צילה בינדר תערוכה/ מארי רוזנבלום

 

ואולי היה זה חלומי

תערוכת איורי הספרים  של צלה בינדר

כחלק משנת אלתרמן של עיריית תל- אביב- יפו

אוצרת: מורן שוב

פתיחה : 6 בפברואר 2020

 

 

"ואולי היה זה חלומי" –תערוכה שהיא פרי מחקר על ייחודה של צלה בינדר כמאיירת.

בינדר איירה ספרים רבים, וביניהם גם את ספרי הילדים של נתן אלתרמן, שהיה אהובה.

התערוכה תוצג החל מה-6 בפברואר 2020 במרכז קהילתי מגיד (שד' נורדאו 63 תל־אביב), באוצרותה של מורן שוב.

 

התערוכה מציגה:

תצלומים מתוך ספרים שאיירה צלה בינדר;

איורים מעזבון צלה בינדר שבמרכז קיפ באוני' תל־אביב;

ספרים מקוריים;

הצבה מפעילה: נדנדות מיוחדות לתערוכה,

טריבונה לישיבה והאזנה;

התסכית "מכתבים אל צלה" להאזנה בהשתתפות חוה אלברשטיין הקוראת מתוך מכתביה של צלה בינדר לאלתרמן.

 

צילה בינדר נולדה בוילנה שבפולין ב-  1919 . בגיל 12 עלתה לארץ, נפטרה ב-1987.

בבעלות המשפחה הייתה כריכיית ספרים (מכאן השם "בינדר" ביידיש= כורך). עובדה זו הייתה מכרעת בכל איוריה בספרים. מורן שוב, האוצרת, חקרה ומצאה כי בינדר תמיד התחשבה במיקום האיור וזאת כיון שינקה מאביה את מקצוע הכורכות. החלה לצייר מגיל צעיר. אחיה, הצייר, אברהם בינדר, לימד אותה לצייר. בינדר הציגה בתערוכות רבות בתל אביב, איירה כרזות לתיאטרון ונודעה בשל איור ספרי ילדים של לוין קיפניס, נתן אלתרמן, מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין, תרצה אתר, טנסי ויליאמס ועוד רבים.

בינדר פגשה באלתרמן ב-1939 וביניהם התנהל רומן גלוי עד יום מותו.

רבים שבחו את עבודתה כמאיירת.

פאול לנדאו, מבקר אומנות בעיתון "על המשמר" כתב עליה "ציירת רעננה ומרהיבה ברישומיה ומסוגלת לספר סיפורים באמצעות מבטה החד בדמויות". אריה לרנר, מבקר אומנות של עיתון "דבר" כתב עליה: " מחוננת בחוש הסתכלות ער ומציירת בהעזה".

לא ניתן לנתק את הקשר של השניים והוא השאיר חותמו בהיסטוריה של הספרות, האיור, האמנות והאהבה. היא הייתה הכנף שלו ועימה יכול היה להמריא ואיתו יכולה הייתה לפרוח .                                                     החלטתי להוסיף עוד נדבך על צילה בינדר.

צילה- אלתרמן.

"באחד ממכתביה לאלתרמן היא כותבת: "לו יכולתי לצייר, תמיד לצייר, לו יכולתי להיות בחור, ולקחת תרמיל וללכת, לעשות מה שאני רוצה לעשות (...) למה בראת אותי אשה? ואם אשה, למה לא אשה ממש, אוהבת ונאהבת?"

ובמכתב מוקדם, כשהיא רק בת עשרים ואחת, היא כותבת לאלתרמן:

"בחורה מוכרחה להתחתן. בטבעה היא כל-כך דלה, כל-כך ענייה בכל המובנים. מוכרחה היא לחדש את חייה על-ידי חיים אחרים חדשים שהיא יוצרת, היא לבדה לא יכולה תמיד לחיות ברכושה הרוחני הדל. היא צריכה, מוכרחה, את הבחור, הגבר, ואת הילד. (...) אינני שייכת לאגודת שחרור האשה. אינני אפילו חובבת".

השקפותיה אלה של צילה בינדר אפיינו מן הסתם את הזמן שבו נכתבו - שנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים. מתוך מכתביה לאלתרמן עולה המאבק המתמיד בין החלק האמנותי היוצר שבאישיותה לבין שיוכה המגדרי כאשה. האם על שום תפישת עולם זו, אשר מבטלת כמעט את מעמדה כאמנית, לא הלכה מעולם להשתלם בלימודי אמנות ורק נכנסה כשומעת חופשית לשיעורים בבצלאל (כפי שהיא מספרת לאלתרמן באחד ממכתביה)? או שמא נהגה כך על שום הרוח החופשית שלה, האוטודידקטית, המתנגדת לכל דיסציפלינה? האם במו ידיה הביאה לוויתור על מקומה בשדה האמנות המקומית, שהיה גברי ברובו? (במשך חייה הציגה תערוכות ספורות בלבד בגלריות בתל אביב).

אלתרמן –צילה:

שלום לך, צלה יקרה,

אני חושב עליך לעתים קרובות מאוד, ורק מחשבות טובות, יפות. אני חושב איך את מבלה את הזמן, איך את נראית, אפילו מה את אוכלת, ואני מקווה שאת מבלה את הזמן ברוח טובה ושמחה ושאת נראית יפה ומושכת כמו תמיד ושאת אוכלת לא רק מנות ראשונות. מה שנוגע לי - סדר היום שלי כמעט לא נשתנה מזה שבתל-אביב. נדמה לי רק שעברתי לעיר קטנה יותר, פחות רועשת, פחות מלאה עניינים ועיסוקים ופגישות שהתערבלו סביבי ברחוב דיזנגוף. רוב שעות היום, עד הערב, אני יושב בחדרי שבמלון ........

 

מה שלומך, צלה? זה המכתב הראשון שאני כותב אל מישהו מחוץ לבית, ואל תכעסי שלא כתבתי לך עד עכשיו. אני מהרהר בך כל הזמן. לומר את האמת - אינני יודע אם יש שעה שאת אינך נמצאת פה, גם כשאינני חש זאת במפורש. קיצור דבר, אין את צריכה להצטער שאינך יכולה לבוא ולבלש, בין כה וכה היית מוצאת פה את עצמך. ובכל זאת, צלה יקרה, הייתי רוצה שתרגישי את עצמך בימים אלה חפשיה ושמחה ושתמלאי את זמנך בכל הדברים המעניינים והטובים שבעולם, כאילו (אל תכעסי) קיבלת פתאום חופש ממני. עוד אינני יודע כמה זמן בדיוק אהיה פה. בימים אלה אתחיל אולי כבר לעסוק בכמה עניינים (של כתיבה) שאני מתכוון לנסות ולהגשים אותם כאן, לפחות את ראשיתם. כשיתבררו הדברים יותר, אכתוב לך על כל אלה. ושוב - היי שמחה ובריאה, זה העיקר.
אני אכתוב לך לעתים קרובות, כתבי גם את. מכתבי זה יראה לך אולי "יבש" קצת, אל תשימי לב. אני כמעט מכריח אותו להיות כזה. הוא די מסכן שאני כובל אותו, אך כשהוא יהיה בידיך הוא יתחיל אולי לדבר אחרת. כתבי לי מה הוא אמר לך. אני חותם מראש על כל הדברים הטובים, האוהבים שתשמעי מפיו.
אני מקווה שתדעי איך לפתוח את המעטפה-איגרת הזאת ושלא תגזרי אותה במקום הלא נכון. ומה דעתך שאני כותב לך פתאום מן הצד השני של כדור הארץ? זה די רחוק ובכל זאת אני מרגיש אותך קרוב כל כך אלי.
שלך תמיד,
נתן"

 

 

 

 

שוב מורן, האוצרת, במחקרה חקרה גם  פורזצים (נייר הבִּטנה המצויר ומודבק כריכה קשה בספר.), מצלמת את הספרים, הכריכות ונייר הבטנה שלהם.

שוב  מצביעה על התייחסותה של בינדר לכריכה, לגודל העמוד בהתייחסות לאיור ולתוכנו.

בחלק מהתמונות אפשר לזהות לפתע "התערבויות" מינימליסטיות שמבצעת שוב בהומור ובחן: לצד איור של בינדר היא שותלת טקסט פרי עטה, פרוזה לירית עדינה או עיטור צנוע שמייצרים דיאלוג מחודש ומפתיע לא רק עם האיור של בינדר, כי אם גם עם הכריכה המצהיבה או נייר הבטנה שעם השנים כהה, הוכתם או התיישן, כלומר, עם הזמן שעבר. ההתערבות של שוב זולגת גם ללייבלים שבצד התמונות, שהמידע הקונקרטי בתוכם מדי פעם מתרחב לכדי קטע פרוזה קצר. 

השוטטות בתערוכה מלווה בתסכית; לא זה היבש, הדידקטי, המוכר מתערוכות אחרות: שוב בראה תסכית המזכיר בסגנונו את התסכיתים הקלאסיים שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מהרדיו, ולמעשה הוא מעין סיפור תיאטרלי: הזמנה של שוב את בינדר לדיאלוג המסתעף לתוך פרגמנטים מתוך מכתביה של בינדר לאלתרמן, מחשבות שמעלה שוב על הקשר בין דימוי למילה למקום בעולם, הנוכחים כל כך ביצירתה של בינדר. את התסכית מובילה שוב אך במהלכו נשמע גם קולם של צבי סלטון, חוה אלברשטיין, איה לוריא ועודד מנדה־לוי. נוכחותו של אלתרמן, שעל מדף הספרים לכאורה ניצב כשווה בין שווים לצד שאר הספרים שאיירה בינדר, הולכת ותופסת יותר מקום עם התמשכות ההאזנה..


 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים