לחיות את המוזיקה עם אייל באט/ ראובן שבת

אייל באט הוא מלחין מיוחד, שהמוזיקה שלו רב קולית, מיוחדת כבשה מקום בליבם של אוהבי מוזיקה קלאסית רבים בישראל.

אייל באט מספר על הזיקה שלו ועל העשיה שלו בתחום המוזיקה הקלאסית.

" נולדתי ברמת גן למשפחה חובבת מוסיקה ואמנות. המלחין מרדכי זעירא היה בן דוד של סבתי מצד אבי. ואימי באה ממשפחה של זמרים ונגנים חובבים. בנערותי הקלטתי את הניגונים ששרה סבתי מצד אימי, קטעי תפילות ופיוטים שהיו ספוגים באמונה רבה ובאופטימיות. לימים הפכו ניגונים אלה להיות הבסיס המלודי של יצירתי כולה ובפרט זו ששואבת השראתה מן המקורות היהודיים כמו ביצירה "אני מאמין" עפ"י י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם שבוצעה בפסטיבל אבו גוש בסוכות האחרון.

קיבלתי חינוך מוסיקאלי מקיף שכלל לימודי פסנתר, אקורדיון, סקסופון ותופים לצד לימודי תאוריה, תזמור ועיבוד. לשמחתי חינוך זה נגע גם במוסיקה הקלה וגם במוסיקה הקלאסית, דבר שהעשיר מאוד אותי ואת יצירתי, וקיבל דחיפה בשירותי בתזמורת צה"ל, שם עיבדתי כ60 עיבודים לתזמורת עבור הזמרים הידועים של התקופה ובהם יהורם גאון, אילנית ושושנה דמארי.

מיד לאחר השירות הצבאי התחלתי לעבוד בפסנתרן ומלחין של מקהלות קלאסיות שונות, דבר שאני עושה כבר שלושה עשורים עד היום, ושהפך לסימן ההיכר המוסיקאלי שלי. פרט למקהלות הלחנתי גם עבור התזמורות המובילות בארץ ובהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הקאמרית הישראלית ואנסמבל סולני תל אביב.

חלק נכבד מחיי המקצועיים מוקדש לחינוך. לימדתי 10 שנים בתיכון ע"ש בן-צבי בקרית אונו ו-9 שנים במכללת לוינסקי לחינוך, שם גם סיימתי את לימודי התואר הראשון בחינוך מוסיקאלי. את התואר השני (בקומפוזיציה) סיימתי בהצטיינות באוניברסיטת בר אילן עם המורים המלחינים אנדרה היידו, גדעון לבינסון ובטי אוליברו.

 

.העשייה המוסיקאלית והאמנותית שלי קשורה קשר הדוק עם השפה, עם המילה. הטקסט הוא טריגר משמעותי עבורי כשאני בא לכתוב יצירה. ואכן מרבית יצירותי הן בתחום הווקאלי: מאות יצירות, שירים ועיבודים שכתבתי לזמרים ולמקהלות, ושבוצעו בארץ ובעולם ע"י מיטב המקהלות הישראליות בתחרויות ופסטיבלים בינלאומיים. כשאני פוגש טקסט מאתגר, פעמים רבות אני שומע בראשי תוך כדי קריאה את המוסיקה. אני נוטה יותר לטקסטים אינטימיים, ליריים ופיוטיים. אבל הדבר המשמעותי ביותר שאני יכול לומר על העשייה שלי הוא שהיא בראש ובראשונה אמוציונלית ונועדה לחדור ללב. בחסידות אנו מוצאים הרבה התייחסויות למוסיקה ולכוח הרוחני שיש לה. אחד הביטויים שם הוא "לגאול את הניגון". כלומר באפשרותו של המלחין או הנגן לרומם מנגינות או ניגונים באמצעות ההתכוונות שלו, או יותר נכון לחבר מנגינות אלה לשורש הרוחני שלהן. אני חושב שתפיסה זו מאוד השפיעה עלי.

 

שלושת המלחינים שאני הכי אוהב:

קלוד דביוסי, האימפרסיוניסט הצרפתי, בזכות הצבעים העדינים, הליריות והדמיון, שמתקיימים לצד עוצמה שקטה. הוא אולי בין היחידים שהצליחו להביא אלטרנטיבה של ממש להגמוניה המוסיקאלית הגרמנית ששלטה באירופה עד סוף המאה ה-19 ואשר הפיתוח המוטיבי והצורני בה היה מושתת בצורה ניכרת על שכל והגיון. המוסיקה של דביוסי היא מרומזת, נעדרת פאתוס וכמו בחלום.

 

אלכסנדר סקריאבין, הרוסי, בן דורו של דביוסי, שכמו דביוסי התחיל את דרכו כרומנטיקן אבל עד מהרה פילס דרכים חדשות במיוחד בכתיבה לפסנתר. אותו אני אוהב בזכות ההעזה ההרמונית, הדמיון האקסטטי, הוירטואוזיות והחידושים בתחום המלודיה והמקצב. יש תחושה של משהו גדול מן החיים.

 

ז'אן אלן, גם הוא צרפתי. זהו מלחין פחות מוכר בן המאה ה-20 שחייו הסתיימו בצורה טראגית במלחמת העולם השניה, כשהוא רק בן 29. רוב כתיבתו היא לאורגן והיא שזורה באמונה גדולה, לצד כאב מיוסר ואולי הד לאיזה גורל מאיים. אותו אני אוהב בזכות התום, האיפוק וההומור שמתקיימים זה לצד זה בהרמוניה.

 

שלוש היצירות הטובות ביותר בעיני הן דווקא לא בהתאמה למלחינים האהובים ביותר עלי.

 

באך - מתיאוס פסיון. אני אוהב את היצירה בגלל שהיא כה חדורת רגש ובעלת דמיון מלודי כמעט אינסופי. יש שם אריות שממש אפשר לשרוק (מה שבדרך כלל לא נפוץ אצל באך) וגם בגלל החוש הדרמתי החריף של באך והאופן בו הוא צובע סצנות אנושיות במקהלה ובתזמורת באופן כה עז.

 

מהלר - הסמפוניה החמישית. אני אוהב את היצירה בזכות גודש הרגשות שבה, מגוון ההשפעות המרשים (מוסיקה אוסטרית, מוסיקה צבאית, מוסיקה יהודית), התזמור הנועז והכל כך אישי, ובעיקר בזכות פרק האדג'ייטו הפורט על מיתר חבוי בלב.

 

מסיאן - סמפוניה טוראנגלילה. מסיאן הוא אחד המלחינים המסקרנים ביותר לגבי במאה ה-20. היצירה היא כבירה מבחינת היקף, מימדים ותזמור. אני אוהב את השימוש החדשני בכלי האלקטרוני "גלי מרטנו" ובפסנתר, את המקצביות התוססת, את הרמזים לשירת ציפורים ואת ההשפעה הג'אזית וההודית.

 

האירוע המוסיקאלי המרגש ביותר שנטלתי בו חלק היה קונצרט מיצירותי בשם "אש תמיד", שהוקדש להתמודדות עם זכר השואה ושהתקיים ב1998 בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. השתתפו בו הזמרת מירה זכאי זכרה לברכה, הזמרת שוש לגיל, מקהלת קנטבילה, הפסנתרן רמי בר ניב, נגנים מן התזמורת הפילהרמונית ואנוכי. כבן להורים שורדי שואה, כתיבת היצירות לקונצרט זה היתה תהליך תרפויטי. המעמד היה מרגש גם בזכות דברים שנשא פרופ' דן לאור.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים