם את הפתיון ושעות ממתין לסחורה המתאימה שתעלה בחכתו ואף בוחר לעצמו איזה דג מתאים עבורו שנתפס בפתיונו ואיזה משיב להמשך דרכו ולא יגיע לבטנו.

ומה בינך סמדר ובין צייד ודייג  או בין דייג לצייד ?

הבוקר בהתבוננות ארוכה בציור שלוות הים מול עיני, בדמיוני ראיתי עצמי, שם בצד עם החכה בין ידיי, אחוזה היטב לכיסא המניע את גופי לממש את רצונותיי ובשתי ידיי, נעזרות אחת בשנייה ומכינות את פיתיוני רעיונותיי ודרכי יישומם בים יצירותיי, יוזמותיי.

פתאום אל מול עניי עבר כל סרט חיי והמרוץ המטורף בלי לתת לו די זמן למחשבה אחרי מה בדיוק רצים אנו בחיינו ומה הוא הטרף הבא ואיך להיזהר לא להיטרף ע"י הטורף מימיני ושמאלי ומאחוריי.

פתאום חשתי שהמחלה הכרונית, איבוד עצמאות תפקודי הגוף וסך מצבי בשנים האחרונות, כולו נועד לומר לי: סמדר, הפסיקי במרדף הזה שאינו מתאים לך וכל טרף שימצא בצייד הבא הינו פתרון לעתה ועכשיו ומאיר אותך לעוד מרוץ ועוד אחד ובעצם זה לא את ולא ייעודך כאן ועתה.

פתאום התאהבתי בציור שהחל לספר לי מה ייעודי האמיתי ואיך לא סתם שתי ידיי למדו טכניקות ציור וכו, אך זה הרבה מעבר לעוד סתם ציור אלא הציור שמדבר אלי מתוך בדי הקנווס והצבעים ואומר לי: "סמדר, שם במבטחים אלו הם השורשים האמיתיים להם נועדת כאן להמשיך להשלים את החיים".

הטרפים היו שמנים וטובים בחיי ההייטק, גם החשש להיטרף ע"י מתחרים לא פסח עליך. תנאי העבודה השמנים, חו"ל, רכב חברה והתפרנסות מכבדת היה חלק ניכר מחייך. אך מה מעבר לכך ?

ועל הגבעה החולית אל מול הים השקט, אשר נזכרתי שציור זה צוייר אחרי ציור ים בסערה שבו למדתי ולימדתי עצמי את טכניקת ציור גלי ים ואותו הדרכתי את שתי המלאכיות שלי מערב פסח לתלות בפינת הסלון מעל לטכנולוגיית התקשורת הוירטואלית: הטלוויזיה. כבציור מול עיניי אני היום ומהיום צריכה לכוון את חיי בלזרוק אל ים החיים פתיונות ולדוג רק את אותם צורכי החיים להמשך עשייה טובה, מכילה ואינה רק כדי לשבוע מצורכי השומן הרווי בחיים של מרוץ אין סוף ללא להגיע למטרה הממלאת את הנשמה בנתינה.

הבוקר הבנתי מה כוחה של אומנות. מה כוחה של אמירה פנימית שלעיתים כה רחוקה אף מעיננו אנו בעת עיסוק בעשייה אמנותית ואיך הצבעים והציור מספרים לנו את הסיפור של עצמנו, ולעיתים שאף אנו עצמנו בעת ביצוע יצירותינו איננו מודעים לכך. ורק הסתכלות מאוחרת לכך ומתוך מקום אחר בו אנו מצויים עם עצמנו, הציור מספר לנו והוא הציור שנעשה במו ידינו, מהו אתגרנו לצד מה ואיפה היינו ולאן המשך דרכנו.

ובמקביל להתבוננות בציור מול עיני שהינו חוף וים שקט ושלווה ושראיתי בו פתאום את סמדר הדייגת הבוחרת בקפידה את הפיתיון ועם איזה דג ומה מהותו להמשך המחצית הבאה, נטו עיני ימינה ועל הקיר המשיק לחלון ראיתי שבחירתי היתה לבקש מהמלאכיות שלי מערב פסח לתלות את ציורי שגם כל מהותו עבורי היתה ללמוד את טכניקת הפרספקטיבה, ציור של פינת בית שעל כיסא פלסטיק פשוט, מונחת חולצת פננל שכה אהבתי בעבר לצד נעלי ספורט שהיו והגרביים לצידם על רצפת המרצפות של פעם כפי שבביתי כאן.

פתאום חשתי שזוהי בעצם הסמדר שאף פעם לא התהדרה בלבוש ובלי איפור וסידור ציפורנים וכך אף היתה גם בימי הייטק הזוהרים עם אותה תלבושת פשוטה ועם אותה ענווה ובלי גאווה והתגאות על עשייתה.

וכשנעו עיני שמאלה, ושם בחרתי שהמלאכיות שלי יתלו שלוש תמונות עצים אשר צוירו רק לפני מספר חודשים בצבעי מים שהם חדשים עבור ידיי, חשבתי לעצמי וחשתי בתוכי שאין זו סתם בחירה וכמה איתנות העצים הינה כה חשובה ועד כמה כל עץ הינו מדבר אלי מתוך התמונה ומספר לי את ששנים בתוכי כבר חשה: תפוחים טובים גדלים על עצים עם שורשים בריאים.  

כמה שורשים, תרתי משמע, הינם הערכים המובילים אותנו לכל עשייה ברוכה ואיך הציור שניתן בין אצבעותיי כמתנה, ולעיתים הפה מסייע לידיים, משמש אותי היום הן עבור שיקום ושמירה על אי התדרדרות מצב תפקודי ידיי מצד אחד, אך בעצם מספר גם את סיפור ערכי חיי".

 

 התובנות הללו לצד סיפורך האישי הפכו להרצאה ?

בהחלט, הרצאה מרחוק וגם מקרוב, מהבית ועם מוזמני הבית, שבהן ניתן גם במקום להגיע, לראות, לחוש, להריח ולצמוח... נעבור ברוח התקופה למתכונת האינטרנטית של הרצאה מרחוק...

לכל הנרשמים ומתעניינים, אחזור אליכם אחד אחד לתת לכם את הקישור להרצאה במתכונת אינטרנטית עד סיום תקופת ההסגרים. ולאחריה נשוב ונשלב גם הרצאות פרונטליות במסגרות שונות מלוות במיני תערוכות ותוך שילוב הדגמות והתנסויות הקהל אשר יפורסמו בדף הפייסבוק וכן באתרי www.unnast.com       . כמו כן ניתן להתעדכן ולפנות אלי בואטאפ בקבוצת 'באלה הידיים' ובנייד במספר 0523747711

 

 

 

לסרטי ראיונות של נתנאל סמריק עם סמדר אונה, מוזמים להקשיב, לטעום ולהפנים:

סמדר אונה: 'באלה הידיים' - הרצאה חדשה על מסע חייה המרתק, עם מסר לאופטימיות וחיוביות לחיים

 

סמדר אונה - משיקה מציוריה החדשים בתערוכה חדשה בבית ציוני אמריקה התל אביב

 

סמדר אונה - חודש האישה הבינלאומי ביצירתה של אשת ההייטק שחזרה לצייר וזכתה לשיחה מנשיא המדינה

 

סמדר אונה-אמנית יוצרת, סופרת ומרצה: "כולנו צריכים להסתגל למה שהחיים הביאו לנו ולקחת את הטוב מכל דבר"

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים