שירה להט"בית פריפריאלית בסלון הספרותי/ בלפור מור
בסיומו של המפגש על שירה פריפריאלית להט"בית, בהשתתפות המשוררים שי בוזגלו וניקולא יוזגוף אורבך, אותו ערכה המשוררת חגית בת-אליעזר בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר בחסות האתר "בכיוון הרוח", הדהד בי שירו של חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשך לדעת":
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן / מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים / בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ, / ............ / אִם-תֹּאבֶה דַעַת אֶת-הָאֵם הָרַחֲמָנִיָּה, / הָאֵם הַזְּקֵנָה, הָאֹהֶבֶת, הַנֶּאֱמָנָה, / בְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד, /...... / הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן....
פגשנו שני משוררים שמגיעים משני בתי מדרש שונים. ושניהם זכו בהארה בהיכלה של תל אביב, שקיבלה אותם לזרועותיה בחום ובהכלה. האחד מביט לבית מדרשו הישן באהדה ובגעגוע, השני בכעס, אך יש ביניהם הרבה מן המשותף. למרות הדרך הארוכה והמפותלת שעברו בחייהם, שניהם עדיין נטועים בבית מדרשם הישן, בבית הוריהם. האחד באשקלון, והשני בצפת.
נהנינו משירה איכותית שמעט מדברת והרבה אומרת. הפתיחות בין המשוררים ובינם לבין קהל הנוכחים יצרה אינטימיות שאפשרה, שאלות ישירות ותשובות כנות. חשתי בהערכה ובכבוד ההדדי בין שי לניקולא באופן שהם שוחחו זה עם זה והקריאו כל אחד את שיריו של האחר.
שי בוזגלו – משורר, דוקטורנט חוקר ספרות, מורה ומחנך בבית ספר יסודי. בן זקונים הוא למשפחה בת תשעה ילדים שעלתה בשנות החמישים ממרוקו היישר אל באשקלון, שם התגורר עד המעבר לתל אביב.
"אני כותב מגיל עשר" הוא מעיד על עצמו ומתאר את הנופים והגבעות עם העתיקות אליהם היה בורח להתבודד ולכתוב. בין ספריו: "והיה לי היפה" (2017 הוצאת ספרי עתון 77), "אי האפשר" (2018 עתון 77).
ניקולא יוזגוף-אורבך גדל במשפחה חרדית בצפת תחת השם יעקב יוזגוף. בגיל ארבע עשרה עזב את הדת. הוא בוגר החוגים לתולדות עם ישראל ולגאוגרפיה ולימודי הסביבה, בעל תואר דוקטור בדמוגרפיה, וכן השלים עבודת דוקטורט בפילוסופיה של ספרות, שבחנה בכלים כמותיים את סוציוכרונוטופ של גן העצמאות בספרות העברית. במחקריו האקדמיים עוסק אורבך ביחסי הגומלין שבין הספרות לגאוגרפיה, בחברה היהודית באירופה במוצאי המאה ה-19 ובדמוגרפיה של מיעוטים דתיים. כיום הוא מתגורר בתל אביב.
בין ספריו: "ילדי הלילה" ( הוצאת סער 2002), "יהודי ערבי שירים" (גוונים 2010), "גטו צפת"(עמדה 2010) "מבוא לדמוגרפיה ישראלית" (גוונים 2015).
שי הציג את עצמו. הבחירה בשירה להט"בית מהפריפריה כנושא המפגש מתאימה לשני המשוררים. ניתן לומר שכפי שהערים צפת ואשקלון, בהן עברה ילדותם, הן פריפריה גיאוגרפית, כך הומוסקסואליות היא פריפריה חברתית.
שי קורא את שירו של ניקולא "ילדות עמידר"
יַלְדּוּת עַמִּידָּר
קְבוּרָה חֶבְרָתִית
בְּדִירַת עַמִּידָר
הִיא דָּרְכָה הַלְאֻמִּית
שֶׁל הָאֻמָּה
לְסַכֵּל קוֹל נִיסְּיוֹנוֹת עוֹיְנִים לְקִימָה חֶבְרָתִית לִתְחִיָּה.
בְּקִבְרָהּ שֶׁל אִמִּי
טָמְנוּנוּ חֲמִישָּׁה אַחִים בְּ-43 מ"ר מְרֻוָּחִים
בְּקִבְרָהּ נִטְמַנּוּ גַּם בְּנֵי וּבְנוֹת הַזּוּג וְהַיְּלָדִים
עַד הָיִינוּ יוֹתֵר אֲנָשִׁים מִמֶּטְרִים רְבוּעִים (מְרֻוָּחִים).
כָּךְ חָיִינוּ מָוֶות חֶבְרָתִי בִּצְפַת תַּחְתִּית
בְּשִׁפּוּלֵי מוֹרְדוֹת הָעִיר הַגְּבוֹהָה בְּיִשְׂרָאֵל
בְּשִׁפּוּלֵי מוֹרְדוֹת כָּל הִתְנַסּוּת אֶת הַמְּצִיאוּת.
חֲלוֹמוֹתֵינוּ הִסְתַּכְּמוּ בְּתִקְוָוה לִקְבוּרָה הוֹלֶמֶת,
לִתְחִיָּה אִילֶּמֶת.
שי מזדהה עם שירו של ניקולא. גם אצלו ההורים קנו דירת עמידר באשקלון. ניקולא מדגיש את הקבורה החברתית והכלכלית (אמו בחיים ובכל זאת הוא ואחיו נטמנים בקברה). ניקולא השאיר מאחור את הקבר של אמא (כך נדמה לו). גם לשי קשה לחזור הביתה אל כל המטענים. "קשה להיות "אני" במשפחה כזאת" הוא אומר.
ניקולא קורא את שירו של שי "תוגה על בד"
תוגה על בד
העצבות תמשך לנצח
ואן גוך
שַׂעֲרַת כֶּסֶף
נִמְלְטָה מֵרֹאשְׁךָ
וְנִלְכְּדָה פֶּתַע
בַּחֲתָךְ הָאוֹר
שֶׁל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת
וּכְאִירוּס לָבָן
בַּחֲתָךְ הָעוֹר
שֶׁל וָאן גוֹךְ
הִבְהֲבָה לְרֶגַע
עַצְבוּת תְּמוּתָתְךָ
בְּנֵצַח שְׂדֵה
שְׂעָרְךָ הַשָּׁחֹר
"זה לא שיר על אימא", אומר שי, "זה שיר על מערכת יחסים", וממשיך: "קלטתי פתאום שלא אחיה לנצח וחלק מהחלומות שלי לא יתגשמו, דרך השערה הכסופה שלו הבנתי פתאום את הזמניות".
שי קורא את שירו של ניקולא "עובר דירה"
עוֹבֵר דִּירָה
כָּל הָרַחֲמִים שֶׁבָּעוֹלָם
לֹא יוֹעִילוּ לְגִבְעָתַיִם
לְהֵחָלֵץ מֵעֲלִיבוּתָהּ
לְהִשְׁתַּחְרֵר
מִכַּבְלֵי סְתָמִיּוּת בּוּרְגָּנִית
מִנְּהִיָּה אַחַר בֵּינוֹנִיּוּת
מְאוּסָה.
כָּל הָרַחֲמִים שֶׁבָּעוֹלָם
לֹא יַעֲשׂוּהָ תֵּל אָבִיב
לֹא יְזַכּוּהָ בְּקַבֵּי יֹפִי וְחָכְמָה
הָעֲדוּיִים לְצַוָּאר תֵל אָבִיב.
לָעַד תִּשָּׁאֵר
מִימֶזִיס אוּרְבָּנִי כּוֹשֵׁל
כְּאַחְיוֹתֶיהָ הכְּעוּרוֹת:
רָמַת גַּן, בַּת יָם, חוֹלוֹן,
הֶרְצֶלְיָה וְרָמַת הַשָּׁרוֹן.
ניקולא קורא את "עתיקות ג" של שי
עתיקות ג'.
אבי ליבן את דיברותיו
בסלעי
מרצפות ביתנו
ובאצבעותיו
למודות הסבל
אבן
אבן
מרצפת
מרצפת
תיקן לשלמות.
ובתקרה
ריסק אור
למען נדע הדרך
הנכונה.
ומכל חלונותיו
תמיד נשקפה אימי
והילדים
הרעבים לעתיד.
"אבא שלי רצף", אומר שי, "ואבא שלי קבלן מצבות", משלים ניקולא. שי מסביר את מקורות ההשראה שלו, שהם הבית, עתיקות אשקלון, ההורים שחיים ביחד חמישים ושלש שנה, האוכל של אמא. ההורים של ניקולא התחתנו, התגרשו, שוב התחתנו והתגרשו. כששי חוזר לנופי ילדותו הוא מרגיש שהזמן עמד מלכת. הגן ,בית הכנסת, הכל נשאר אותו דבר. "לך יש תחושה של בית ומקום, לי אין. אצלי הבית זה תל אביב", אומר ניקולא, ומוסיף: "גרתי בצפת, בחיפה, בירושלים, ולא הרגשתי בית, כאן, בתל אביב, מצאתי את המקום שלי".
שי קורא את שירו "חתונה מאוחרת"
חֲתֻנָּה מְאֻחֶרֶת
הוֹמוֹ נִפְרָד
מִתֵּל אָבִיב
בִּדְמָמָה
כְּמוֹ לֹא הָיָה
דָּבָר
הָיָה וְנִגְמַר
נַמְשִׁיךְ הָלְאָה
נַכִּיר אֲחֵרִים
הוֹמוֹ נִפְרָד
מִתֵּל אָבִיב
וְאֵלֶיהָ תְּשׁוּקָתוֹ
אוֹרֵז אֶת הַמָּקוֹם
נִפְרָד מֵהַמְּעַט
מְשַׁלֵּם דּוּחַ חֲנָיָה
לָעִירִיָּה
הוֹמוֹ נִפְרָד
מִתֵּל אָבִיב
כְּמוֹ סוֹגֵר
תַּאֲרִיךְ נְסִיעָה
אֶל עַצְמוֹ
נָתִיב יְמָנִי
אֶל הַלַּיְלָה
וְכָל לְשׁוֹנוֹ מִשְׁפָּט:
לֹא אֶשְׁכְּחֵךְ תֵּל אָבִיב.
שי מסביר: "השיר נכתב כשעברתי לתל אביב, ונסעתי לבקר את ההורים, אשקלון נתפסת כנצחית, משהו שלא ישתנה לעולם, וכשאני עובר ליד הבית, בו גרו סבא וסבתא, בשבילי הם עדיין שם, למרות שכבר אינם בחיים. החתונה המאוחרת היא עם תל אביב".
ניקולא אומר: "אני נשבעתי אמונים לתל אביב. הומו מרגיש חיבוק מתל אביב, יכולת הכלה , גטו שמאפשר להרגיש חופשי ומשוחרר, נותן הרגשת ביטחון", וקורא את שירו "תל אביב אהובתי"
תֵּל אָבִיב אֲהוּבָתִי
לָמוּת
מָוֶת סְתָמִי בְּגִבְעָתַיִם
בְּלֹא לָדַעַת אֶת תֵּל אָבִיב
בְּלֹא לִטְעוֹם תֵּל אָבִיב שֶׁל מַעְלָה,
זוֹ שֶׁאֵינָהּ נִקְלֶטֶת בַּחוּשִׁים:
תֵּל אָבִיב שֶׁבְּרוּחַ, שֶׁבַּמַּחְשָׁבָה.
זוֹ דַּרְכְּךָ לָמוּת בְּעוֹדְךָ חַי.
אִם תָּעֵז לָדַעַת
תֵּל אָבִיב תִּתְגַּלֶה לְפָנֶיךָ
בִּמְלֹא עֶרְיָיתָהּ
בִּמְלֹא צְבָעֶיהָ וּצְלִילֶיהָ
אַל תֶּחְוֶה אוֹתָהּ בְּחוּשֶׁיךָ
רַק בַּמַּחְשָׁבָה
אִידֵאָה לְהֲוָיָתְךָ
אִידֵאָה לָמוּת לְמַעֲנָהּ
לֹא מָוֶת סְתָמִי,
לֹא מָוֶת בּוֹ נוֹתַרְתָּ בַּחַיִּים
השיר נכתב על ידי ניקולא לפני שעזב את גבעתיים. "גרתי ברחוב כצנלסון, על הגבול בין תל אביב לגבעתיים, הרגשתי את עצמי שייך לתל אביב, לא חציתי את הרחוב מזרחה לעבר גבעתיים, לא הייתי בה ולא קניתי בה. רציתי להגיד מה שעל ליבי" מסביר ניקולא.
שי קורא את שירו:
לֶסְבִּית וְהוֹמוֹ
קְלוּיִים
בְּמִטָּה אחת
אוֹ שֶׁמָּא
בֵּינֵיהֶם
הַסִּדּוּר הָאֱנוֹשִׁי
אוֹ שֶׁמָּא
בֵּינֵיהֶם
אֵין אֹמֶר
וְכָל
הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת
יִזְדַּיְּנוּ בְּסַבְלָנוּת
עַד
שֶׁיִּהְיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
וְהָאִשָּׁה שׁוֹלֵחַ יָדוֹ
לַגֶּבֶר
שֶׁשּׁוֹלַחַת יָדָהּ
לָאִשָּׁה
כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ
בִּבְדִידוּת הַלַּיְלָה
הַמְּחַשְׁמֵל
הַנָּסוֹג
כְּמוֹ מִשְׁגָּל.
שי בן זקונים וניקולא - בן בכור. אף אחד לא דאג לניקולא בבית הוריו. "הוא כבר יסתדר לבד", אמרו
"היה לי מאהב ערבי, אותו אני אוהב עד היום", אומר ניקולא., "אבו נוואס – פרושו בעברית בעל התלתלים. כתבתי שירי געגוע להם קראתי שירי הסורה, שהיא פרק בקוראן"
געגוע פלסטיני
הַלַּיְלָה בִּקַּרְתַּנִי בַּחֲלוֹמִי
יָא אַבּוּ נֻוַאס
וְהִשְׁקֵיתִי אֶת תַּלְתַּלֶּיךָ הַצְּפוּפִים
בְּדִמְעוֹתַי הַמְּלוּחוֹת וּמָשַׁכְתִּי
בָּהֶם בְּכָל כֹּחִי, לְבַל תַּעְזְבֵנִי.
לְבַל שׁוּב אֲבַקֶּשְׁךָ לָלֶכֶת
בְּשֵׁם אֲחֵרִים
הַרְחֵק מִבֵּיתִי
הַרְחֵק מִגּוּפִי
הַרְחֵק מִכָּל מִגְדְּלֵי הַרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵקַמְנוּ וְהֶחֱרַבְתִּי
לְמַעַן רַצּוֹת רְשָׁעִים וְקַנָּאִים.
סוּרָה צ"ז لیلة القدر
הוֹרַדְתִּיךָ מִמְּרוֹמִים עֵת הִפְצִיעַ לַיִל אַלְקַאדְר
וְנָעַמְתָּ לִי מֵאַלְפֵי אֲהָבוֹת וְנַפְשִׁי רָקְדָה לְפָנֶיךָ
עֵרוּמָה בְּהֵיכָלוֹת שֶׁהֵבֵאתָ אַרְצָה לְמַעֲנִי,
נְשׂוּאִים עַל כְּתֵפֵי מַלְאָכִים, הַיּוֹדְעִים כָּל שְׁמוֹתֶיךָ וְסִימָנֶיךָ.
הוֹ, אֲהוּבִי, אָרוּר הַשַּׁחַר שֶׁהִרְחִיקַנִי מִמְּךָ
אֲרוּרָה הָאָרֶץ הָרֵיקָה מִיּוֹפֶיךָ
טוֹב לִי מוֹתִי, מִשְּׁאֵרִית חַיִּים בִּלְעָדֶיךָ.
לניקולא הקוראן הוא מקור השראה ולשי סיפורי האגדות, המיתולוגיה היוונית הנורדית. שי קורא את שיריו "מושב" ו- "רנטה"
מוֹשָׁב
הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם
בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם
עַל כָּל מַחְסוֹם
שָׁלוֹם בְּמַעֲרֻמָּיו
בָּנוּ וּבְכָל עַמּוֹ.
רֶנְטָה
הוֹמוֹאִים שׂוֹכְרִים דִּירוֹת
רֵיקוֹת
שׁוֹמְעִים שִׁירִים
בְּצִפִּיּוֹת שׁוֹקוֹלָד
מַקְשִׁיבִים לַשָּׁעוֹת
הַמֵּתוֹת
שֶׁמַּמְתִּינוֹת לָעִתּוֹן
שֶׁלֹּא בָּא
וְלָזֶה שֶׁאֵינוֹ
בָּא אִתּוֹ
לָרוּחַ
שֶׁמְּעִירָה אֶת
הַוִּילוֹן הַשָּׁקוּף
הָרוֹאֶה
וְאֵינוֹ נִרְאֶה בַּעֲדוֹ.
הוֹמוֹאִים אוֹהֲבִים תָּמִיד.
יְדֵיהֶם
פְּסוּקוֹת
בִּשְׂפַת הַשְּׂכִירוּת שֶׁל
תֵּל אָבִיב
בְּאַהֲבָה לְפֵרָעוֹן מִיָּדִי.
הוֹמוֹאִים אוֹהֲבִים גַּם לַאֲחֵרִים
לָהֶם
הַמַּקִּישִׁים בַּקִּיר
וּבַדֶּלֶת
וּבָּאָרוֹן
בְּשָׁעוֹת לֹא שָׁעוֹת.
הַשְּׁתִיקָה יָפָה
לְאוֹתָם
שֶׁשּׂוֹכְרִים דִּירוֹת.
וניקולא קורא את שירו "בחודרי אליך"
בְּחוֹדְרִי אֵלֶיךָ
בְּחוֹדְרִי אֵלֶיךָ
עָמֹק, כְּפִי שֶׁלֹּא נֶחְדַּרְתָּ מֵעוֹלָם,
נִקִּיתִי
כָּל הָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁמָּשְׁלוּ בְּךָ
כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאָגַרְתָּ
כָּל הַסְּפֵקוֹת שֶׁהֶעֱלֵיתָ
הוֹתַרְתִּיךָ רֵיק –
חָלוּל וּמְנֻקָּב
בְּחוֹדְרִי אֵלֶיךָ
הָפַכְתִּיךָ
מִזְבֵּחַ לִפְלִיטַת
כָּל תְּשׁוּקוֹתַי שֶׁנֶּאֶגְרוּ
כָּל תִּקְווֹתַי שֶׁנָּגוֹזוּ
כָּל כְּאֵבַי שֶׁכָּהוּ
אִכְלַסְתִּיךָ בְּיֵשׁוּתִי
וְעַד שֶׁלֹּא חִלַּצְתִּי הַזַּיִן מִמְּעוֹנְךָ
הָיִינוּ כְּאֶחָד.
מסיפורי חייהם שעליהם שוחחו שני המשוררים באינטימיות ופתיחות הבנתי את תבנית נוף מולדתם, מולדתי ומולדתנו. כך בשירו של שאול טשרניחובסקי: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, / הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ, / רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, / רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת."
תודה למשוררים שי בוזגלו וניקולא יוזגוף אורבך, ולמנחה חגית-בת אליעזר.