שיר:

נְגִיף הַקּוֹרוֹנָה/ גאולה חמילבסקי דהרי  
                                                           
       


סְפוּנָה בְּבֵיתִי בּוֹדֵדָה,

שׁוֹמַעַת צְלִיל פְּסִיעוֹת נָעוֹת בִּרְעָדָה.

קָרָאתִי לַהֵלֶךְ, אֵלַי לָסוּר, לְשַׁכֵּךְ חֲרָדָה,

אַךְ הֲמֻלָּה גַּם חַבְרוּתָא נֶאֶסְרוּ בִּפְקֻדָּה.

 

נָגִיף כְּמוֹ הָיָה עָרִיף,

אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כֻּלָּם בִּקֵּשׁ לְהָצִיף,

נֶאֶלְצוּ הֵם אֶת הַדֶּלֶת לְהָגִיף,

פֶּן אֶת נִשְׁמָתָם עוֹמֵד הוּא לְהַטְרִיף.

 

וּכְשֶׁהָאָדָם נֶאֱלָץ לִחְיוֹת בְּדָלֶת אַמּוֹתָיו,

מַלְתְּעוֹת הַבְּדִידוּת נוֹגְסוֹת בִּשְׁנוֹתָיו.

כָּאוֹס יוֹרֵד אֶל קְרָבָיו וְחוֹתֵר תַּחְתָּיו,

אָסוּר וּמֻתָּר רוֹמֵס הוּא תַּחַת רַגְלָיו.

 

לְלֹא הִסּוּס הִרְחִיק לֶכֶת מֵעֵבֶר לַמֻּתָּר.

מַסֵּכָה גַּם כְּפָפָה הֵסִיר מֵעָלָיו לְאַלְתַּר,

הֵעֵז לִפְרֹץ כָּל גָּדֵר וְכָל סוֹגֵר נִסְתָּר.

בְּשַּׁחַץ אָמַר, אַכֶּה אֶת הַנֶּגַע בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר.

 

לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הָרַהַב שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,

הַנָּגִיף עָטָה כֶּתֶר לְרֹאשׁוֹ וּפָרַץ בִּצְחוֹק כְּנֶגְדָּם.

מֵהֶבֶל פִּיו הַמְּלֻחְלָח הִרְעִיף רֹק אֲדַמְדַּם,

כִּתֵּר בָּאֵי עוֹלָם בְּמַגֵּפָה, שֶׁלֹּא יָדְעוּ כְּמוֹתָהּ מֵעוֹדָם.

 

הַקּוֹרוֹנָה, כְּבִלְעָם* לְקַלֵּל יָרְדָה אֶל הָעוֹלָם

אַךְ נִמְצְאָה מְבָרֶכֶת יְקוּם שָׁלֵם.

בְּעוֹדָהּ נָעָה אֶל יַעֲדָהּ, הָאָתוֹן אוֹתָהּ בּוֹלֶמֶת,

מַעֲבִירָה מֶסֶר מִן הָאֵל, אֶת הַקְּלָלָה לִנְצֹר וּלְהֵעָלֵם.

 

אָכֵן הַוִּירוּס הִצְלִיחַ בָּאֱנוֹשׁוּת לְהַצְלִיף,

אַךְ יֵשׁ מִי שֶׁעָלָיו בְּרָכָה הוּא הִרְעִיף.

 

בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, שֶׁבְּשִׁגְרַת הַיּוֹם חָלְפוּ אֵלֶּה עַל פְּנֵי אֵלֶּה בִּצְלִיעָה,

לֹא עוֹד אָח גָּעַר בְּאָחִיו, נָכוֹן הָיָה לְדַבֵּר אֵלָיו בִּכְנִיעָה.

 

הַמִּרְפָּסוֹת פָּצְחוּ בְּרִנָּה, לְלֹא פַּחַד מִן הַנָּגִיף.

אֶת הַהַגָּדָה קָרְאוּ בְּקוֹל מַטְרִיף.

 

הַבְּדִידוּת שֶׁהָיְתָה כְּלוּאָה בַּחֶדֶר פָּחוֹת מִזַּרְזִיף,

יָצְאָה בְּמָחוֹל וּבְאַהֲבָה פָּנְתָה לַזּוּלָת, גַּם אִם פָּנָיו הֶחְצִיף.

 

הַפּוֹשְׁעִים חָמְקוּ מֵאֵימַת הַדִּין,

כִּי הַמִּשְׁפָּט אֵינוֹ אָכִיף.

 

הַמֶּמְשָׁלָה חָסְתָה תַּחַת צִלּוֹ שֶׁל הַנָּגִיף

וּכְתַב אִשּׁוּם אֵינוֹ עוֹד מַכְפִּיף.

 

הַחֲרָבוֹת אֵינָן נִשְׁלָפוֹת, נְצוּרוֹת הֵן בִּנְדָנָן,

הָעַזָּתִים וְתוֹשְׁבֵי הַגָּדָה אֲבָנִים לֹא עוֹד מְיַדִּים.

 

 עַל כֵּן, תִּפְרֹט קוֹרוֹנָה שְׂפָתֶיהָ וְתֹאמַר:

"הֲלֹוא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ,"*

 

*במדבר כב'

*בראשית ד' 7                                                                                    

                                                                                

              

 

                                                                 


חפש באתר

טואול - בניית אתרים