להאיר את הלב / שחר כהן
(עמיר לב סולו בלבונטין 23/11/20)

מה סוד הקסם של עמיר לב? אולי הכנות שלו, הקול העמוק שהתברך בו, קוליות מובנית שיכולה לעבור מטקסטים נוקבים לחש הומור קורע וחברמני (לפעמים זה אפילו קורה בו זמנית, כמו בשורה "לא מעשנים, מאדים"), אבל מעל הכל לב גדול – גברי, מחוספס אבל מבעבע כל הזמן מתוך השירים.

בחמישי האחרון, ערב קריר וגשום בלבונטין 7 בת"א הוא פעם בעיקר לאט, כמעט בלי להיטים עד ההדרן שהוקדם (הייתה הופעה נוספת והמקום האיץ בו לסיים), עם גיטרה חשמלית שאפילו לא עוטרה באפקטים, עד כדי כך שהרגשתי לרגעים שהוא עושה ניסוי עם קהל – נראה כמה הם יוכלו "להחזיק" עם שירים שקטים איטיים ועירומים ולהישאר  קשובים, להישאר נאמנים.

נאמנים לכנות שבביצועים לא מתחנפים לאוזן ולהחלטה לבצע בעיקר שירים מהאלבום החדש ומחוסר הלהיטים (למעט שיר הנושא "חשמל מהשמש" שקיבל יותר השמעות וזכה לקליפ) ומזה שקדם לו ופחות מהראשונים.

לא היו שם "חבק אותי"," קסם", "מספרת לי הכל", "אריה ורותי" וכמעט ולא שירים אנרגטיים אלא בעיקר שירים חדשים ומונוטוניים, אבל מתוכם מבריקה פתאום כמו יהלום איזה שורה והקסם מתרחש – עמיר נוגע בך ישירות בלב, עם מסר אנושי נוקב, שירה מלאת כוונה ומסר תת קרקעי שהמופע מעביר – זה אני וזה מה יש, אני יודע שזה לא קל (נדמה שגם לעמיר עצמו) אבל זה מאפשר לי להביא את עצמי אליכם עד הסוף.


מעטים לא מצליחים או רוצים להתמסר לחוויה הזאת ויוצאים באמצע, נדמה שאלה מכירים שניים-שלושה שירים שלו ומצפים ללהיטים (עד כמה שהמילה הזאת יכולה להתחבר לעמיר), אבל רוב הקהל מקבל ואוהב את זה, ונמצא בהקשה לעמיר, שנדמה לרגעים כמעין מטיף שקט לאנשים שמחפשים מילת אמת.

הקהל מגוון: צעירים (גילאי 20-30) ומבוגרים יותר, נשים וגברים - רובם בחבורות ויש גם כמה זוגות שמתרגשים מהרומנטיקה שגם היא מוטיב חוזר אצל עמיר מתנשקים ומתחבקים, וגם להט"בים, חבר'ה דתיים, שחקנים וזמרי אינדי  (זאב טנא למשל).

ובכ"ז עמיר וזרק מדי פעם סוכריה לקהל כמו "פעם בחיים" היפה והמרגש, או סיפור מצחיק. מישהו שדפק לו את האוטו אחרי הופעה ולא השאיר פרטים, אדם אחר צילם ונתן לו את מס' הרכב ואפילו טלפון של הפוגע, וכשהוא מתקשר לשם בבוקר כועס על ערב יפה שהתקלקל אותו אדם מזהה את קולו ואומר "הייתי בהופעה שלך אתמול והיה מדהים", הסיפור הזה מגיע תוך כדי גיטרה ומיד אחריו מושרת השורה החוזרת והתמה המרכזית "רוב האנשים טובים".
לא סתם מתעכב על הרגע הזה, זה היה מרגעי השיא במופע בו כל המרכיבים שגורמים לך לאהוב את מה שעמיר עושה התחברו, ונדמה שמשם גם ההופעה כולה התרוממה.

הוא לא נידב  עוד סיפורים (בהופעה שלו שראיתי עבר שזר הרבה כאלה, וזה ללא ספק שבר את הקרח, הנגיש והקליל את המופע) אבל העביר הילוך וכשביצע את "כחול וירוק" המרגש שוקדש לאמו עם זיכרונות הילדות הקהל שר איתו בקול, ובפזמון עמיר הפסיק לשיר ונתן לקהל להשלים "היית קונה לי ממתקים / שאפסיק לבכות / יד ביד היינו הולכים / כחול וירוק".
נגינת גיטרה יפה שבד"כ פשוט מלווה את שירתו עם האקורדים, המינוריים ברובם, אבל גם מקשטת עם עיטורים, סליידים, הקפצות של הזרת ומדי פעם אפילו סולו קצר עיטרה את השירים.


להדרן שלא היה (מלבונטין הודיעו בחגיגיות שנשארו כמה דקות לסיום ההופעה) הוא הזמין לבמה זמרת מוצלחת, שבמפתיע שרה בקול ענוג בצרפתית, מה שמאוד התאים למוזיקה של עמיר ולסגנון המינימליסטי שלו והזכיר לי שורה משיר שדווקא לא ביצע "פתחו מסעדה / כמו בצרפת / שולחנות קטנים / מפות לבנות / מלצר עם שפם מוזג יין לכולם / אני אוהב לשבת במקומות קטנים".
ולאחר מכן את הבסיסט המוכשר גולן זוסקוביץ', מוזיקאי ותיק שמנגן עם מיטב יוצאי סצנת הרוק של שנות ה90 (וניגן גם באלבום הבכורה שלי "פה לאחרים") לגרסא ארוכה של "עננים שחורים" הקודר אך מעורר, עם נגינת גיטרה גועשת בסיום.

האורחים והאנרגיות החזקות של הביצוע האחרון רק העצימו את המונוטניות הכמעט סיזיפית שהיתה שם לפני, אבל גם את האומץ של עמיר ללכת עם הטקסטים, הגיטרה והקול העמוק שלו עד הסוף בערב הזה, כדי להאיר את הלב.

 

שחר כהן -  עורך מדור המוזיקה "בכיוון הרוח"

ליצירת קשר: www.scmusic.co.il  | https://www.facebook.com/shaharole

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים