סיפור:
הדיון/ חיים סֶפְטִי

 

"ובכן, נסכם", אמר המדריך בקן תנועת "הנוער העובד והלומד" במפגש השבועי בשכונה התל-אביבית, בתום הדיון הממושך בין הנערים, בהנחייתו: "המוסר חשוב מן הנאמנות לחברים, ובשעה של הכרעה מצפונית וערכית, שבה מתעורר צורך להכריע ביניהם, חובה להכריע לצד המוסר. המוסר הוא הערך העליון, והוא גובר על חובת הנאמנות, למרות שכולנו הסכמנו, שהיא חובה חשובה".

תומר, אבי ויוסי, חברי הילדות, הביטו זה בזה והִנהנו בראשיהם, ובזוויות עיניו, הבחין תומר שכל החברים, היושבים במעגל, מהנהנים בראשיהם.

                                                                 *

"בואו, בשביל הכֵּיף", אמר יוסי, והצביע על הנער העיוור שהלך לפניהם, ואבי החרה-החזיק אחריו: "יַאלְלַהּ, בואו, יהיה כֵּיף".

תומר הבין שיוסי ואבי מתכוונים להתנכל לנער העיוור שהלך לפניהם, מניע את מַטֵּה-ההליכה הארוך שבכף-יד ימינו לימין ולשמאל ללא הפסק, מקיש על המדרכה ובעמודי תאורה ובעצמים שונים, וכך מנתב את דרכו. הוא היסס, וחבריו הבחינו בכך.

"צדיק גדול!", עקץ אותו אבי, ויוסי תקף ישירות: "אתה פחדן, אתה לא אחד מהחבר'ה!".

תומר המשיך להסס, ואבי ויוסי נואשו ממנו והאיצו את צעדיהם, עקפו את הנער העיוור ועמדו לפניו משני צדדיו. היד עם המקל נלכדה ביניהם, ולאחריה הנער העיוור, שנתקל בהם, ופניו נחבטו בעוצמה רבה בפניו של אבי.

"אוי!", זעק הנער העיוור, "אוי!". מאפו זרם דם רב.

שני הנערים, שראו את הדם הזורם, נבהלו והחלו להימלט, אך, שלושה גברים, שעמדו קרוב אליהם והבחינו במעשה שעשו ובתוצאותיו בנער העיוור, חסמו את דרכם.

"מה זה, אתם לא מתביישים? ככה עושים לעיוור?" פנה אליהם אחד הגברים, "צריך להזמין לכם משטרה!".

"לא! בבקשה! לא! סליחה!", פלט אבי זעקה מפיו, ויוסי החוויר והפציר בגברים: "אבא שלי יהרוג אותי במכות. בבקשה, תעזבו אותנו, לא נעשה את זה יותר, אנחנו נשבעים, נשבעים!".

"הייתם צריכים לחשוב על זה קודם", אמר הגבר שפנה אליהם ואחז בחוזקה ביוסי. "יהודה, תחזיק את השני, ואתה, רונן, תתקשר למשטרה. תגיד להם שיגיעו מיד".

תומר שמע הכול והביט בחבריו, שהגברים אוחזים בהם, ובגבר המתקשר למשטרה, ואמר בלבו שעליו לגשת ולבקש על חבריו למען ייסלח להם, אך בעודו אומר לגשת, הבחין בדם הרב הזורם מאפו של הנער העיוור, שעמד במקומו כהלום רעם, מבולבל וחיוור. תומר הוציא בתנועה מהירה מטפחת מכיס מכנסיו, הניחה על פתחי נחירי אפו של הנער והצמידה בחוזקה, מבקש לעצור את זרימת הדם.

"בוא, תנוח. בוא ונשב כאן על הספסל", אמר לנער. בכף ידו האחת אחז בנער העיוור והובילו לעבר ספסל סמוך, בעוד בכף-ידו השנייה המשיך לאחוז במטפחת ולהצמידה לנחירי אפו של הנער.

"איך קוראים לך?", ניסה להיות חביב כלפי הנער כדי לעודד את רוחו.  

"יצחק".

"יצחק, אני מצטער בכל הלב על מה שעשו לך החברים שלי. הם עשו מעשה נבזי".

"תומר", שמע את קולו של יוסי, "הם מזמינים משטרה. בוא, תעזור לנו. תסביר להם שאנחנו נערים טובים, לומדים בתיכון, חברים בתנועת נוער, שאנחנו מצטערים, לא רצינו לפגוע בנער העיוור, רק ככה סתם לעשות בצחוק".

תומר ביקש לקום ולגשת לחבריו ולבקש עליהם חסד ושיחרר את כף-ידו האוחזת במטפחת על נחירי אפו של יצחק, אך הבחין שזרימת הדם מתחדשת מיד, ולא קם.

"יורד המון דם. יכול להיות שהאף שלך נשבר. צריך לקחת אותך לבית חולים", אמר, חש נסער, אך השתדל לשוות לקולו נימת דיבור רגועה.

"בינתיים לא צריך. אני מקווה שיהיה בסדר", השיב יצחק.

"תומר! בוגד! בוגד!", שמע תומר את קולו של אבי המוטח לעברו.

ניידת המשטרה הגיעה כעבור שעה קלה, ולאחר שהשוטרים שמעו את דברי שלושת הגברים ורשמו את עיקר דבריהם ואת פרטיהם האישיים ופרטיו האישיים של יצחק, העלו לניידת את יוסי ואבי, ותומר נותר עוד שעה ארוכה עם יצחק על הספסל, אוחז בחוזקה במטפחת הצמודה לנחירי אפו, עד שהדם נקרש וזרימתו פסקה כליל.

 

נקמתם של אבי ויוסי הייתה מהירה ואכזרית כחץ מורעל שָׁלוּחַ.

לאחר שעה ארוכה של חקירה במשטרה שוחררו לביתם, לאחר שהתחננו בפני החוקר והביעו צער עמוק על המעשה שעשו ולאחר שהוזהרו כי אם ישובו ויעשו מעשה דומה, ייפתח נגדם תיק פלילי, ועוד באותו ערב חזרו לשכונה והתקשרו לכל חבריהם וסיפרו להם על "תומר הבוגד" והכריזו עליו חרם מוחלט.

החרם היה כמעט מוחלט. בכיתת בית הספר ובקן תנועת הנוער התרחקו ממנו כל החברים, מי בהתרסה ובגלוי ובמופגן ומי בהיחבא וכבאקראי; מי מתוך הסכמה אמִתית לחרם ומי מתוך פחד להפר אותו, שמא יוטל חרם גם עליהם. גם לאחר שעות הלימודים ושעות הפעילות בקן התנועה הוחרם תומר כליל, וכל החברים נמנעו מלהיראות בחברתו ואף מלהתקשר אליו. רק חברו הקרוב גיא התקשר אליו כעבור שבוע וחצי וביקש ממנו לספר לו את גרסתו לפרשת האירוע עם הנער העיוור, ולאחר ששמע אותה, הבטיח לו, שלאחר המפגש הקרוב בתנועה הוא יספר על כך ביחידות למדריך. "אני בטוח שזה יעזור", הבטיח.

כעבור ימים אחדים, לאחר תום המפגש השבועי בתנועה, סיפר גיא, בארבע עיניים ושלא בנוכחות החברים, למדריך בקן התנועה על פרשת האירוע עם הנער העיוור, תוך שהוא מפרט את גרסתו של תומר במלואה, וכן סיפר לו על החרם המוחלט שהוכרז על תומר מאז האירוע וְהַמְּקֻיָּם כמעט במלואו, בציפייה שהמדריך ילמד סניגוריה על תומר בזכות הכרעתו לצד המוסר ויקרא לביטול החרם עליו.

המדריך הֶחְשָׁה.

גם כאשר חלה תומר, כעבור חמישה שבועות מיום הטלת החרם עליו, ושהה בביתו ארבעה ימים, לא באו לבקרו ואף לא התקשרו אליו חבריו, מלבד גיא, שהתקשר בכל ארבעת הימים. בדידותו המתמשכת והכמעט מוחלטת של תומר, תחושתו שנעשה לו עוול קשה מנשוא ואכזבתו המרה מהמדריך, שקשות היו עליו מאז שהוטל עליו החרם ומאז שהתחוור לו שהמדריך מַחְשֶׁה, קשות היו עליו ביתר שאת בימי מחלתו, וכמה פעמים פרץ בבכי פתאומי, וכיסה את פיו בשמיכה, לבל ישמעו הוריו את בכיו.

כעבור שבעה שבועות של חרם מוחלט, מלבד התקשרויותיו של גיא, שאף הוא חשש להתרועע עם תומר בגלוי ואף נמנע מלבוא לבקרו בביתו, שמא יבחינו בכך החברים, חדל תומר מלפקוד את קן התנועה.

"יצחק, אני רוצה לפגוש אותך", אמר בטלפון לנער העיוור, שבעת פרידתם ביום האירוע נתן לו את מספר הטלפון שלו והפציר בו להתקשר אליו אם יהיה זקוק לעזרה בהגעה לבית חולים, אם יהיה צורך בכך, ואף יצחק נתן לו את מספר הטלפון שלו, באומרו: "החברים שלך ינקמו בך, אולי יעשו עליך חרם. תתקשר".

חפש באתר

טואול - בניית אתרים