פרק מספר:
רציחות האלפאבית/ אגתה כריסטי מאנגלית מיכל אלפון

הקדמה

מאת קפטן ארתור הייסטינגס

 

 

בסיפור שלפניכם חרגתי הפעם ממנהגי לתאר רק אירועים ומצבים שנכחתי בהם בעצמי. משום כך נכתבו אחדים מהפרקים בגוף שלישי.

 

ברצוני להניח את דעת הקוראים ולהבטיחם כי אני יכול לערוב לאמיתות האירועים המתוארים בפרקים אלה. אם הרשיתי לעצמי לתאר את מחשבותיהם ורגשותיהם של המשתתפים, הרי זה משום שאני סבור שהדברים מדויקים במידה מתקבלת על הדעת. יורשה לי להוסיף כי הם נבדקו ואושרו בידי ידידי הרקול פוארו בכבודו ובעצמו.

 

לסיכום אבקש להוסיף כי אם הפלגתי בתיאורם של כמה מהַקשרים המשניים שהתפתחו כתוצאה מסדרת הפשעים המוזרה הזאת, הרי זה משום שלעולם אין להתעלם מהגורם האנושי והאישי. הרקול פוארו עצמו לימד אותי פעם, באופן דרמטי מאוד, כי הרומנטיקה יכולה להיות תוצר לוואי של הפשע.

 

אשר לפתרונה של תעלומת האלפבית, אוכל לומר רק שלדעתי הוכיח פוארו גאונות אמת באופן שבו ניגש לפתרון בעיה שהייתה שונה לגמרי מכל בעיה שנתקל בה בעבר.

 

 

 

 

 

פרק ראשון

המכתב

 

 

ביוני 1935 חזרתי לאנגלייה מהחווה שלי בדרום אמריקה לשהות בת חצי שנה. ימים קשים עברו עלינו שם. נפגענו, כמו כולם, מהשפל העולמי. היו עניינים שונים שדרשו טיפול באנגלייה, וסברתי כי כדי שיסתיימו בהצלחה יש צורך במגע אישי. רעייתי נשארה בדרום אמריקה כדי לנהל את החווה.

 

מובן מאליו שעם בואי לאנגלייה הזדרזתי לבקר אצל ידידי משכבר הימים, הרקול פוארו.

 

מצאתי אותו במעונו החדש, מלון דירות מהסוג החדיש ביותר בלונדון. האשמתי אותו (והוא אף הודה בכך) שבחר לגור שם אך ורק בגלל צורתו ההנדסית של המבנה.

 

״כמובן, ידידי, איזו סימטרייה נאה יש פה, אינך סבור כך?"

 

אמרתי שלדעתי לא צריך להפריז בריבועיות, ועל דרך ההלצה הידועה שאלתי אם באכסניה המודרנית לעילא הזאת כבר הצליחו לשכנע את התרנגולות להטיל ביצים מרובעות.

 

פוארו צחק מקרב לב.

 

״אה, אתה זוכר את זה? לצערי, לא! — המדע טרם שכנע את התרנגולות להסתגל לטעם המודרני, והן עדיין מטילות ביצים בכל הגדלים והצבעים!"

 

סקרתי את ידידי הוותיק במבט של חיבה. הוא נראה נפלא — כאילו בקושי הזדקן ביום מאז פגישתנו האחרונה.

 

״אתה נראה מצוין, פוארו", אמרתי. ״כמעט לא הזדקנת כלל. בעצם, אילו היה הדבר אפשרי, הייתי אומר שיש לך פחות שערות אפורות מאשר בפגישתנו הקודמת".

 

פוארו חייך אליי במאור פנים.

 

״ומדוע אין הדבר אפשרי? זה נכון בהחלט".

 

״רצונך לומר שהשיער שלך משחיר במקום להאפיר?"

 

״בדיוק".

 

״אבל זה הרי לא ייתכן מבחינה מדעית!"

 

״הבלים".

 

״איזה דבר יוצא דופן. נדמה שזה לא טבעי".

 

״כרגיל, הייסטינגס, אתה בעל נפש נפלאה ולא חשדנית. השנים לא שינו אותך! אתה מצביע על העובדה ועל פתרונה באותה נשימה, בלי להבחין בכך!"

 

בהיתי בו בפליאה.

 

בלי לומר מילה ניגש פוארו לחדר השינה, חזר ובידו בקבוק, והושיט לי אותו.

 

לקחתי את הבקבוק, עדיין בלי לחשוד בדבר.

 

על התווית היה כתוב:

 

״רֵבִיבִיט — להחזיר לשיער את צבעו הטבעי. רביביט אינו צבע. בחמישה גוונים. פלדה, ערמוני, אדמוני, חום, שחור".

 

״פוארו", קראתי בקול, ״צבעת את השיער!"

 

״אה, ההבנה הגיעה!"

 

״בגלל זה השיער שלך נראה שחור הרבה יותר מאשר בביקור הקודם שלי".

 

״נכון מאוד".

 

״חי נפשי", אמרתי, והשתדלתי להתאושש. ״אולי בפעם הבאה אמצא אותך עם שפם מודבק — או שזה כבר קרה?"

 

פוארו התכווץ. שפמו היה תמיד הנקודה הרגישה שלו. הוא היה גאה בו לאין שיעור. דבריי פגעו בציפור נפשו.

 

״לא־לא, מוֹן אָמִי. אני מתפלל לאל הטוב שהיום הזה עוד רחוק. שפם מודבק! Quel horreur! נורא ואיום!"

 

הוא מרט את שפמו בכוח, להוכיח לי שמדובר בדבר האמיתי.

 

״טוב, הוא עדיין שופע מאוד", אמרתי.

 

״?N'est ce pas, נכון? בכל לונדון כולה לא ראיתי מימיי שפם שישווה לו".

 

מזל, חשבתי לי. אבל בעד שום הון שבעולם לא הייתי מבטא את המחשבה בקול רם ומעליב את פוארו.

 

שאלתי רק אם הוא עדיין עוסק מדי פעם במקצועו.

 

״אני יודע שבעצם פרשת לגמלאות לפני שנים —", אמרתי.

 

״C'est vrai — נכון. לגדל קישואים! ואז מיד מתבצע רצח — ואני שולח את הקישואים לכל השדים והרפאים. ומאז — אני יודע בדיוק מה תגיד — אני כמו הפרימדונה שעולה על הבמה להופעת פרדה אחרונה בהחלט! והופעת הפרדה האחרונה חוזרת מי יודע כמה פעמים!"

 

צחקתי.

 

״והאמת היא שכך קרה. בכל פעם אני אומר: זה הסוף. אבל לא, שוב קורה משהו! ואני מוכן להודות, ידידי, הפרישה לגמלאות, היא לא מוצאת חן בעיניי בכלל. אם לא משתמשים בתאים האפורים הקטנים, הם מחלידים".

 

״הבינותי", אמרתי. ״אתה משתמש בהם במידה".

 

״בדיוק. אני בוחר ובורר. כיום הרקול פוארו מטפל רק בפשיעה מן המובחר".

 

״והיה הרבה מן המובחר?"

 

״Pas mal, לא מעט. לא מזמן ניצלתי בנס".

 

״מכישלון?"

 

״חלילה", נחרד פוארו. ״אבל אני — אני, הרקול פוארו, כמעט חוסלתי".

 

שרקתי.

 

״רוצח פעלתן!"

 

״יותר משהיה פעלתן, הוא היה רשלן", אמר פוארו. ״כן, בדיוק — רשלן. אבל לא נדבר על כך. אתה יודע, הייסטינגס, מבחינות רבות אני רואה בך קמע".

 

״באמת?" שאלתי. ״מאילו בחינות?"

 

פוארו לא השיב לי במישרין. הוא המשיך ואמר:

 

״ברגע שנודע לי שאתה בדרך אמרתי בליבי: משהו יצוץ. כמו בימים עברו נצא שנינו יחדיו לציד. אבל אם כן, לא תהיה זו פרשה נדושה. זה מוכרח להיות משהו" — הוא נופף בידיו בהתלהבות — ״משהו מעודן — דק מן הדק — recherché..." והוא הטעים בכוונה גדולה את המילה הבלתי ניתנת לתרגום.

 

״בחיי, פוארו", אמרתי, ״אפשר לחשוב שאתה מזמין ארוחת ערב במלון ריץ".

 

״ואילו פשע אי אפשר לקבל על פי הזמנה? נכון מאוד", הוא צחק. ״אבל אני מאמין במזל — או בגורל, אם תרצה. גורלך הוא לעמוד לימיני ולמנוע ממני לחטוא בַּשגיאה שאין עליה מחילה".

 

״ומה היא השגיאה שאין עליה מחילה?"

 

״להתעלם מהמובן מאליו".

 

הרהרתי בכך ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתו.

 

״טוב", אמרתי לבסוף בחיוך, ״והפשע המעולה הזה כבר התגלה?"

 

״Pas encore, עדיין לא. לפחות — זאת אומרת—"

 

הוא השתתק. קמט של תהייה נחרש במצחו. ידיו יישרו מאליהן איזה חפץ או שניים שהזזתי קצת ממקומם מבלי משים.

 

״אני לא בטוח", אמר לאט.

 

משהו בקולו היה משונה מאוד, ואני הבטתי בו בהפתעה.

 

הקמט לא נעלם.

 

פתאום, במנוד ראש קצר והחלטי, חצה את החדר וניגש למכתבה שליד החלון. למותר לציין שכל המסמכים היו סדורים ומסודרים בתאים שיועדו להם, והוא לא התקשה למצוא את מבוקשו.

 

הוא בא אליי בצעד איטי, בידו מכתב פתוח. הוא קרא אותו שוב בעצמו ואחר כך מסר לי אותו.

 

״הגד לי, מוֹן אָמי", אמר. ״מה דעתך על זה?"

 

לקחתי ממנו את הדף בעניין.

 

זה היה נייר מכתבים לבן, עבה למדי, ועליו, באותיות דפוס, נכתב כך:

 

 

 

מר הרקול פוארו,

 

אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח. שים לב לאנדובר, ב-21 בחודש.

 

שלך,

 

א־ב—ג

 

 

 

העפתי מבט במעטפה. גם המען נכתב באותיות דפוס.

 

״חותמת דואר WC1, ממרכז לונדון", אמר פוארו כשהבטתי בחותמת. ״ובכן, מה דעתך?"

 

משכתי בכתפיי והחזרתי לו את המכתב.

 

״איזה מטורף, מן הסתם".

 

״זה הכול?"

 

״טוב — לך הוא לא נשמע מטורף?"

 

״כן, ידידי, בהחלט".

 

הוא דיבר בכובד ראש. הסתכלתי בו בסקרנות.

 

״אתה מתייחס לזה ברצינות רבה, פוארו".

 

״למטורף, מוֹן אָמי, צריך להתייחס ברצינות. מטורף הוא דבר מסוכן מאוד".

 

״כן, כמובן, זה נכון... לא חשבתי על זה ככה... אבל התכוונתי לומר שזה נשמע יותר כמו איזה מין מתיחה מטופשת למדי. אולי איזה מטומטם, אחרי אחת יותר מדי".

 

״?Comment מה? שתיים יותר מדי?"

 

״לא, לא — זה ביטוי. התכוונתי למישהו שהמשקה עלה לו לראש. לא, לעזאזל, אחד שהגזים קצת בשתייה".

 

״מֶרסי, הייסטינגס — אני יודע מה פירוש 'עלה לו לראש'. כן, אולי זה הכול, כדבריך..."

 

״אבל אתה חושב שלא?" שאלתי. היה ברור שהוא לא משוכנע.

 

פוארו נענע את ראשו בספקנות, אבל לא אמר דבר.

 

״מה עשית?" שאלתי.

 

״מה אפשר לעשות? הראיתי את המכתב לג'אפ. הוא חשב כמוך — מתיחה טיפשית — כך אמר. מכתבים כאלה מתקבלים מדי יום ביומו בסקוטלנד יארד. גם אני קיבלתי לא מעט..."

 

״אבל הפעם אתה מתייחס לזה ברצינות?"

 

פוארו השיב באיטיות.

 

״משהו במכתב הזה לא מוצא חן בעיניי, הייסטינגס..."

 

בעל כורחי התרשמתי מנימת קולו.

 

״אתה חושב ש... מה?"

 

הוא נענע את ראשו, לקח את המכתב וסידר אותו במקומו במכתבה.

 

״אם אתה באמת מתייחס לזה ברצינות, אתה לא יכול לעשות משהו?" שאלתי.

 

״כמו תמיד, איש המעשה! אבל מה יש לעשות? במשטרת המחוז ראו את המכתב, אבל גם הם לא מתייחסים אליו ברצינות. אין עליו טביעות אצבעות. אין רמזים מקומיים לזהותו האפשרית של הכותב".

 

״למעשה, אין כלום חוץ מהחוש שלך?"

 

״לא חוש, הייסטינגס. חוש זאת מילה לא טובה. הידע שלי — הניסיון שלי — הם אומרים לי שמשהו במכתב הזה לא בסדר..."

 

הוא לא מצא מילים והחווה בידיו, ואחר כך שוב נענע את ראשו.

 

״אולי אני רואה את הצל של ההר כמו ההר. כך או כך, אין מה לעשות, רק לחכות".

 

״טוב, ה-21 הוא יום שישי. אם יתבצע איזה שוד נוראי ליד אנדובר, אז—"

 

״אה, זאת באמת תהיה הקלה...!"

 

״הקלה?!" בהיתי בו. הוא בחר במילה משונה ביותר.

 

״שוד יכול לעורר התרגשות, אבל מה פתאום הקלה?" מחיתי.

 

פוארו נענע את ראשו בכוח.

 

״טעית, ידידי. לא הבנת אותי. אם אשמע על שוד, ירווח לי, כי הוא יבטל את החשש שלי ממשהו אחר".

 

״ממה?"

 

״רצח", אמר הרקול פוארו.

 
*אָגָאתָה מרי קלאריסה כְּרִיסְטִי = (1890  1976)  סופרת ומחזאית בריטית, שהתפרסמה בעיקר בשל עשרות סיפורי הבלשים שכתבה.


 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים