נִשׁמַת הַיַּיִן/שארל בודלר מצרפתית יעקב שקד

עִם לֵיל, נִשׁמַת היַַּיִן שָׁרָה בַּבַּקבּוּק:

"אִישׁ, לְךָ אַקדִישׁ שִׁירִי, הוֹ אִיש קשֵׁה יוֹם,

שִׁיר אַחֲוָה מלֵא-אוֹר אָשִיר, כּוּלִי סָמוּק,

מִכֶּלֶא הַזכוּכִית, תַחתֵי חוֹתָם אָדוֹם!

אֵדַע, עַל הַר לוֹהֵט מֵחוֹם אֵיך תִתיַגַּע,

טוֹרֵחַ, מְיוּזָע, עָמֵל בַּעֲבוֹדָה

לִיטָע בְּיֵינָבֵי גַפנִי הַעֲנוּגָה;

חַיִים וּנְשַמָה. אֲנִי אֲסִיר תוֹדָה,

שֶכֵּן לְעוֹנֶג לִי לָרֶדֶת בִּגרוֹנוֹ

שֶל גֶבֶר שֹבַע עָמָל אֲשֶר יִשׁכָּר,

לִי קֶבֶר רַך וְחַם אֶמצָא בְּתוֹך בִּטנוֹ,

נָעִים וְטוֹב לִי בּוֹ מִבמַרתְפִי הַקַּר.

הַאִם תִשמַע הֵדֵי מִזמוֹר יוֹם הַמּנוּחָה

וְאֵיך בְּתוֹך חָזִי פּוֹעֶמֶת הַתִּקוָה?

רְכַן עַל הַשּוּלחָן, הַפשֵׁל אֶת שַׁרווּלךָ,

וְכַך הַלֵל אוֹתִי בְּגִיל, וּבְשַלוָה;

לְאִשׁתְךָ אָשִיב את בּרַק-עֵינָהּ עַכשָיו;

וּלְבִנךָ אָשִיב אוֹנוֹ, ואֶת צבָעָיו,

לַמִּתאַבֵּק אֲשֶר מִן הָחַיּיִם עָיַף

אֱהִי כְּשֶמֶן מוֹר אֲשֶר יָסוּך שרִירָיו.

לְתוֹכָךָ אֶגלוֹשׁ, אַמבּרוֹזיָה מִיֵּינָב,

גַּרגֵּר-יְקָר, לְךָ הוּא כְּמַתַּת הָאֵל,

כִּי שִׁיר נוֹלַד מִמָּה שֶׁכֹּה נֹאהַב

כַּפֶּרָח הַנָּדִיר, הוּא יִתנַשֵֹא אֶל אֵל.

L'âme du vin

Charles Pierre Baudelaire

Recueil: Les fleurs du mal / Le Vin

Un soir, l'âme du vin chantait dans les bouteilles:
"Homme, vers toi je pousse, ô cher déshérité,
Sous ma prison de verre et mes cires vermeilles,
Un chant plein de lumière et de fraternité!

Je sais combien il faut, sur la colline en flamme,
De peine, de sueur et de soleil cuisant
Pour engendrer ma vie et pour me donner l'âme;
Mais je ne serai point ingrat ni malfaisant,

Car j'éprouve une joie immense quand je tombe
Dans le gosier d'un homme usé par ses travaux,
Et sa chaude poitrine est une douce tombe
Où je me plais bien mieux que dans mes froids caveaux.

Entends-tu retentir les refrains des dimanches
Et l'espoir qui gazouille en mon sein palpitant?
Les coudes sur la table et retroussant tes manches,
Tu me glorifieras et tu seras content;

J'allumerai les yeux de ta femme ravie;
A ton fils je rendrai sa force et ses couleurs
Et serai pour le frêle athlète de la vie
L'huile qui raffermit les muscles des lutteurs.

En toi je tomberai, végétale ambroisie,
Grain précieux jeté par l'éternel Semeur,
Pour que de notre amour naisse la poésie
Qui jaillira vers Dieu comme une rare fleur!

קצת על שארל בודלר

יעקב שקד

"זו השעה להיות שיכור! בכדי להימלט מהיות עבד לזמן, הֱיֶה תמיד שתוי; מיין, משירה, או מחסידות, כרצונך," הטיף בודלר. שארל בודלר נולד בפריז ב-1821 ומת בה ב-1867. הוא נחשב לאחד מגדולי משוררי צרפת, והיה בנאדם דפוק. כל מיני פּסִיכצְיוֹלוֹגִים אוהבים למצוא סיבות לכך שבן-אדם הינו פגום: החברה, המשפחה, האב הקפדן, הסבתא של הדודה של החמות שלו. שום דבר מאלה. אף כי התייתם מאביו בהיותו בן שש, לא גדל בודלר ללא דמות אב. אמו נישאה בשנית והיתה לו משפחה מתפקדת, במצב כלכלי טוב מאוד. האמת הפשוטה היא שהאיש היה דפוק. משהו משובש בדנ"א שלו כפה עליו להיות מלנכולי ואובדני. רק כך אפשר להסביר את התמכרותו הכפייתית לקוקטייל העגום של סמים, אלכוהול, ומרה שחורה. על מצע של דומֶן גנטי פורחים פרחים רעים.

"אִשתִי מֵתָה, אֲנִי חוֹפשִי! / אַסבִּיאָה את עַצמִי עֲכשָיו. / כּשֶבּלִי אַף סוּ הָייִתִי שַב, / קרעָה אוֹתִי וְאֶת נַפשִי." (Ma femme est morte, je suis libre! / Je puis donc boire tout mon soûl. / Lorsque je rentrais sans un sou, / Ses cris me déchiraient la fibre.), כך כתב האיש הזה, ואידך זיל גמור. ספר שיריו הראשון 'פרחי הרוע' (Les fleurs du mal, 1857) גרם עם פרסומו לאבדן עשתונות המוני בקרב הפוריטאנים. פוריטאנים, יש לזכור, הם אותם אנשים שמתעוררים בכל בוקר עם פחד נורא שמא מישהו, איפשהו, נהנה. השילוב - המבעית למדי יש להודות - בין כשרון מרהיב לכתוב היטב, לנפתולים האפלים של נפש מיוסרת, היכה את בני תקופתו של בודלר הישר בבטנם התחתונה.

תגובת הפוריטאנים: הסתייגות ודחיה. הוא נתבע למשפט על ידי "מְגֵנֵי המוסר" שקמים עלינו בכל דור ודור לכלות את הנאותינו. העילות היו, כרגיל אצל אלה: חילול הצניעות, חילול הקודש, וחילול בחליל. בודלר הורשע, נקנס, וכמה מן השירים שלו נאסרו לפרסום. ואולם, למרבה הנאתנו, ההיסטוריה עשתה לחארות, כרגיל, נה בעין! כיום, כמו במקרים רבים כאלה, נחשב בודלר לאחד מאבות מהפיכת השירה במאה ה-19. מה זה אומר? זה אומר שלא צריך לתת לאנשים שמזיינים רק פעם או פעמיים בחיים, להחליט מה טוב בשביל בני-אדם שמזיינים כל הזמן.

ושלא תהיה טעות. אני בעד צנזורה! לא על אמצעי התקשורת ועל חופש הביטוי, חלילה! אני בעד צנזורה מחמירה ונחרצת מאוד על האמנות. אני בעד זה שישללו את הרשיון למכחול ולאיזמל מהקשקשנים ומלכלכי הבדים. אני בעד זה שישללו את הרשיון לעט מחִידלי כשרון. אני בעד זה שאפוסי הכשרון - כל מי שהעט, המכחול, האיזמל, קופץ מידו בזעקות: די! אני לא מוכן יותר לעבוד בשביל חסר כשרון שכמוך! - יוּמנְעוּ מכל אפשרות לזהם את הסביבה בלכלוכי חוסר כשרונם.

חסידי ההגדרות קראו לסיגנונו של בודלר 'סימבוליזם', כאילו שהוא גילה את הסמליות, או הירבה להשתמש בה. כאילו שמשוררי התנ"ך, וכל אלה שבאו לפניהם, אחריהם ומצדיהם, לא ידעו מהי סמליות. ידעו גם ידעו. רק מה, אחרי הכשרוניים הולכים תמיד חסרי הכשרון ומתייגים אותם, ומקטלגים אותם, ו'סימבוליזם' זה תואר-סגנון טוב ככל תואר אחר.

יש משורר שבודלר מזכיר אותו - תרתי משמע. ב-1850 גילה בודלר את המשורר האמריקני אדגר אלן פו. הוא קרא אז לראשונה את יצירותיו, והלך שבי אחר קיסמן המכשף. מכאן הוא הקדיש שנים לתרגום היצירות האלו, ולניתוחן. פו, בן תקופתו, היה מבוגר ממנו רק בשתיים-עשרה שנים. בודלר הוקסם מן היכולת הנהדרת של פו לכתוב היטב, והאוירה הקדורנית שביצירותיו תאמה היטב את תחושותיו שלו. שיריו של פו נפלו אצלו על קרקע פוריה, והצמיחו פרחי רוע לרוב. בודלר כה הושפע מפו, עד שמן הפורטרטים שלו מאותה תקופה נקל לראות כי ניסה אף להידמות לפו מבחינה חיצונית.

אישית, אני בז ליוצרים דלי כשרון, הזקוקים לקביים של סמים ושכרות בכדי "ליצור", כלומר, לקשקש. ערך יצירתם כקליפת השום. אבל, לבודלר היה כשרון, והסמים והשכרות לא הצליחו להאפיל עליו. הוא היה איש מסכן, מכור לחשיש ולאופיום, חולה עגבת, מסוכסך בתוך נפשו, שבלא שליטה אימץ לו את הדקאדנס כדרך חיים. כשרון ענק שבוי בתוך נפש קלוקלת, נאלץ בודלר למסור עצמו לתמצית של זוהמה קיומית, לארוטיקה אפלה, לרוע.

בספר 'דברים' יש פסוק עוצמתי שמתאר כראוי אנשים ויינות שמניבים יֵינָבִים גרועים, "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמו:" כמה שזה מתאים לבודלר. אני ממליץ לקרוא את שירתו של בודלר, אם לא בשביל היופי, אזי בכדי להכיר משהו אחר.

C))

כל הזכויות שמורות ליעקב שקד