תזמורת הבארוק חוגגת שלושים שנה לקיומה וזה לה הקונצרט השלישי בסדרת  הקונצרטים של התזמורת. גם הפעם הלכתי בחדווה לקונצרט בלוויית ידידתי לאה אינגבר.  הערב היה גשום וקר, אך מי יוותר על תזמורת נפלאה שכזאת המנגנת באולם יפהפה של י.מ.ק.א. בירושלים?  לא אנו וטוב שאנו לא עשויות מסוכר.

הקונצרט השלישי

כל מקומות החנייה מול מלון "המלך דוד" היו חסומים וההכנות לקראת בואם של מלכים וראשי מדינות מכל רחבי העולם לציון "יום השואה הבינלאומי", כבר הורגש באוויר. באין מקומות חנייה קרובים, היינו צריכות להחנות את המכוניות שלנו רחוק ממקום הקונצרט, אך מי יתלונן כשנושא הקונצרט הוא: "רמברנדט ויהודי אמסטרדם".

350 שנים חלפו מאז מותו של הצייר רמברנט הרמנסזון ואן ריין, ובאוקטובר האחרון ציינו זאת בכל העולם. כמו בימי חייו, נשמר לו מקום של כבוד בפנטאון תולדות האמנות. התכנית המוסיקלית שלנו הובילה לתקופת הזוהר של ארצות השפלה המאופיינת בתהפוכות חברתיות, פוליטיות ודתיות.  בזמנו, היה צמא שלא ידע שובע של ההולנדים לאמנויות, מדע וחירות אזרחית, דבר שהביא ל"תור הזהב" שלא היה לו מתחרה בכול רחבי אירופה! הודות למהגרים מדתות ומזרמים שונים, נוצרו צורות מוזיקליות שנשזרו אלו באלו ויצרו חידושים מעניינים, מבלי שנוכל להצביע ולזהות את מקורם.

המלחינה, לאונורה דיארטה, הייתה בת למשפחת אנוסים אמידה ושוחרת תרבות, שהיגרה מפורטוגל לאנטוורפן במאה ה-17. סלון ביתה של משפחתה היה מכניס אורחים והתאפיין באווירה פתוחה וליברלית. התארחו בבית לאונורה משוררים, פילוסופים, אנשים משכילים, אמנים ובעיקר מוזיקאים שבאו לביתה מרחבי אירופה.

הערב, היה לנו הכבוד לשמוע בפעם הראשונה כאן בארץ, מוזיקה שחיברה לאונורה דוארטה - סימפוניה 1 ו-2, 6 ו-7. רבים מבני משפחתה עסקו במוזיקה וביניהם בלטה לאונורה, שאחדות מיצירותיה נשתמרו עד היום. משום הסובלנות הדתית שהצטיינו בה ארצות השפלה, נשתמרו אלו וסובלנות כמוה לא נמצאה בכל ארצות אירופה באותה תקופה. כך יכלו בני משפחת דוארטה, האנוסים, לשמור על קשר עם יהדותם.

אלון שריאל – מנצח תרתי משמע

הפעם תפס את מקומו של המנצח דוד שמר, שליווה את התזמורת בצ'מבלו, המנצח אלון שריאל,  שגם ניגן בלאוטה ובמנדולינה. בהופעתו של אלון היה המון קסם וחן. ראינו לפנינו גבר צעיר ונאה, תערובת של פרס ומרוקו, בן 33, דק גזרה, לבוש בחליפה נאה, שהז'קט השחור חסר הצווארון ונעלי הלק השחורות לרגליו, נתנו למראהו שיק מיוחד. הוא הרבה לחייך תוך כדי שהסביר לנו מה חברי התזמורת עומדים לנגן בערב ויצר אווירה נעימה וחמימה. התכנית הייתה מאד עשירה והמוזיקה נעימה לאוזן.

אלון שריאל הוא גם נגן מנדולינה ולאוטה. הוא פעיל בתחום רחב מאד של סגנונות מוזיקליים, הכוללת מוזיקה עתיקה ועד זו בת זמננו. בשנים האחרונות הופיע בפסטיבלים חשובים באירופה, בהם הביאנלה למוזיקה חדשה בזלצבורג והפסטיבל למוזיקה עתיקה באוטרכט.

אלון הופיע כסולן באולם הפילהרמוני בברלין, בסאלה סאו פאולו שבברזיל, במרכז הלאומי לאומנויות במקסיקו סיטי ועוד. כיום הוא מתגורר בהנובר שבגרמניה ומכהן כמנהל אמנותי של תזמורת הבארוק "קונצ'רטו פוסקרי" עמה זכה בפרס היוקרתי "אופוס קלאסיק" עבור האלבום טלמנדולינה. כמו כן הוא נחשב כחבר מייסד של אנסמבל פריזמה שזכה בפרס הבינלאומי ע"ש מלחין הבארוק האוסטרי ביבר. לאחרונה נקרא אלון לשפוט בתחרויות בינלאומיות ולהדריך כיתות אמן באוניברסיטאות, אקדמיות וקונסרבטוריונים ברחבי העולם, בהם: "טריניטי קולג'" בלונדון.

אלון שריאל הקליט יצירות של "רמברנדט" ו"באך בעיר הלבנה" ולאחרונה נערכה הקלטה חגיגית לציון 250 שנה להולדת לודוויג ואן בטהובן על ידי חברת ההקלטות נקסוס, ואלון הוזמן לבצע את המוזיקה שחיבר למנדולינה ולפסנתר, בביצוע כלים היסטוריים, ולהשתתף בהקלטה חגיגית זו.

חברי התזמורת המקצועיים שבו את לבי למן הקונצרט הראשון ואציין בזאת את שמותיהם והכלים בהם נגנו:

בכינור – נעם שוס, כשנגנית מובילה; דפנה רביד; תמי בורנשטיין; נהרה כרמל; ליליה סלבני וליאה רייכלין.

בוויולה – עמוס בועזסון ונינה לויטרמן.

בוויולה דה גמבה – מירנה הרצוג וטל ארבל.

בצ'לו – אורית מסר-יעקובי ויותם הרן.

בלאוטה ובמנדולינה – אלון שריאל.

בקונטרבס – ערן בורוביץ'.

בצ'מבלו – דוד שמר.

ועתה אפנה לפרטי הקונצרט

אחד הווירטואוזים הנפלאים של הוויולה דה גמבה, היה יוהנס סחנק (1710-1660), שאף היום המוזיקה שלו נמצאת בצילה של מוסיקת הקולגות הצרפתיים שלו, דוגמת מארן מארה ואח'. הערב שמענו סונטה שלישית מתוך האוסף של יוהנס (1961)           Il giardino armonico אופ. 3. הייתה זו יצירה המשלבת בין הסגנון הצרפתי לזה האיטלקי, שהוא אחד המאפיינים המובהקים למוסיקה מתוך "תור הזהב" ההולנדי. ואם בשילוב סגנונות עסקינן, טעמנו גם מפרי עטו של מארק-אנטואן שרפנטייה         (1704-1643), המלחין הצרפתי בן תקופתו של סחנק - קונסר לארבעה ויולים.

כמו שאנו אומרים: "רבות מחשבות בלב איש...", תחילה הגיע מארק-אנטואן לרומא כדי להתמחות בציור, אך פגישתו עם המלחין ג'קומו קריסמי הפכה את הגלגל והוא גילה באמצעותו את רזי המוזיקה האיטלקית. נהנינו לשמוע את הקונצ'רטו הצרפתי הראשון מהמאה ה-17, שהוא למעשה יותר סוויטה מאשר קונצ'רטו. אציין כאן, שבזמן שהמלחינים הצרפתיים באותה תקופה כתבו בסגנון הלוליסטי, דוגמת ז'אן בפטיסט לולי שהלחין יצירות לחמישה קולות, כאן מלחין שרפנטייה סוויטה לארבעה קולות, כפי שהיה מקובל באיטליה בזמנו.

נגן הוויולה דה גמבה, קרולוס האקרט (1701-1640), נולד בעיר גנט, היום היא בלגיה, וחיבר גם את הסונטה השישית מתוך "Harmonia Parnassia Sonatarum", שניתן לראות בה אופרה כלית.  היה זה מעניין לשמוע את ה"דמויות" השונות המוצגות על ידי סולואים של שני כינורות וויולה דה גמבה. ישנו גם אינטרלוד (המכונה Bizzaria) המפריד בין המערכות השונות. בתוך הסולו של הוויולה דה גמבה, ניתן לזהות מלודיה שהייתה מאד פופולרית בתקופה זו וידועה כ"פאולז סטיפל" מתוך ספר הדימינוציות" "The Division Violin" של ג'ון פלייפוד, שפורסם באנגליה רק שנתיים לפני הסונטה של האקרט.  בקונצרט זה, לקחו המבצעים חירות והסולנים מהתזמורת אלתרו על הנושא, אולי כדי להציג את מה שנשמע, כאילו נפתחה דלת אל פאב אנגלי במאה     ה-17 לרגע קט, לפני שנחזור אל הוויולה דה גמבה של קרולוס האקרט.

בלטו בקונצ'רטו גרוסו, מאת המלחין ההולנדי אוניקו וילהלם ואן וסנאר (1766-1692), סולנים מתוך התזמורת, שניגנו Concerto Armonico מס' 2 בסי במול מז'ור. אוניקו  וילהלם היה נצר לאחת ממשפחות האצולה הבולטות בהולנד. הוא ורבים מבני משפחתו, מילאו תפקידים ממלכתיים חשובים בצבא, בצי ובשרות הדיפלומטי. אני מצרה על כך, שמעט מאד ממורשתו המוזיקלית שרדה עד ימינו.

יצירתו החשובה ביותר, היא האוסף שנקרא: "קונצ'רטי ארמוניצ'י", בה המוסיקה עצמה מעידה על ההשפעה האיטלקית העמוקה ועל שפתו המוזיקלית של אוניקו וילהלם ואן וסנאר. עד לשנת ה-80 של המאה הקודמת, יוחס האוסף לאחדים מהמלחינים האיטלקיים ובהם ג'ובני בטיסטה פרגולזי. כך חשב גם סטרווינסקי, כאשר בחר לבסס את אחד הפרקים ביצירתו, "פולצ'ינלה", המהווה מעין מטמורפוזה על המוזיקה של פרגולזי, שהוא הפרק המסיים את קונצ'רטו מספר 2 מאת ואן וסנאר ששמענו הערב.

סיום הקונצרט המעלה זיכרונות

הקונצ'רטו האחרון שהושמע בערב זה, של יוהנס אנדראס קאוכליץ/קוליצי         (1790)-(1765), העלה בי זיכרונות, שכן, היה הוא קונצ'רטו למנדולינה. 

אמי, חנה סיאני ז"ל, הייתה ילדה יתומה, שהוריה עלו ארצה מתימן, עברו ברגליהם את המדבר והגיעו למצריים. היא נולדה בקהיר וכשעלו ארצה, אחרי מספר שנים מתו הוריה, כי חלו מתלאות הדרך והחיים הקשים שעברו פה בארץ. כיתומה מאם ומאב, נלקחה אמי וגדלה ב"כפר שפייה". במסגרת זו, נכנסה לתזמורת המנדולינות של הכפר והייתה למנדוליסטית הראשונה של התזמורת!

כשראיתי את אלון שריאל מנגן את הקונצ'רטו למנדולינה, עמדו דמעות בעיניי. עד היום המנדולינה של אימא מונחת כיתומה על הפסנתר בביתי, ואין יד שתפרוט על מיתריה. נגינתו הנפלאה של אלון שריאל, החייתה בלבי געגועים לאמי, ושמחתי על שזכיתי לשמוע ביצוע כה יפה מידו כשניגן אלגרו נון טנטו-אדג'ו-ורונדו אלגרו, וכאילו קיבלתי ממנה דרישת שלום.

המנצח אלון שריאל, שניגן בלאוטה הארוכה והמרשימה, הפליא בנגינתו בה, אך העיד על אהבתו למנדולינה, ואני מביאה להלן את דבריו:

"מאחר והמנדולינה תמיד תישאר אהבתי הראשונה, שקדמה ללאוטה באי אלו שנים בביוגרפיה האישית שלי, בחרתי לכלול בתכנית קונצ'רטו למנדולינה, שטרם הושמע כאן בארץ, מאת מלחין נוסף שהיגר אל ארצות השפלה – יוהאן קאוכליץ – שהגיע מבוהמיה וקבע את ביתו בעיר האג, בה נפטר בשנת 1808."

אשרינו שזכינו לשמוע קונצרט כה יפה ובאווירה נפלאה שכזאת. כשיצאנו לאה ואני מהאולם, פסק הגשם והאוויר הירושלמי היה נקי ונעים והשלים בצחותו את ההנאה שבשמיעת הקונצרט השלישי של תזמורת הבארוק הירושלמית.