פרק מספר:  
לא המרחק לא הזמן / עדי מרקוזה  הס


פרולוג

 

יונה ברודקין, איש גדל גוף ורחב כתפיים בן שמונים ושלוש, שכב על מיטה במחלקה הפנימית באיכילוב וצחק צחוק גדול. צחוקו הרם התגלגל בחדר והדהד במסדרון. לחדר נכנס אורח בחלוק של בית חולים וביקש לדעת מה הצחיק אותו כל-כך.

"הרופא התורן ראה את הפרוטזה," ענה יונה והצביע על פרוטזה ענקית, מהירך ומטה, שנשענה על הקיר לצד המיטה. "הוא שאל אותי איך איבדתי את הרגל ועניתי לו, במלחמת האזרחים בספרד. ואז הרופא הזה שואל אותי באיזה צד נלחמתי". פרץ צחוק נוסף קטע את דבריו.

הלל בירגר, גיסו בן השמונים ואחת של יונה, שנמצא בבית החולים לצורך בדיקות, גיחך בפרצוף חמוץ. "הצעירים האלה, הם כל כך בורים היום, פשוט לא להאמין. הוא ברצינות חשב שיכולת להילחם בצד של הפשיסטים?"

"איני חושב שהוא יודע בכלל מי נלחם ועל מה הייתה המלחמה הזאת," ענה יונה. הוא חשב שזו בדיחה מצוינת.

הלל היה פחות משועשע. "זה בלתי נסבל, הם לא יודעים שום דבר," חזר ואמר. הוא התיישב על כסא שעמד סמוך למיטה ושאל את יונה: "נמשיך?" בסתר לבו חשב בגאווה שהנכדים שלו לא ייתפסו בבורות כזאת, אבל היום, כל אחד גומר אוניברסיטה בלי לדעת כלום.

יונה אמר, "כן, ברצון. אם אינך עייף. אנוכי מוכן להמשיך."

הלל הוציא מכיסו מחברת שורות ישנה ועט. "הגענו לאשפוז שלך בבית החולים במוסקבה," אמר בלי לדפדף. זיכרונו היה מצוין כתמיד. הוא ידע בדיוק באיזו נקודה בסיפורו של יונה עצרו ופתח את המחברת בדיוק במקום שבו סגר אותה כשהביאו קודם את ארוחת הצהריים.

"אני ועוד חמישה עם פצעים פתוחים הופנינו לבית חולים בבולשויה פירוגובסקאיה 4. האמת היא שהם עשו בשבילי מה שיכלו. אבל המצב של הרגל היה קשה."

יונה ברודקין המשיך לדבר. השנה היא 1940 (בחוץ השנה 1983 וצבא ישראל נלחם בלבנון), והוא במוסקבה, בבית חולים גדול. בית החולים הוא מקום טוב להיות בו. יונה הוא "גֶרוֹי", גיבור בשפה שזה עתה החל להבין ועדיין מתקשה לדבר בה. האחיות מחבבות את הגבר רחב הכתפיים שלעולם אינו מתלונן, שפניו מתרחבים בחיוך כל אימת שמישהי מהן עוזרת לו במשהו פעוט, מנסה להסביר לו משהו. הוא לומד ללכת עם התותבת הענקית, שהותאמה לו במאמצים רבים. הוא גבוה וכבד-גוף (הדייסות ותפוחי האדמה שנתנו לו החזירו לו "קצת בשר על העצמות"), ונדרשות שתי אחיות לתמוך בו בשיעורי ההליכה האלה. הוא מתחזק ומשתפר מיום ליום. הרופא החביב מדבר ומדבר, משתמש בפנטומימה, אך בעיקר מסתייע במתורגמן, ויונה מבין שקשה להתאים לו פרוטזה מפני שאת הקטיעה עשו במקום אחר, מקום לא כל-כך טוב.

כן? מה אתה אומר, הוא חושב בלבו, מתבונן ברופא, המזיע כולו מרוב רצון טוב ומאמץ להסביר לפציינט המיוחד שלו למה כל-כך קשה להם לעזור לו. בית חולים מאולתר במנזר של עיירה נידחת במרכז ספרד, בעיצומה של מלחמה, אפשר לומר שזה מקום לא כל-כך טוב לקטיעת רגל. תגיד תודה שנשארת בחיים.

גם בבית החולים הצרפתי שהגיע אליו, לא רחוק מפריז, לא הצליחו לעזור לו, אבל שם גם לא כל כך התאמצו. בשביל הרופאים שם הוא היה כלב קומוניסטי, לא שווה את טרחתם.

 

"כמה חודשים אחרי שהגעתי למוסקבה הם שוב ניתחו אותי, ואחר כך התברר שזה היה הניתוח האחרון. המנתח היה פרופסור בודרנקו (שהיה חירש, בעקבות מחלת השפעת), שהתמנה מאוחר יותר לרופא הראשי של הצבא הסובייטי. הוא אמר לי, זאת אומרת המתורגמן הסביר לי, שכבוד גדול לו לנתח מישהו מלוחמי ספרד. בכלל התייחסו אלינו שם בכבוד רב. לפני הניתוח נתנו לי הרבה אוכל וויטמינים. בעשרים בינואר 1940 יצאתי מבית החולים, לאחר שהייתי שם כשישה חודשים. כעבור שלושה חודשים הפצע הגליד ולא נפתח יותר. מעניין מה הם ידעו שהרופאים בצרפת לא ידעו או לא רצו לעשות. במוסקבה גם הרכיבו לי בפעם הראשונה פרוטזה אמיתית, ואחרי שהנפיחות הצטמצמה – פרוטזה שנייה."

"ומה היה אחרי שיצאת מבית החולים?" שואל הלל.

"מה היה? חייתי כמה חודשים בעיירה קרובה למוסקבה ולא תאמין, אפילו עבדתי שם בבית חרושת, אבל כששמעתי שהצבא הגרמני מתקרב, ושהחברים שלי התפנו כולם למזרח, הבנתי שכדאי לי להסתלק משם ולנסות להגיע אליהם."

יונה משתתק ושוקע במחשבות. הלל מחכה קצת אבל חשוב לו להמשיך.

"אז נסעת אליהם? איך ידעת לאן לנסוע?"

"כן, נסעתי..." יונה מדבר יותר אל עצמו מאשר להלל. "נסעתי ברכבות, וחצי מהזמן לא ידעתי לאן. בהתחלה נסעתי ברכבת משא, אולי שבועיים, אני לא בטוח. אתה יודע, הלל, זה היה כל כך מסובך, כל הרכבות האלה. בקיצור, נסעתי לקירגיזסטן, למקום שחשבתי שקוראים לו גורודוש".

"אבל אין עיר כזאת," קוטע אותו הלל. "'גורוד' זה עיר. בטח אמרו לך לנסוע לעיר אוש."

 "מה את סח?" יונה מחייך. "אתה יודע כמה זמן נסעתי ברכבת ואף אחד לא ידע לאן אני נוסע? אפילו אני לא ידעתי. שבועיים, אולי שלושה, ברכבת שלפעמים נעצרת, לא ברור אם במסילה צדדית של תחנה, או סתם בין השדות. לא ידוע אם תעמוד שעה או יומיים. אבל לא חשוב. זה היה מזמן וזה נגמר. חבל לדבר על זה."

"לא חבל. שמעתי מאנשים שהקציבו שם שתי כיכרות לחם לשלושה שבועות. אז ספר לי, איך נשארת כך בחיים, ועוד עם הקביים?"

"אתה רוצה שאני אספר לך מה זה היה לעשות שם פיפי?" יונה מחייך.

אחות נכנסת לחדר וקוטעת את שיחתם: "אתה צריך לשירותים, יונה? אני כבר קוראת לרונית שתעזור לך." כמה קל ללכת לשירותים ב-1983, גם כשאתה בבית חולים ובלי רגל.

"אני אספר לך הכול," מתרצה יונה. "עכשו אני צמא קצת. אולי תבקש תה מרונית?"

"אני כבר מביא תה," אומר הלל, שאולי יש לו סרטן המעי הגס ואולי לא, אבל להביא תה הוא עוד יכול, והוא לא מתכוון להטריח אף אחד.

הלל יוצא ויונה מעיף מבט בפרוטזה שלו, נזכר במתמחה הצעיר שאין לו מושג מה הייתה מלחמת האזרחים בספרד, שבטח לא יודע מי היה פרנקו. הוא חושב, כמה שנים אני כבר בלי רגל. אבל לא כל החיים. פעם היו לי שתי רגליים. מתי? מזמן, כל כך מזמן. קשה לזכור איך זה, ללכת על שתי רגליים, לרוץ... בסוף עשיתי הכול עם הפרוטזה ואנשים לא מבינים איך. לפעמים גם אני כבר לא מבין... איך אמר הגיס שלי מוֹם? לקח לי כמעט ארבעים שנה להגיע מיפו לחולון. הוא חייך לעצמו. מיפו לחולון בשלושים ושמונה שנים. חתיכת דרך...

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים