צילומים: יוסי צבקר 

ההצגה קונטקט- בתנועה מתמדת במרכז ענב תל אביב/ אסנת יששכרוף

צורת המחול- קונטקט אימפרוביזציה, שהחלה להתפתח בתחילת שנות השבעים בארה"ב, צמחה בהשפעת תנועות הנגד שהחלו לפעול באותה תקופה בתחומים שונים. המטרה הייתה לייצר זרם מחול אלטרנטיבי שלא מתמקד אך ורק באספקט האסתטי/טכני המאפיין את הבלט הקלאסי, אלא כזה המאפשר חקר תנועה במרחב באמצעות אלתור, דינמיקה הדדית והעברת משקל, ללא היצמדות להיררכיה המגדרית המאפיינת את המחול המסורתי. לאור כך, עם השנים הקונטקט אימפרוביזציה התגבשה כזרם מחול קהילתי/תרפויטי, המושך אליו אנשים רבים מאוכלוסיות שונות המעוניינים להעמיק ולפתח את יכולת התנועה שלהם במרחב ולייצר אינטראקציה באמצעות דינמיקה חברתית המתפתחת דרך תנועה. כך גם רקדנים מקצועיים רבים עושים שימוש בשיטה זו, על מנת לנוע במרחב בחופשיות, תוך קיום דיאלוג דמוקרטי ומכבד עם הפרטנר שניצב מולם.

 

בדומה לכך, גם מחול החיים מורכב מרצף של מפגשים פיזיים ופנימיים המשלבים כל אחד בתורו דינמיקה תנועתית שונה. לעתים התנועה נושאת אותנו קדימה, אך במצבים אחרים, כאשר אנו נתקלים בקושי כזה או אחר, נדמה שהמרחב שלנו מצטמצם ואפשרויות התנועה נעשות מוגבלות יותר ויותר. נראה כי תובנה זו ניצבת בבסיס המחזה 'קונטקט' מאת ובבימויו של רוני פינקוביץ' המציג בימים אלו במרכז ענב בת"א. מאחר שמדובר במחזה המבוסס על סיפורו האישי של פינקוביץ', אשר מתמודד מזה שנים עם מחלת הטרשת הנפוצה, נראה כי ממד התנועה כפי שהוא משתקף בסיפור, בין אם בפן הפיזי או הנפשי, מהווה אלמנט מרכזי בהצגה ומשמש כגורם המחבר ומקשר בין הדמויות והסיפורים השונים. כפי שזרם הקונטקט אימפרוביזציה דוגל בהתמזגות פיזית בין הרקדנים באמצעות תנועה משותפת, כך גם המחזה משלב בחובו רצף של התרחשויות המתפתחות באופן דינמי ומקביל, כאשר כל סצנה מתמזגת פיזית לתוך סצנה אחרת ומולידה שורה של מצבים וגילויים מסעירים.

 

המחזה מתמקד במספר דמויות שהגורל קשר ביניהן, כאשר כל אחת מהן חווה טלטלה משמעותית בחייה, לטוב או לרע. סצנת הפתיחה מפגישה בין כל הדמויות במהלך שיעור קונטקט אותו מעבירה המדריכה נועה (דניאל חבקוק), אשר מתוקף תפקידה משמשת כחוט המניע את העלילה ומקשר בין כל הדמויות המאכלסות אותה. הדברים שהיא נושאת במהלך השיעור, הם אינם אלא זיקוק של תמצית העלילה-  "קונטקט אימפרוביזציה. מחפשים את הכח לנוע עם כח הכובד או נגדו... אין דרך נכונה או לא נכונה... נחפש את הדרך לצאת לתנועה במרחב. לכל אחד יש הדרך שלו.... אנו משתנים בהתאם למה שקורה בינינו ונשארים פתוחים לאפשרויות שיבואו".

 

ואכן, מאותה נקודה והלאה כל הדמויות נאלצות לנתב מחדש את התנועה שלהן במרחב, בהתאם לסיטואציות שפוקדות אותן בחייהן האישיים: נועה מתבשרת כי בן זוגה עוזב אותה. מנגד, אפרת  (נעמה עמית) אשר ניהלה בעבר רומן עם נועה מגיעה במקרה לאותו שיעור. במקביל, בן זוגה של אפרת (גל אמיתי) מתבשר כי הוא חולה במחלה אוטואימונית הצפויה להחריף ולהתפתח. הפסיכולוגית של נועה (גלית הרשקוביץ) מנסה להתמודד עם בתה טל (איאן יואל פינקוביץ') הספונה חודשים בביתה, אך לאחר שהיא משכנעת אותה לחזור לרקוד כאמצעי תרפויטי, הבת חווה אהבה חדשה הטומנת בחובה לא מעט הקרבה ומעוררת אצל אמה סיטואציה קשה מעברה. וברקע ניצבת דמותו של אורן (רוני פינקוביץ') המתנייד בכסא גלגלים, המלווה במטפל פיליפיני מסור(בריקס פאלאגאנס), כאשר רק לקראת סוף המחזה מתברר הקשר השורשי שלו לעלילה.

 

ממד התנועתיות מקבל חיזוק נוסף באמצעות הבימוי והעיצוב המרחבי המשולבים בהצגה, כאשר השחקנים אינם עוזבים כלל את הבמה, גם כאשר הם לא לוקחים חלק בסצנה מסוימת, ומשמשים הן כצופים והן כמופיעים, כפי שנהוג בקונטקט אימפרוביזציה. אלמנט זה מבליט את האספקט החברתי הטמון בזרם הקונטקט ומעצים את הקישור והחיבור בין הדמויות, הנעות בתנועה מתמדת בין מצבים שונים המשלבים דינמיקה משתנה, בין אם מדובר באהבה, פרידה, הקרבה אישית או בדידות. בדומה לנוכחות הכפולה של השחקנים הן כצופים והן כדמויות, גם המוסיקה המלווה את ההצגה מתבצעת על הבמה באופן ישיר, על ידי המוסיקאי ברק אולייר. שיר הנושא של ההצגה אותו אולייר מבצע בעדינות המלווה ברגש רב, ממשיך להדהד גם לאחר סיום ההצגה, בעיקר בזכות המילים הפשוטות והחזקות - "ואתה איתי, אוהב אותי בכל מחיר, גם אם שברתי את הכללים. ובשבילי אתה נשאר איתי וזה עוזר לי לשכוח. אתה עוזר לי לשכוח אותי". שכן, האהבה, על כל הצוותיות הכרוכה בה, מסייעת לנו לא פעם להתמודד עם הבעיות המלוות אותנו במישור האישי הפרטי ולהשכיח אותן במעט. וכמובן שלא ניתן להתעלם מהמשחק המצוין והקולח של כלל השחקנים, כאשר כל אחד מהם מיטיב להביא לידי ביטוי את המורכבות הרבה המאפיינת את דמותו.

 

מחזה זה בוחן למעשה את עקרון התנועתיות המלווה אותנו במצבי חיים מנוגדים כגון התאהבות ופרידה. אך בניגוד לדיכוטומיות המאפיינת לרוב את היחס בין מצבים אלו, הסיפור של פינקוביץ מביא לידי ביטוי את הסינתזה ביניהם. שכן, לעתים האהבה  מצריכה הקרבה אישית, ואילו הפרידה מאפשרת לנו לא פעם להתחבר מחדש לעצמנו ובכך לייצר הזדמנויות חדשות, או להמשיך בכוחות מחודשים את אותו מסע ישן שנקטע באיבו.

קונטקט

מאת רוני פינקוביץ' ובבימויו

תנועה: שרון גל | תפאורה ותלבושות: ארנה ברנט שמעוני | תאורה: עדי שמרוני  | מוסיקה: רן בגנו

עיבודים ונגינה: ברק אולייר | עוזרת במאי: שרון בורשטיין - ביצ'צ'י

 

משתתפים: גל אמיתי, נעמה אמית, גלית הרשקוביץ, דניאל חבקוק, בריקס פאלאגאנס, איאן יואל פינקוביץ', רוני פינקוביץ'

 

 

 

logo בניית אתרים