על מצעד השרמוטות תל אביב/ מארי רוזנבלום


כל שנה החל משנת 2011 מתקיים "מצעד השרמוטות" שיסודו בטורונטו קנדה.

השנה, בשל הקורונה, אין מצעד אך יש פרסומים בעיתונות לסוגיה.

 

"צעדת השרמוטות היא היום הגוף שמדבר ולא ישתיק את הקול שלנו. כל השנה רוצים שנשתוק אבל אנחנו ממשיכות לצעוק בשמה של כל מי שלא יכלה לצעוק. אמנם אסור לצאת לרחובות, אבל אנחנו נמשיך לצעוק שאנחנו מאמינות לנשים כשאף אחד אחר לא מאמין להן, וכשכולן קוראים להן שרמוטות, גם בבית.

אף אחת לא אשמה שפגעו בה, ואנחנו לא נשאיר אף אחת לבד.

הצטרפו אלינו בשמונה במאי ליום שידורים מיוחד שכול מוקדש למאבק בהאשמת נפגעות ונפגעי אלימות מינית.

"צעדת השרמוטות ת"א-יפו היא פרויקט של עמותת "כולנו" ויום השיא של עשרות אלפי חברות הקהילה שלנו , שנאבקות בהאשמת הקורבן מידי יום באמצעות שינוי השיח ברשתות החברתיות, הסברה בכלי התקשורת ופעילויות שטח."

הן מעוניינות למנף הזדמנויות חיצוניות לשיחות בנושא מיניות.

חשוב גם שההורים יתווכו לילדים ולילדות מסרים שהם חשופים אליהם בכל מקרה, ויקנו להם את הערכים והחשיבה השונה בנושא החפצת נשים. 

 

 

צעדת השרמוטות היא אירוע מחאתי, שקורא תיגר על אלימות מינית כלפי נשים. תרבות האונס והאשמת הקורבן.

הכל החל כאשר שוטר בקנדה אמר : אם נשים לא רוצות להיפגע מינית, שלא יתלבשו כמו שרמוטות."

התבטאות זו שיקפה הלך רוח חברתי-תרבותי, לפיו נשים שנפגעות מינית אשמות בדרך כזו או אחרת ועוררה את זעמן של נשים רבות שהחליטו לרתום את ביטוי הגנאי  בו השתמש השוטר לטובת המאבק ובכך לפרק ממנו את המטען הסקסיסטי שלו.

מאז הפכה הצעדה למסורת שנתית במדינות נוספות, שם מתקיימות מחאות "אחיות".

בישראל החלו לציין את האירוע בשנת 2012 בזכות פעילות פמיניסטית שמארגנות צעדה במספר מוקדים בארץ (תל אביב, ירושלים, באר שבע, וחיפה). משנה לשנה המחאות תופסות תאוצה ומקבלות יותר סיקור תקשורתי.

ההנחה היא שכל אישה רשאית להנכיח במרחב את הגוף שלה ככל העולה על רוחה.

"אתם קוראים לי שרמוטה כדי להקטין, לבייש ולבזות אותי, אני אקרא לעצמי שרמוטה ואתלבש כמו שרמוטה וכך אפרק את המטען שאתם בוחרים להקנות למילה שרמוטה ואהפוך אותו למשהו עוצמתי, שנותן לי כוח. יש כאן אקט מחאתי שעושה ריקליימינג למילה "שרמוטה", שהופך אותה למשהו עוצמתי ומייצר סולידריות בין הנשים המפגינות, שהן בשלל גילאים, מידות, צבעי עור ומוצאים, שמדברות שפות-אם שונות ומחזיקות באידיאולוגיות חיים שונות.

סיבה ללבוש החשוף היא מחאה כנגד מיתוס נפוץ בתרבות האונס, לפיו ישנו קשר בין לבוש חשוף לבין פגיעה מינית. כלומר, האשמת הקורבן ברוח "מה ציפית שיקרה כשהתלבשת ככה?", או "את זימנת את האונס" (בדומה להתבטאות של השוטר הקנדי).

הן מנסות לנפץ את המיתוס:

אין קשר בין לבוש חשוף לפגיעה מינית. אם כך היה הדבר ניתן היה לצפות כי בחודשי הקיץ תהיינה יותר פגיעות מיניות מחודשי החורף; שבחברות מסורתיות בהן נשים מתלבשות צנוע תהיינה פחות פגיעות מיניות מאשר בחברות חילוניות; שבמסגרות טוטליטריות עם קוד לבוש נוקשה של מדים (משטרה, צבא) תהיינה פחות פגיעות מיניות; שילדות קטנות שעדיין אין להן מה לחשוף לא תיפגענה מינית; שפגיעות מיניות תתרחשנה בעיקר במועדוני ריקודים ועל שפת הים ולא כשאני בבית עם פיג'מה - היה אפשר לצפות את כל אלו לו היה הדבר נכון, אבל אין שום קשר בין פגיעה מינית לבין לבוש. ההתעקשות לקשר ביניהם היא תולדה של תרבות אונס המנציחה את האשמת הקורבן.

לא כל המפגינות מגיעות בלבוש חשוף. כל מפגינה יכולה להתלבש איך שהיא רוצה, ויש לא מעט נשים שמגיעות עם חולצות שמייצגות תנועות נוער, עמותות או גופים אחרים. יש נשים וגברים שלובשים חולצות עם מסרים מחאתיים כמו למשל החולצות שיצרה עמותת "כולן", האחראית על הפקת הצעדה בתל אביב בשנים האחרונות, ועליהן סלוגנים דוגמת "נשים ממושמעות לא עושות היסטוריה" ו"פמיניסטית ולא מתביישת". כמובן שישנם גם נשים וגברים שמגיעים להפגנה בלבוש יומיומי.

בניגוד לכל עבירה אחרת, בעבירות מין, האצבע המאשימה מופנית על פי רוב כלפי הקורבן, ולא כלפי הפוגע. למשל, אם אספר לכם שאתמול משכתי בכספומט 1,000 שקל ובעודי מכניסה את הכסף לארנק מישהו רץ מהר לעברי וחטף מידי את הארנק, כנראה שלא הייתם שואלים אותי "אבל למה לא החזקת את הארנק יותר חזק? למה לא רדפת אחריו? למה הוצאת כסף באור יום כשכולם יכולים לראות שאת מוציאה כסף? למה לא הצנעת את היותך מוציאה כסף?" וכן הלאה. לעומת זאת, בתרבות האונס כשאישה עוברת פגיעה מינית מופנית לעברה אצבע מאשימה ושאלות בסגנון "מה לבשת? למה עלית אליו? כמה אלכוהול שתית? מה העבר המיני שלך? למה לא שמרת על עצמך? למה לא ברחת או התנגדת?

חשוב שהבת או הבן שלכם ישמעו דברים שיאמרו באסרטיביות ובביטחון.

קיימת בושה אצל אנשים וילדים לספר מה בדיוק קרה שם? ישנה דינמיקת הסוד, הבושה והאשמה . הן מציעות לתהות ביחד עם הבן/הבת מדוע נערות מסוימות  מתויגות כשרמוטות, מה מחיר התיוג הזה ולמה בעצם נשים צריכות להצניע את החשק המיני שלהן בעוד שנערים יכולים לממש את המיניות שלהם בלי לשלם על כך מחיר חברתי כבד.

מי שעבר/ה פגיעה  מינית, לא משנה מה קרה שם, זו לעולם, לעולם, לעולם לא אשמתה או אשמתו.

המחאה מנסה לעצב מציאות חדשה. מציאות שבה כל אישה תרגיש מספיק בטוחה ללבוש מה שמתחשק לה, ואם נקצין במטרה, לבטא את הרעיון עד תומו, אזי גם ללכת עירומה ברחוב זו עדיין אינה הזמנה לאונס.

d or because the format is not supported.

אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, כ-35% מהנשים בעולם עוברות פגיעה מינית פיזית במהלך חייהן.(1)

על פי הערכות המשרד לביטחון פנים, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית בחייה – כאשר 84 אלף נשים נפגעות בשנה. המשמעות היא כי בישראל מתרחשות, על פי ההערכה, כ-230 תקיפות מיניות מדי יום. לפי מדד האלימות הלאומי, שפרסם המשרד בשנת 2014(2), שיעור עבירות האלימות המינית בישראל גבוה ב-10% מהשיעור הממוצע במדינות החברות הארגון החברות המפותחות (OECD).

מעל 85% מכלל מקרי התקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן.

רק רציתי שתחשבו על זה. תהיו כאן ועכשיו.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים