פרק מספר:
2030/ דני וינשטיין 


פרק 2

הנהגת

נובמבר 2026, יום ג', 23:00

 

ניר נרדם למשך שעה. הכדורים נגד כאבים עשו את עבודתם ואפשרו לו לאגור כוח ולהרפות את גופו הדואב.

"שלום".

הוא התעורר והרים את עיניו.

אישה כבת ארבעים עמדה מולו, לבושה מכנסי ג'ינס וטרנינג כתום, עטופה במעיל גשם דק בצבע סגול, ומטפחת צבעונית על ראשה.

האישה עמדה קרוב למיטתו ועיניו סקרו אותה. לא גבוהה, בערך מטר ושבעים. מעיל הגשם הסתיר את גופה. הוא צייר אותה בדמיונו כאישה רזה, אולי קצת מלאה, אבל למי זה אכפת?

ניר הרים את גופו מהכריות ונשען על מרפקיו. 'כמה שהיא יפה', אמר בליבו ולא הצליח לנתק את עיניו מפניה.

האישה חייכה אליו. עיניה הבהירות הקרינו חום וטוב לב.

"אח", צעק כשגופו החבול הזכיר לו מדוע הוא שוכב על מיטה בחדר המיון של בית חולים.

"אל תזוז", קראה לעברו האורחת והניחה ידה על כתפו.

"חטפת כהוגן", אמרה ובחנה את גופו כדי לראות היכן נפצע.

"כנראה".

"אני מצטערת".

"את? למה?"

"אני הנהגת מהפיאט התקועה ליד מכון וינגייט".

"אהה".

"הצלת את החיים שלי".

"את בטוחה?"

הוא חייך בענווה והסמיק כשהביט בעיניה הבהירות של האישה העומדת מולו. "אני לא זוכר כלום".

"הצלת את החיים שלי ושל הבת שלי".

"אני רואה שגם את נפגעת", סימן בעיניו על תחבושת שהייתה מהודקת לצווארה.

"אתה לא מאמין! האוטו נכבה לי באמצע שלולית בכביש החוף. ראיתי במראה את הטנדר שלך טס לעברי וצעקתי 'שמע ישראל'. הורדתי את הראש ונשכבתי על נועה, הבת שלי. אחרי שראיתי אותך נכנס בגדר ההפרדה, צעקתי כמו משוגעת והוצאתי את הילדה מהאוטו. פתחתי את דלת הנוסע שמימין, שחררתי את חגורות הבטיחות ודחפתי את נועה החוצה. זרקתי את עצמי אחריה. הצוואר שלי נחתך מפינת הדלת".

האישה עצרה בדבריה ונשמה אוויר. קצב הדיבור המהיר שלה הקשה על ניר לקלוט, אחרי כל מה שעבר עליו בשעות האחרונות.

"הבת שלך בסדר?"

"ברוך השם. הילדה נבהלה. היא הייתה בטוחה שנהרגת ולא הפסיקה לבכות".

"איפה היא?"

"בהשגחה. בצד השני של המיון. גיסתי לידה. הבטחתי לה שאתה חי. היא לא האמינה לי. היא רוצה לראות אותך. זה בסדר מבחינתך?"

ניר הנהן בראשו לחיוב.

הווילון משמאלו הוסט. אחמד הביט באישה המכסה את רגלי שכנו והציג את עצמו: "אהלן, אשתו של ניר, אני אחמד ג'ורבאן, חבר של בעלך".

"אני לא אשתו".

"אהה".

"שמי אתי ויסמן. אני גרה בכפר הרוא"ה. אני הנהגת שהפיאט שלה נתקעה בשלולית על כביש החוף והמנוע שלה כבה. למזלי, החבר שלך ששוכב כאן, ראה אותה והסיט את הטנדר שלו ונכנס בגדר ההפרדה. אם היה מתנגש בנו, הבת שלי ואני היינו עפות ישר לבית הקברות".

אחמד הביט לעברו של ניר, "אחלה גבר. לא סיפרת לי".

ניר משך בכתפיו, ואחמד המשיך: "אז איפה אשתך? מי ייקח אותך הביתה?"

"אשתי בתאילנד. היא מדריכת טיולים. הילדים שלי גדולים, הם עזבו את הבית. הבת הבכורה רופאה. היא עושה התמחות בקליפורניה. הבן מהנדס מחשבים. הוא עובד בהייטק, בחיפה. אני אזמין מונית שתיקח אותי הביתה".

"תאילנד! במקום הגשם והשלוליות, והבחירות, שעשו לי רע בנשמה. הלוואי עליי. הייתי שמח להיות עכשיו בתאילנד".

האחות ההרה הגיעה פעם נוספת מאזור הדלפק ובדקה את הכתוב בגיליון החולה של ניר, רשמה כמה מספרים והתרחקה מבלי לומר מילה.

"ממש נחמדה", אמרה אתי בנימה ביקורתית.

"גברת ויסמן. לאחות אין זמן לשאול את ניר איך הוא מרגיש כי היהודים עושים מסיבה במיון", אמר אחמד.

"מסיבה?" שאל ניר.

"בטח. הבחירות, שכחת? תשאל את הגברת שלידך".

"אחמד צודק. הרופאה שתפרה לי את הצוואר גרה במושב שלנו, היא אמרה שאנחנו, המחנה הלאומי, ניצחנו בגדול".

הרעש בחדר המיון התגבר. ניר הסיט את הווילון שעטף את מיטתו והביט מעבר לכתפה של אתי. רופאים ואנשי צוות מהצד היהודי התחבקו אחד עם השני, וצעקו 'שהחיינו'. הם הרימו כוסיות פלסטיק מלאות יין ובירכו: 'בורא פרי הגפן'.

"מייאש", אמר ניר והמשיך לקרוא את תוצאות הבחירות שהיו מוצגות על גבי המסך. מפלגת העבודה עם עשרה מושבים, מפלגת המרכז מתחת לעשרים, מר"צ בקושי עברה את אחוז החסימה.

ניצחון המחנה הלאומי בראשותו של יוסף תבור, מנהיג הליכוד, תושב חברון, היה חד משמעי.

"העם אמר את דברו", אמר ניר בסרקזם. "ראית את התוצאות, אחמד? בא לי לבכות".

"ומה אני אגיד?"

אמל, אשתו של אחמד, חזרה אל מול מיטת בעלה והביאה תיק עם בגדים וכיסא גלגלים.

היא ראתה את אתי לצד מיטתו של ניר והושיטה אליה את ידה, "אהלן וסהלן, אשתו של ניר".

אתי לחצה את ידה והשיבה בחיוך: "אני לא אשתו של ניר. אני הנהגת שהוא הציל על כביש החוף".

"מצטערת". אמל הרימה את כתפיה ומשכה את ידה בחזרה. "לא ידעתי".

"זה בסדר. גם בעלך חשב שאני אשתו של ניר".

"החתיאר הזה חושב יותר מדי. אם הוא היה מסתכל על הכביש במקום לחשוב, הוא היה רואה את הטרקטור שנכנס לכביש בכפר שלנו ועוצר", היא הצביעה על רגלו המגובסת של בעלה. "מה נעשה איתו עכשיו? אללה ירחמו".

"אל תדאגי. אני תוך כמה שבועות אחזור ללכת".

"גמרנו עם המקום הזה", כעסה אמל בקול רם, ופנתה לעברו של אחמד: "יאללה, הולכים הביתה. הרופא אמר שבדיקת השתן שלך בסדר".

"ראית?" חייך אחמד לעברו של ניר. "ועוד אומרים שאצלנו הגברים..."

"חאלס עם השטויות. כבר מאוחר. מחכה לי עוד מכונת כביסה לתלות על החבל, לנקות את המטבח, ולשים את הראש כמה שעות על הכרית".

"אחמד, כיף לך שאתה בדרך הביתה. תעשה מה שהאישה אומרת. עוד כמה דקות ישכב לידי פיסח אחר ואתה תהיה בבית".

"תשמור על עצמך יא חביבי".

"גם אתה. אחרי שיעשו לי טיפול עשרת אלפים בצוואר וביד אני אקפוץ לבקר אותך".

"אינשאללה".

***

האחות הנמוכה ניגשה פעם נוספת אל מיטתו של ניר והסיטה את הווילון. "מר בן שדה, אתה צריך להגיע לאורתופד. הוא יבדוק לך את היד ואם צריך – יתפור".

"ואיפה הוא יושב?"

"הוא זה היא. היא יושבת בחדר מספר עשרים ושש. יציאה אחורית מהמיון, במסדרון עד הסוף. אתה תראה את השלט על הדלת".

"ואיך אני מגיע לשם?" שאלתו לא נענתה כיוון שהאחות כבר הייתה לצד מיטתו של חולה אחר.

"אני אקח אותך".

"תודה".

"אתה חושב שתוכל לעמוד על הרגליים וללכת עד המסדרון?"

"אני חושב שכן. את יכולה להביא את הנעליים שלי?"

אתי התכופפה והרימה את זוג הנעליים הגבוהות שהיו מונחות למרגלות המיטה. "הנעליים רטובות".

"לא נורא".

"מה פתאום? אתה תצטנן. אתה יודע מה? אני אביא כיסא גלגלים".

***

המסדרון המוביל אל מרפאות הרופאים המומחים היה ריק.

הם עצרו מחוץ לדלתה הסגורה של האורתופדית.

"זה המקום", אמרה אתי ולחצה ברגלה על מעצור כיסא הגלגלים.

"תודה שלקחת אותי. מכאן אני אסתדר לבד. את לא צריכה לחכות עד שיגיע התור שלי לרופאה, מי יודע כמה זמן זה ייקח".

"שטויות", השיבה אתי והניחה את ידה על כתפו.

"אם כך, בואי נמצא לך מקום לשבת".

"האמת? לא בא לי לשבת. ישבתי היום יותר מדי ליד ההגה".

ניר הביט שמאלה וימינה וחשב על מצבו: מעולם לא התאשפז בבית חולים. הוא לא הכיר את הנהלים של בית החולים. מתי באים? מתי הולכים? מה עושים אצל אורתופד? עד מתי מחכים לו? מה יהיה אחר כך?

ידה של אתי על כתפו הייתה חמה ונעימה. הקרבה הזאת הייתה זרה לו. הוא היה עם גלית שלושים שנה ומעולם לא יצא עם אישה אחרת.

לא שישיבה בכיסא גלגלים במסדרון של בית החולים הלל-יפה נחשבה בעיניו כיציאה לבילוי, אבל בכל זאת, המגע הזה היה שונה.

נחמד, טוב, אבל שונה.

"את לא צריכה להתקשר הביתה? להגיד שתתעכבי? בטח דואגים לך".

"אני בסדר".

"אם את אומרת".

אתי לא רצתה לפגוע בו. היא עמדה מאחוריו והרגישה צורך להסביר.

"אתה בן אדם אדיב, ניר. תודה שאתה שואל. הבן הבכור שלי משרת בצנחנים. הם עכשיו באיזו סדרה. כשהם יוצאים לשטח לוקחים מהם את הטלפונים. הבעל שלי נמצא באפריקה, בעבודה".

ניר הנהן בראשו. היה לה קול נעים. כבר הרבה זמן לא ניהל שיחה כזאת עם אדם בוגר. בטח לא אישה שהכיר לפני שעה בחדר המיון של בית חולים, ועוד אישה דתייה. ונשואה.

"הילדים שלי גדולים ויצאו מהבית כל אחד לדרכו", המשיך ניר את השיחה. "כשגלית מדריכה טיולים בעולם, אני מוצא את עצמי לבד בין ארבעה קירות. מזל שיש במשק שלי כמה עובדים תאילנדים, יש למי להגיד בוקר טוב. תשמחי כל עוד הבת שלך בבית".

"היא לא. היא לומדת באולפנה בכפר פינס. אבל אני לא מרגישה לבד. אנחנו גרים בנחלה המשפחתית של בעלי. חדר האורחים שלי מתחת לחלון המטבח של חמותי. יש סביבי חמולה שלמה של משפחת ויסמן".

"ובמה את עובדת? אם מותר לשאול".

"אני מורה לאזרחות ולהיסטוריה בקריית החינוך. אני גם הרבה בדרכים. אני מלווה גרעינים שעולים ומיישבים את ארץ ישראל".

"איפה אתם מיישבים?"

"בשומרון. כל הזמן מעלים מאחזים חדשים על הקרקע. יש עוד הרבה עבודה לעשות".

"זה לא קשה להיות מורה, ובסופי שבוע לצאת לשומרון, להיות רחוק מהבית?"

"אני אוהבת את זה. היום בבוקר ניצלתי את היום החופשי מבית הספר בגלל הבחירות ולקחתי את הבת שלי לפגוש גרעין שיוצא להגשמה. אחר כך התחיל הגשם, האוטו נתקע, ופגשתי אותך".

ניר עצם את עיניו. ראשו נשען על ידיה של אתי ובפעם הראשונה מאז התאונה היה רגוע.

חצי שעה אחר כך ידה של אתי ליטפה את מצחו והעירה אותו בעדינות.

"וואו, נרדמתי".

"היה כיף לראות אותך ישן. לא זזתי כדי לא להעיר אותך".

"כמה זמן ישנתי?"

"חצי שעה".

"הגיע התור שלנו לרופא?"

"כן. האחות קראה לנו להיכנס".

"בסדר".

ניר ניסה להזיז את הכיסא ביד אחת, אבל הכיסא סירב ונותר על מקומו.

"מצטער", אמר לאתי, "אני לא מצליח לגלגל את הכיסא ביד אחת".

"שב בשקט. אל תשכח לא להוריד רגליים על הרצפה. אני דוחפת".

הם התגלגלו פנימה אל חדר הטיפולים ועצרו מול שולחן טיפולים.

"כן?"

ניר הניח את ידו החבושה על השולחן והביט ברופאה שישבה מולו.

היא הייתה צעירה. שערה כהה ומקורזל, ועיניה שחורות. פניה נאות אך סביב עיניה קמטים של עייפות וחוסר שינה. כתפיה השמוטות טבעו בתוך חלוק מנתחים כחול שהיה גדול עליה בשתי מידות לפחות.

היא פנתה אליו בקול עמוק, מלא בחית ועין מודגשים. אי אפשר היה לטעות במוצאה אבל לניר זה לא היה אכפת.

"קיבלתי את הצילום שלך במחשב, שבר אין לך. שים את היד כאן באמצע השולחן ונבדוק את עומק החתך".

"ד"ר מסארווה".

אתי קראה את שמה של הרופאה מהרשום בתג שעל חלוק המנתחים שלבשה. "אפשר לפתוח את החבישה בעדינות? הוא מת מכאבים. הוא נפצע בתאונת דרכים".

"אני אשתדל לא להכאיב", השיבה הרופאה. היא בחנה את היד הפגועה מכל הכיוונים ובסיום הבדיקה, הניחה אותה על שולחן הטיפולים ופנתה אל אתי:

"את יכולה לעזור לבעלך? אחרי שאני אסיים לחתוך את התחבושת, תכניסי את היד שלו לקערה עם יוד. הקערה הלבנה שנמצאת בקצה השולחן. תחזרו אליי בעוד רבע שעה ואני אתפור לבעלך את היד".

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים