שיר:
לֵילוֹת בְּלִי יָרֵחַ/ אהוד נוה

 

בְּמַחְשְׁבוֹתֶיהָ

אָבִיהָ הָרַג אֶת עַצְמוֹ

כִּי הוּא חָזָה אֶת הֶעָתִיד

 

מְסַפְּרִים שֶׁהָיָה הוּא

אָדָם בַּעַל תִּקְוָה

בִּלְתִּי נִלְאֵית

 

תּוֹמֵךְ עוֹזֵר מְעוֹדֵד

מַחְמִיא לַאֲחֵרִים

תָּמִיד עִם מִלָּה טוֹבָה

 

הִיא הָיְתָה בַּת שֵׁשׁ

כְּשֶׁהוּא תָּלָה אֶת עַצְמוֹ

אַךְ רַק מְעַט זוֹכֶרֶת

 

אֲחוֹתָהּ, הַבּוֹגֶרֶת מִמֶּנָּה

מְסַפֶּרֶת שֶׁהוּא הָיָה מְחַיֵּךְ

גַּם לְאַחַר יוֹם קָשֶׁה וְאָרֹךְ

 

כְּשֶׁמָּצְאוּ אוֹתוֹ תָּלוּי

בְּמַרְתֵּף הַבַּיִת הַהֶלֶם בָּעִיר

הָיָה כְּמוֹ אַחֲרֵי רֶצַח נָּשִׂיא

 

כָּךְ סִפְּרָה לָהּ פַּעַם

אֲחוֹתָהּ הַבּוֹגֶרֶת מִמֶּנָּה

דּוֹמַעַת, בְּלַחַשׁ, בִּכְאֵב

 

הַתְּמוּנוֹת הַמְּעַטּוֹת שֶׁל הָאָב

נִמְצָאוֹת בְּקֻפְסַת נַעֲלַיִם

בַּבַּיִת, מִתַּחַת לְאַחַת הַמִּטּוֹת

 

הֵן נִשְׁמָרוֹת בְּהֵחָבֵא

כְּמוֹ שׁוֹמְרוֹת הֵן

עַל סוֹד נוֹרָא וְאָיֹם

 

וּמֵאָז, בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא

מַבִּיטָה בַּלַּיְלָה מֵחַלּוֹנָהּ

הַיָּרֵחַ אֵינֶנּוּ מֵאִיר

 

 

אֵהוּד נָוֶה

© כָּל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת‪,

וְזֶהוּ

חפש באתר
טואול - בניית אתרים