קולות בין שמים למים –הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה בטנריף/ נורית צדרבוים

 

חברת 'שמים הפקות בינלאומיות' יזמה והפיקה את הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה בטנריף תחת הכותרת המרגשת 'כשניו אורלינס נושקת לקובה'. זיו בן יוזם אמנותי, מוסיקאי ומנכ"ל משותף בחברת שמיים , מספר וכותב בקטלוג של הפסטיבל  "פסטיבל המוסיקה השני בטנריף, כבר סיפור אחר, סיפור של אהבה ראשונה עם מקום, עם פוטנציאל, עם אין סף רעיונות בלתי נגמרות שניתן לקיים"

 

ואכן, כמי ששהתה בפסטיבל זה, בעוד הקורונה נושפת בעורפי כולנו על פני הגלובוס, ברצוני להעיד עליו. ברשימתי זו לא אשמש כעוד כלי פרסום ושיווק, אלא אדבר מתוך הקול האישי שלי, ואספר על החוויה שלי ממקום אישי של צופה, מאזינה, מתבוננת, חווה, מרגישה, ובין לבין גם מתעדת ברמה החזותית.

 

קודם שאשתף בחוויות האישיות, אנסה להסביר בקצרה את הקונספט המאד ייחודי של פסטיבל זה. המטרה היא להימצא שבוע ימים בתוך אווירת מוסיקה, תוך הכרות עמוקה ובלתי אמצעית עם האמנים. שהייה במקום אחד, אשר מייצר ניתוק והתמסרות מצד אחד, מול חיבור רצף ואינטנסיביות מצד שני.

 

קבוצה של כ – 120 ישראליים, חובבי ג'אז ומוסיקה, יצאה לדור יחד במשך שבוע ימים על האי טנריף. האי שהוא אחד משמונת האיים הקאנריים, אשר מוגדר כאי שבו האביב נצחי, מוקף בכחול העמוק של האוקיאנוס האטלנטי, בין ספרד לאפריקה. במקום הזה התכנסנו כדי לחוות שבוע שלם של ג'אז.

 

ההתנתקות מחיי היומיום, מהסביבה הרגילה, מהארץ והנסיעה למקום אחר, שונה ורחוק, אפשרה לנו לפנות את הגוף, הנפש והרוח לחוויה מוסיקלית, ולהיות בה באופן שלם ומתמסר. כך יצא שאנו באנו מוכנים להתמסר למוסיקה, בדיוק כמו שהאמנים – נגנים באו להתמסר לעשייה, ולמפגשים החווייתיים האישיים. שכן הם חיו אתנו, גרו אתנו, טיילו אתנו והופיעו כל יום וברוב הזמן.

 

התגוררנו במלון טוב, חדר האירועים והמופעים היה כולו שלנו, קיבלנו גם מקום מיוחד משלנו בחדר האוכל. התחלנו את היום בשעה מוקדמת עם פעילות פילטיס עם מדריכה שהגיעה אתנו מהארץ. בבקרים שמענו הרצאות מרתקות, שמטרתן הייתה לחשוף אותנו לשפת הג'אז, לסודות הג'אז, להיסטוריה של הג'אז, ולפעילויות שונות של האמנים.

 

הרצאות וסדנאות אלה, יצרו בנו סוג של מוכנות, וכמו הכשירו את הקרקע לקראת המופעים שליוו אותנו בכל ערב, החל משעת אחר הצהריים המאוחרות.

 

בין לבין נחשפנו גם להרצאה מעניינת אודות האי טנריף, במטרה לחבר אותנו למקום, ולכן גם חווינו מספר סיורים מעניינים במקומות האטרקטיביים באי, כולל הקרנבל המפורסם שחל באותם ימים ממש.

 

בכל ערב, ללא יוצא מהכלל, שהרי זה לב ליבו של הפסטיבל,  זכינו למופעים מרתקים, שילובים מעניינים, ביצועים נדירים וחד פעמיים. כל מופע נשא כותרת משל עצמו, והתרכז בחומרים שנוגעים בכותרת של המופע כמו למשל " רסיטל נט קינג קול" , "הנשמה של ניו אורלינס", "הבדרנים הגדולים של שנות העשרים" , "בואנה ויסטה סושיאל קלאב – הסיפור", ערב הבלוז הגדול", "רסיטל לפסנתר: מחווה לארנסטו לאקונה (קובה), "מחווה לבני גודמן", "כחול עמוק", "מחווה ללואי ארמסטרונג" , ועוד, תקצר היריעה.

 

האמנים, שהם גם חברים של יזמי הפסטיבל שהם מוסיקאים בפני עצמם, נחשבים לטובים ביותר מסביב לגלובוס וכפי שמציין זיו בן "מסתבר שלא קשה כל כך להלהיבם ולהוציאם משגרת היום יום – ולהגיע לטנריף".

 

לדעתי יותר ממה שזה היה פסטיבל, היה זה סמינר מרוכז שבו שהינו באווירה עוטפת שכל מטרתה הייתה לאפשר לנו לחוות מוסיקת ג'אז באופן אינטנסיבי, מגוון, מקיף ומעמיק. באחד מהסיורים שלנו בטבע, הצטרפה אלינו הזמרת טידי בוטה אשר נחשבת ל"דור הבא של זמרים בעלי משמעות מניו אורלינס". זמרת אדירה, שיצרה אתנו חוויה חד פעמית על רקע הרי הגעש בטנריף - כאן.  הפכה אותנו למקהלה ובחרה לשיר אתנו, שם בין הסלעים אשר בעיני נראו כמו פסלים מונומנטליים, את 'שלח נא את עמי'. רגעים מרגשים של כאן ועכשיו.

 

עצם הרעיון של לעזוב הכל, להתרחק ולהתנתק כדי לחוות מוסיקה, כל יום במשך שעות, נתפס בעיני כדבר מיוחד ומשמעותי, כך ראיתי זאת מלכתחילה ויצאתי להרפתקה. לאחר מעשה, כשהדי הצלילים של הסקסופון, הבס, הקלרינט, התופים, החצוצרה, הגיטרה והפסנתר עדיין הולמים ומהדהדים בי, וכשאני משלמת את מחיר הבידוד, משום שהגזירה לבידוד נפלה גם על החוזרים מספרד, אני מסכמת שהייתה זו חוויה מרתקת, ייחודית מאד, וכדי לשמרה איני מפסיקה לשמוע ג'אז, גם עכשיו, בבית בבידוד. כך אני משמרת את החוויה, ומעמיקה אותה.

 

במהלך המופעים, כשאני מצוידת באזנים ובעיניים, וכמי שעסוקה לרוב באמנות חזותית, הרגשתי לעתים את התופעה המוכרת בביטוי 'רואים את הקולות'. ואכן 'ראיתי את הקולות'. ראיתי זאת בזוויות שונות, מנקודות ראות שונות, וכך צליל התחבר לי לתנועה, לגוף, להבעה, לצבע, ולצורה. תוך כדי הקשבה כשאני מרותקת באזני לנשמע, הייתי מרותקת גם לנראה וחוויתי מראות, אותם יצרתי בעצמי בקומפוזיציות שאני בחרתי להדגיש.

 

למשל. באירוע שבו הופיעה הזמרת יאנלה ברוקס (קובה וספרד), שהיא עצמה פסנתרנית מלחינה וזמרת, ראיתי אותה לא רק כמצבעת מקורית אנרגטית מרתקת ומפעימה אלה גם כפסל, בחנתי את פניה מקרוב ויצרתי לה סדרת צילומים, רק כדי להדגיש את עצמת ההבעה שלה והחיבור למוסיקה ולעצמה, כפי שניתן לראות כאן. במקום אחר, לא יכולתי שלא לתעד את הביצוע המרגש שיאנלה נתנה לשיר האלמותי  'בסאמה מוצ'ו' – ממליצה לצפות כאן, זו חוויה חד פעמית.

 

חוויה אחרת אותה תיעדתי והפכתי לכאורה את התנועה והצליל והקול למשהו דומם, אך מאידך הקפאתי את הרגע ונתתי לו נוכחות. בערב שבו הנושא היה "בואנה ויסטה קלאב – הסיפור", יצרתי קטעי מבט שבו הצלחתי לתפוס את נגני הבואנה ויסטה המצולמים יחד עם האמנים המבצעים בזמן אמת, כולל הצבעים הקובניים. קטעי מבט אלה, יצרו אצלי תזמורת פוליפונית חזותית, ומבחינתי זה התיעוד שמראה כיצד באמת 'ראיתי את הקולות'. כמו למשל כאן.

ולסכום, יצרתי מרקם עשיר בתמונות ובוידאו אשר מגיש טעימות של מראות חד פעמיים, כאן הזמרת הצבעונית בהבעותיה המרתקות, שם הפסנתרן הכי מעניין שפגשתי מעודי, קובני שחי יוצר ועובד בהולנד, שכל גופו אומר שירה, מוסיקה ואילתור, ועד קטעים בהם משתלבים מראות שברקע היסטוריים, עם מראות עכשוויים, על הבמה. רגעי חסד של מוסיקה וצבע, ואת כל זאת ארזתי בסרטון אחד שלו קראתי 'רואה את הקולות – ניו אורלינס וקובה בטנריף.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים