סיפור:
אני והוודקה/ נפתלי בלבן אוברהנד


נתחיל בשמה של הוודקה – הרי הוא מגיע ממזרח אירופה. מן הסתם, יש ויכוח בין הרוסים לפולנים מי נתן במקור את השם. פירוש השם בעברית הינו "מימל'ה", מעין שם חיבה למים המכילים אחוז גבוה במיוחד של אלכוהול, בכל מקרה מעל 40%. למה הדבר דומה? כאשר מכנים את יוסי בשם יוסל'ה, ואת חנה בשם חנה'לה, הכוונה שהיא הייתה קטנה וחביבה.

הוודקה תמיד הייתה ותמיד תהיה חביבה, ומדוע? מאחר ומדובר באלכוהול , המשמח לבב אנוש ללא תוספות מיותרות., בניגוד ליינות המכילים שאריות של פרי וכימיקלים, וכן קוניאק וויסקי המקבלים את טעמם מחביות העץ שהם שוהים בהן במשך זמן ארוך.

יתרונה של הוודקה בכך שהיא נקייה מאוד, וככל שהיא נקייה יותר היא נחשבת לטובה ויוקרתית. אפילו בארצות-הברית, ארץ הבורבון הידועה, מהלכות שמועות שהוודקה פופולארית ביותר. לשם וודקה הייתה קונוטציה שלילית ביותר בהיותי ילד, מאחר ובפולין הסתובבו שיכורים בעיקר בלילות והטרידו עוברים ושבים וביקשו מהם כסף כדי לקנות עוד וודקה. היו אלה שודדים אדיבים במידה מסוימת. שיכור היה ניגש להלך שנקרה בדרכו ואומר לו: "יאנק עצבני!" אותו הלך היה שואל : "מי זה יאנק?" "אני!" השיב לו השיכור. "ומדוע אתה עצבני?" "כי אין לי כסף לקנות וודקה!" ההלך התמים הבין שעל מנת לצאת שלם מהתקרית, מוטב שישלם. הוא הוציא כסף מכיסו ונתן לשיכור, אשר הודה לו בנימוס פולני: "תודה לך, אדוני האציל".

שיכורים אחרים נוקטים בדרך פחות עדינה: ברחוב חשוך צועד הלך תמים לכיוון ביתו הדל. פוגש אותו שיכור האוחז בידו אבן גדולה. הוא פונה להלך ואומר לו: "אני מציע לך שתקנה ממני את האבן הזו תמורת 100 זלוטי. ההלך המופתע שואל: "לשם מה נחוצה לי האבן הזאת?" עונה לו השיכור: אם לא תקנה אותה ממני, תקבל אותה במתנה על ראשך!" ההלך משלם ונמלט מהמקום, והשיכור ממתין להלך הבא.

אחד מחבריי, עולה חדש, סיפר לי שברוסיה השיכורים פחות אדיבים.בתחילה הם פוגעים בראשו של הקורבן באבן, לוקחים את הכסף ואף פעם אינם מתנצלים...כך או כך, תמיד היה ויכוח איזו וודקה טעימה יותר – הרוסית או הפולנית. הפולנים טוענים שהפולנית, ואף הרוסים טוענים שהפולנית...כך היה המצב בעבר הקומוניסטי המפואר של ארצות ברית ורשה.

כיום קונוסיירים ופיינשמקרים יגידו שהוודקות הטובות הן הסקנדינביות והצרפתיות, וההוכחה לכך היא מחירן הגבוה. ככל שהוודקה יקרה יותר, היא משובחת יותר. נחשבת מאוד ה"גריי גוס" (האווז האפור) הצרפתית, שמחירה הינו פי שלושה מוודקה אחרת. אני, ה"מומחה הגדול", איני יודע להבחין בין הסוגים השונים של הוודקה.

אך בואו ונתחיל מבראשית. בהיותי ילד בפולין, כמובן שלא שתיתי וודקה, אך התחלתי בכך בארץ. משפחתי, או נכון יותר לומר מה שנותר ממנה בתום המלחמה, התכנסה בביתו של דודי ומשפחתו, אשר עלו לארץ לפנינו, ב-1948. הם התגוררו ביפו העתיקה בשכונת עג'מי, ושם, באחד מימי השישי, הכינו לשבת שולחן חגיגי ועליו מוצרי מזון של שנות הצנע (וכן כמה פריטים מהשוק השחור). נכחו במקום כ-12 משתתפים, מחציתם ילדים, ודודי משה חילק לכל אחד כוסית קטנטנה שהכילה כ-1 סמ"ק וודקה.

בתחילה משה עשה קידוש לשבת והחזיק בידו בכוס גדולה ובה יין מתוק. הוא שתה מהיין והעביר את הכוס בין כל המשתתפים, וכל אחד מאתנו לקח שלוק קטן מהיין וברך את הברכה "בורא פרי הגפן".,. אני לא הבנתי מילה מהטקס אשר נאמר בעגה אשכנזית וחשבתי שזוהי יידיש מדוברת במלים שאיני מכיר עדיין. כאשר התחלנו בסעודה, הדוד ציווה עלינו להרים את אצבעון הוודקה ולבלוע את תכולתו במהירות, ולאחר מכן לאכול חתיכת חלה מתוקה. חלק מאתנו, הילדים, הביעו התנגדות, והדוד אמר לנו שנשתה, ולא יאונה לנו כל רע. שתינו כמצוותו, ושולחן השבת נעשה עליז משהו. מאז , כאשר הבחנתי בוודקה לא נבהלתי, אלא עלו במוחי מחשבות נעימות.

במהלך השנים צפיתי במערבונים אמריקאיים רבים, והשיא בהם היה שהבריון נושא האקדח נכנס לבר ומזמין סקוץ' (ויסקי), ולאחר מכן יורה במישהו. אם הירוי היה רק נפצע, לא עשו לו וידוא הריגה אלא לקחו אותו לטיפול החייאה שהיה במקום, כלומר במוחם של במאי הוליווד, ושפכו חצי בקבוק ויסקי לתוך פיו של הנפגע על מנת שיירדם, ואת חציה השני של תכולת הבקבוק שפכו על הפצע כדי לחטא אותו. את הוצאת הכדור מליבו של הפצוע עשו באמצעות סכין ציידים, והחולה הבריא, עובדה שראיתיו בריא ושלם בסרטו הבא.

שנים לאחר מכן הכרתי עולה חדש מבריה"מ, מהנדס חשמל חביב בשם איגור שלא ידע עברית, אך היה לו ידע בחשמל. הוא היה אדם חרוץ ואופטימי וסיפר שחי חיים טובים גם באוקראינה, ארץ הולדתו. שאלתיו הכיצד? והוא השיב שבזכות הוודקה. הסתבר שהוא עבד במפעל המייצר משקה זה, והיה נוהג באותו מפעל שבסוף יום העבודה כל פועל מקבל בונוס – בקבוק וודקה מתנה. ואילו הוא, איגור מהנדס המפעל קיבל בכל יום עשרה בקבוקי וודקה. מאחר והוא לא נהג לשתות וודקה, בירה או פפסי, הוא הביא את הבקבוקים לביתו. מחוץ לדלת כבר המתינו לו שכנים קרובים ורחוקים ובקשו לקנות ממנו את הוודקה. איגור מכר להם, ואת הכסף שקיבל בתמורה, חסך. שאלתי אותו מהו פשר האהבה של הרוסים לוודקה, והוא אמר לי שזה בגלל סטאלין.

ומעשה שהיה כך היה: חיילי השריון של הצבא האדום נסעו בטנקים ה-T34 שלהם ישירות לעבר טנקי הפאנצר הגרמניים. הסיכוי לצאת בחיים היה נמוך. הרוסים היו שותים וודקה וצועקים: "זה רודינו וזה סטאלינה" – עבור המולדת ועבור סטאלין... מתניעים את השריון ונוסעים לתוך האש. כך הם נצחו במלחמה. הוודקה קבלה אצלי מעמד של משקה מועדף. אמנם, איני ממש שתיין, אך אצלי זה תחביב.

מהו המקום אליו אדם הולך, שאף בצאתו מהבית תוך ידיעה שיכאיבו לו במידה רבה, בכל זאת נאלץ ללכת אליו? כמובן - לרופא השיניים. אתה יושב על כסא המזכיר כסא של גינקולוג, אך לא מכאיבים לך שם, אלא כאן, בשיניים. חצי שעה אצל רופא השיניים משולה לחצי שנה בצינוק... נו, מתי זה ייגמר כבר, אלוהים אדירים! פתאום בומס, מקימים אותך כשפיך מלא בכולירות ואומרים לך לבוא בעוד שבוע. בינתיים אסור לך לאכול, אסור לך לשתות, אסור לך לפצח גרעינים ואפילו לירוק. ואז שאלתי את הרופאה: "אני אוהב צ'יפס, מותר לי?" והיא ענתה: "אז אסור לך!"

לאחר מכן הגיעה הסייעת לדבר עבירה של הרופאה ששמה אינה או לינה או מינה והסבירה שעליי לשטוף את הפה בליסטרין. יופי, אשטוף. ואז שאלתי האם הליסטרין מכיל אלכוהול, והיא ענתה: "כמובן, זה לחיטוי. לרגע חישבתי 1+1 ואמרתי:"אולי כדאי לחטא עם וודקה?" היא אמרה לי: "כן, ברוסיה עשינו את זה עם וודקה, כי לא היה ליסטרין". חשבתי לעצמי:אהה, אני צריך לפרנס את הקפיטליסטים האמריקאיים ולשלם כסף רב עבור הליסטרין? מוטב שאשתמש בוודקה! לינה אמרה לי: "תיזהר, אתה תהיה שיכור!" אמרתי: "מוטב להיות שיכור ולא להיות בכיין!"...

הגעתי לשעת מבחן אמיתית, בתור מישהו שמרבה לכתוב, ודבריו אינם מתפרסמים. החלטתי להוציא לאור ספר שירים, ושמעתי שישנו בית דפוס מצ'וקמק ליד שוק תלפיות המפורסם שנמצא בחיפה. בית הדפוס הזה שכן מאחורי בית ישן נושן בחצר. לא ידעתי שישנן שתי כניסות , ולא עלינו, נכנסתי כמובן בכניסה הלא נכונה. עברתי בשביל הרוס, מלא בפסולת ומרחוק הבחנתי בכניסה. מרוב התלהבות עשיתי קיצור דרך ולא הבחנתי בברזל חלוד הבולט מתוך עמוד הבטון הסדוק. מכיוון שקפצתי מרוב שמחה על כך שסוף סוף מצאתי את המקום, קבלתי סריטה באורך של 20 ס"מ על ידי הימנית. כל האזור התמלא מיד בשביל של דם אדום וטרי, כמו הדגל הסובייטי.

ברגע הראשון התמלאתי בתדהמה, ואז ניסיתי לחשוב מה עושים, לכל הרוחות. וכאן אתן לכם, הקוראים, עצה. כאשר קורה לי בְּרוֹךְ, אני עוצר לרגע ומנסה להיזכר כיצד נהגתי במקרים קודמים מעין אלה, וכמה זמן עבר עד כי מצאתי פיתרון. מיד ביצעתי נסיגה מהמקום וחיפשתי משהו כמו מרפאה, בית מרקחת, אחות רחמנייה, את לינה, ואז נזכרתי שממש בקרבת מקום נמצא קולנוע "דומינו", בו צפיתי בסרטי המערב הפרוע. וואו! מה שמתאים לג'ון ויין, טוב גם עבור טולק (עבורי). במבט שני ברחוב הבחנתי בחנות דליקטסים של רוסים, שהכול יש בה פרט למזון כשר. נכנסתי ושאלתי האם יש אלכוהול. הוא אמר:" יש וודקה". ביקשתי את הבקבוק הקטן ביותר, בנפח של 200 סמ"ק. קבלתי את הבקבוק תמורת 5 שקלים₪. יצאתי מהחנות ושפכתי על הפצע מחצית מתכולת הבקבוק.הפצע נשטף והתנקה. את המחצית השנייה שתיתי...

נכנסתי לבית הדפוס והבעלים אמר שהוא מדפיס רק כרטיסי ביקור ומודעות אבל. אמרתי לו שאיני זקוק לכרטיסי ביקור, אך מודעת אבל בוודאי אצטרך, אז אבוא או אשלח מישהו במלאת לי מאה ועשרים שנה. נסעתי הביתה ולא טיפלתי יותר בפצע. למחרת התבוננתי בידי. הפצע נעלם לגמרי,כאילו שלא היה, ולא הותיר כל סימן.

אינכם מאמינים? הנה אני מראה לכם את ידי הימנית...

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים