קיץ של מליונרים/ איציק אביב

מוטי

————————

כשעלו הביתה, הניה ניסתה לדלות ממוטי פרטים נוספים על הפרופסור שהוא מתרועע איתה, אלא שלא כהרגלו, מוטי היה חסר סבלנות כלפיה: "אני חייב להגיע הביתה." הניה המשיכה לשאול כשהוא פתח את דלת הדירה ונכנס, והניה הסיקה: "הוא בוודאי חייב להגיע לשירותים."

מוטי לא ענה גם על שאלותיה של ברכה בקשר לשבעה של אבא של יפתח ושקע כשנכנס הביתה במסך המחשב, ואחרי שמצא את אשר חיפש אמר לאמו: "אני יוצא, אחזור עוד שעה-שעתיים."

והיא קראה אחריו לשווא: "תלבש מעיל, קריר וגשום."

מוטי נחפז לרחוב אבן גבירול, מציץ לחוץ בשעונו, עכשיו בוודאי מגישים אוכל תימני בבית האבלים, הוא רצה להישאר, הם לא, החשק גאה בו והתגבר בנסיעה חזרה. המטבח של שוש נסגר בעשר, היה כתוב בדף האינטרנט של עכבר העיר, כמה שימהר לא יספיק להגיע רגלי ולשבת ולאכול שם, הוא חייב לעצור מונית. הנהג ניסה לפתח שיחה על חודש מאי הגשום ועל המצב העגום במדינה, ומוטי התעלם והנסיעה הקצרה נדמתה לו כנצח.

למרות שהגיע לפני עשר, המקום היה סגור, ומוטי התעניין במזנון הפלאפל הסמוך והבחור שמול הדלפק אמר: "המטבח של שוש כבר שלוש שנים סגור. שתי בחורות כאלו נחמדות. אפילו שהיו מתחרות שלי, הייתי נכנס ומזמין מרק רגל או ג'חנון עם רסק עגבניות וסחוג וביצה קשה, מעדן מלכים, קפה עם חוואייג'. אין סיכוי לשרוד היום. גם שכר הדירה, גם הארנונה, ואי אפשר לחנות פה, אין לנו עתיד פה. פלאפל בינתיים קונים ויש פרנסה, אבל רק שורדים."

מוטי בדק בסלולרי והתפלא בקול רם איך נעלמה ממנו העובדה שהמקום נסגר באוגוסט 2008. הוא היה כה להוט לאכול מאכלים תימניים אחרי ששמע מבת שבע מה שעומד להגיע בשעות המאוחרות של הערב לבית האבלים, ופיצה את עצמו בפלאפל והתפנה לשוחח והפעם באריכות עם המבכה את גורל המסעדות בתל אביב.

הם החליפו דעות על חומוסיות ומזללות שווארמה ופלאפליות באזור, והמוכר אמר: "יאללה, נסגור את הבאסטה, מספיק להיום. במזג אוויר כזה לא יבואו יותר. לא נגמר החורף השנה. צריך להילחם את המלחמה שלנו, צריך לצאת להפגנות. אי אפשר ככה, כל חודש המינוס בבנק רק הולך ונהיה גדול יותר."

"כן," הסכים מוטי, "אני מכיר מישהי, פרופסור במדע המדינה, שבטוחה שבסוף השנה הזו תהיה פה מחאה שתזעזע את המדינה."

"עזוב אותך ממה שאומרים החכמים באוניברסיטה," המוכר אמר, "שיבואו למכור פלאפל חודש אחד ואז הם יבינו את המצב."

מוטי בדק אם יש מיילים מאביגיל וראה שאכן שלחה לו שניים, שיבדוק כך וכך, והאם מה שביקשה שלשום כבר מוכן, והזכירה לו מתי קבעו שיבוא אליה. היא עדיין לא למדה שלא מזכירים לו ואין דבר שלא יחקור כבקשתה ויגיש לה מסמך אותו היא תמיד תשבח שאינו מחסיר דבר ואין בו דבר מיותר, יכולת שהיא מודה שאין בה. "נכון, אני מייתרת המון," נהגה לומר לו, אחרי שהוכיח לה חזור והוכח עד כמה היא חוזרת במאמריה ובספריה על אותם דברים, כמו היתה מהותו של מדע המדינה היכולת לומר באלף מילים מה שניתן לומר במאה.

כן, הוא החל להשתעמם מהשיחות ביניהם על הנושאים שחוזרים על עצמם. לאחרונה סיפר לה בהתלהבות, כי למד לעומק על אודות הקבוע המתמטי e, והוא כבר זוכר בו 92 ספרות, שבר את שיאו הקודם שעמד על 84 ספרות, ובתוך אותן 92 הוא הציב לעצמו אתגר, למצוא מה שיותר מספרים ראשוניים בני חמש ספרות. קרא שגוגל חד למועמדים לעבודה חידות שכאלו, והוא כבר מריץ מול רצף ה-92 ספרות שהוא זוכר ב-e, מספרים ראשוניים בני חמש ספרות, ושינן לעצמו מספר לא מבוטל מהם, ועכשיו הוא מחפש בזיכרונו רצפים של חמש ספרות ב-e. אביגיל הביטה בו במבט שאומר: אני לא מבינה מה זה מעניין ולמה זה חשוב לך ולחברה, ועברה לדון בנושאים שהם הנושאים שלדעתה תורמים לה ולו ולחברה.

הוא החליט לחזור לביתו ברגל. אומנם זו הליכה של חצי שעה, אבל לשוטט ברחובות תל אביב הוא אוהב, הספורט היחידי שהוא עושה. בתים, רובם ישנים, שום יופי אין בהם, דלות ארכיטקטונית, עמודי חשמל, מזגנים וצינורות מתפרעים בחזיתות הבתים, כבלים של תקשורת, מן הסתם חלקם כבר לא בשימוש, אבל מי יעז לגעת בהם, הבית ייפול אם ימשכו אותם, והצבע של חזיתות הבתים, מה? עשן מפוחם? דמוי אפור? לא ברור, זו ההגדרה הנכונה ביותר, צבע לא ברור. שורות ארוכות של בתים שדומים בכיעורם האחד לשני, עד שאין ייחוד לכיעור של כל אחד מהם, או כמו הפתגם שהניה מתרגמת מיידיש, "לכל היוונים אותם פנים." המון חנויות מתחת למרפסות הקומה הראשונה ואכסדראות מתחתיהן, הוא מהלך ואחרים מהלכים, מוגנים מגשם צולף בחורף ומשמש קופחת בקיץ.

בילדותו הפליג על כנפי דמיונו עם הספרים שקרא, עם הסרטים שראה, בספינת פיראטים בים, הגיע מעבר לים, למקומות בהם יש נהרות וצוקים ומפלים, ויערות בהם ישנן חיות טרף וחיות שאינן חיות טרף, ואותו הוד קדומים של הטבע מושך אליו עד היום צעירים כמוהו, וצעירים ממנו, ומבוגרים ממנו, ולא אותו, כבר לא. הכיעור של אבן גבירול שדומה ולא דומה לכיעור של המלך ג'ורג', ולכיעור של בוגרשוב, טובים בעיניו מהמקומות בהם מתגלים הדרו וקדמוניותו של הטבע. אין בו חשק, גם לא קמצוץ של חשק, לנסוע למקומות אליהם הפליג בדמיונו כילד, לצאת להרפתקה בקיץ כשהרוח החמה מלהטת את פניו והוא מהלך בדרכים לא סלולות, ולא אפס קצהו של רצון לצאת להרפתקה בחורף כשהרוח הקרה מכה בו, מתסיסה צינה בלחייו, ולא אפס קצהו של דחף לטפס בהרים, להילחם בדובים ובזאבים, לגור ימים ולילות במערה כמו אדם קדמון, לצלות באש שהבעיר מענפים שכרת בסכין משוננת חיה שצד ולאכול מבשרה, לשתות ממי המעיינות.

מערות הקסמים אינן מפתות אותו לבקר בהן, כמו גם הרוח הקרה או רוח הקדים, היערות הסבוכים, הדובים הגדולים, הזאבים המייללים, הדרכים העקלקלות, הבורות והמהמורות, ההרים הגבוהים, הגיאיות העמוקים, הנהרות השוצפים והים הגועש. גם לרחף אליהם בדמיונו כבר אינו רוצה, כשהיה ילד רצה, עכשיו לא. גם שורות של עצים מטופחים ומרבדי פרחים צבעוניים אינם חסרים לו כדי לחדש ריגושים או מחשבות, ואם אין לו מכל זה, הוא בכל זאת נמשך ומתפתה לרחוב כמו שהוא, ככה. הוא אוהב את אבן גבירול, והמלך ג'ורג' ובוגרשוב ואלנבי ובן יהודה, ואת שדרות חן, שדרות רוטשילד, שדרות בן ציון ואת כיכר מסריק, כמות שהם, בשל מה שהם, האנשים המהלכים בהם, החיים הרוחשים בהם, והמקומות שטעים לו לאכול בהם.

הגשם אינו גשם זלעפות, אך יש לתפוס מחסה ממנו, גשם אלכסוני של זרזיפים דקים אבל חודרים. "מעצבן הגשם הזה," אומרים הוא ואחרים שתופסים מחסה מתחת לאכסדרה, מול חלון הראווה של אחת החנויות, מעליה שלוש קומות של דירות מגורים, דפוס קבוע שמשכפל את עצמו ברחוב. קומת קרקע של חנויות ומעליה שלוש קומות, ומרפסת הקומה הראשונה מהווה מחסה מפני שמש וגשם. מגרד לו בגב, טיפות מים חדרו מבעד לצווארון חולצתו, והוא ניגש להתגרד באחד העמודים של האכסדרה, שורה ארוכה כאורך הרחוב של עמודים התומכים במרפסות הקומה הראשונה, ובקומת הקרקע חנויות לאופטיקה, למתווכי דירות, לפלאפליות. אפילו הוא כבר אינו מסוגל לאכול עכשיו, עכשיו רק מגרד לו. טוב שהעמוד הוא מנסרה מלבנית ואינו גליל, אין כמו מקום החיבור בין פאותיו כדי להתגרד, מחיה נפשות.

"אתה תתרטב שם," הוא שמע אותה אומרת, "בוא, תיכנס פנימה."

הקול שלה היה נעים, הרבה יותר מסתם נעים, אולי לא שמע קול כה נעים מימיו, ולא חביבות שכזו מימיו, והוא ניתק מהעמוד, ואחרי שניים או שלושה צעדים עמד לצדה, ליד חלון הראווה של חנות האופטיקה.

למרות השעה המאוחרת, אור החשמל באכסדרה האיר אותה בבירור, וכדרכו הוא הריץ את דמותה בין הסרטים והסדרות שבמוחו ולא היתה התאמה, היא לא דמתה לאף אחת מעשרות רבות המוטבעות במשבצות הסרטים והסדרות שהוא זוכר. חיוכה לבבי, שערה החלק בצבע אגוז מגיע עד מתחת לכתפיה, עיניה תכלת שמים טהורה, לבושה בחולצת סריג שחורה המבליטה את בהירות צווארה ופניה, בעלת צווארון וי דרכו נגלה טפח משדיה, קצת רזה מדי ובכל זאת היא לטעמו, כי בבת אחת השתנה לו הטעם, לא רק האישה הגדולה מהחלומות, גם הרזה החייכנית הזאת, מאוד.

גם היא הביטה בו, בעיון אפילו, "אתה נורא מזכיר לי מישהו, רק ברח לי מי," וצחקוקה שימח אותו.

"את רואה סיינפלד?"

"בטח, אה, אתה הדוור ההוא, שכחתי מה שמו."

"ניומן," צהל, "כולם אומרים שאני דומה לו."

"שתי טיפות מים ניומן, מדהים! אתם תאומים שנפרדתם?" היא כבר ממש צחקה.

"את צופה הרבה בסיינפלד?" שאל והמשיכה לגאות בו השמחה כשהראתה את בקיאותה בסדרה.

הם שוחחו והזמן נקף, והם צחקו עד אשר התפקעו. נזכרו בפרק על הנאצי והמרק, ואיך כשנאלץ לסגור את המרקייה שלו ניומן רץ הביתה להביא סירים למלא במרק שהנאצי חילק ביום הסגירה חינם לכל דכפין.

"כמה שאתה מזכיר אותו, אין דברים כאלו. לא כתבו על הדמיון ביניכם אף פעם בעיתון? נסעת פעם לאמריקה לראות אותו?"

הוא ביקש להמשיך לשוחח איתה על פרקים נוספים, ולעמוד שם ולצחוק בקולי קולות, אבל היא קטעה אותו ואמרה שפסק הגשם וכדאי שיתקדמו, שיספיקו להגיע הביתה. הגשם הפכפך בימים אלו, בא והולך, הולך ובא. "אחרי העירייה אני גרה," אמרה, "אחותי ואני גרות ביחד. מזל שמצאנו דירה לא רחוק מהעסק שלנו."

עוד קודם שהתעניין בעסק שלה סיפרה שיש להם מזנון כריכים, לא רחוק מכאן, "המצאנו אחלה שם לעסק שלנו: סנדוויטוש," התגאתה. פירטה את מגוון הכריכים שהם מכינים, היא ואחותה ואחיה והחברה של אחיה, עובדים משבע בבוקר עד עשר בלילה במשמרות, "כשהעסק שלך אתה לא מסתכל בשעון."

כשהגיעו לבית בו היא גרה עם אחותה בקומה השלישית, בבניין שנראה כאח התאום של הבתים מימינו ומשמאלו, אמרה: "הייתי מזמינה אותך לעלות, אבל אחותי בטח ישנה. לא הרגישה טוב היום, נזלת, גרון אדום. אתה יודע, מזג האוויר החורפי הזה שבא לנו פתאום. אני מתה שתראה אותך, כמה אתה דומה להוא מסיינפלד."

"ניומן," הזכיר לה, והיא ביקשה מעובר אורח שיצלם אותם ולא תמונה אחת אלא כמה, וחיבקה את צווארו ונישקה את לחיו, והניחה את ראשה על כתפו, ונעמדה מולו ונשענה בגבה על בטנו וחזהו וביקשה שיניח את סנטרו על ראשה, והיתה מביימת עוד תמונות, אלא שעובר האורח שהוטל עליו תפקיד הצלם הודיע שהוא ממהר, וכשאמרה לו שמדובר בניומן מסיינפלד אמר שמעולם לא שמע עליו והלך.

היא ביקשה את מספר הנייד שלו כדי שתוכל לשלוח לו את התמונות: "אשמח לקשקש איתך בווטסאפ."

"היכן בדיוק נמצא סנדוויטוש? אני רוצה לבוא ולאכול מהכריכים שלכם."

"בשנים עשר שקלים אתה אוכל ושבע, באחריות," הבטיחה, והוסיפה שגם את הכתובת תשלח לו בווטסאפ.

"בא לי רעיון גאוני," הוסיפה, "אתה תשב אצלנו ותאכל ותהיה פרסומת חיה לכריכים שלנו. ניומן מסיינפלד, אוהב האוכל הידוע, אוכל בסנדוויטוש. אני אגדיל ואמסגר את התמונות ואתלה על קירות העסק שלנו, כמו במסעדות, תולים תמונות של מפורסמים שכיבדו את המקום בנוכחותם. אף אחד בעולם לא יגיד שמדובר בחיקוי. אני אבדוק עכשיו אם אחותי ישנה, אם היא ערה נעלה אליה, אני חייבת להראות לה אותך עכשיו. טוב, היא לא עונה, תבוא מחר בצהריים לעסק, תבוא כל יום אם אתה יכול, בזכותך יגיע אלינו המון קהל."

שאלה אותו מה הוא עושה, והוא סיפר לה שהוא כותב דוקטורט על בתי הקולנוע בתל אביב, ועוד קודם שהשלים את המשפט - רצה לומר שהוא מתמקד בשנים 2000-1940, שמע אותה אומרת: "מה, אתה כאילו דוקטור לבתי קולנוע?"

שניהם צחקו כמו נזכרו שוב בשלל אפיזודות מסיינפלד, וכשגווע הצחוק ביקשה לשאול אותו עוד, ושוב צחקה, ושוב הוא צחק, וכבר לא ידעו על מה ולמה הם צוחקים, סתם צוחקים מעצם זה שהם צוחקים, אין טובה משמחה ללא סיבה, כמו שאין טובה מאהבה ללא סיבה.

"ספרי לי על עצמך," אמר, והיא קיבלה את בקשתו בטבעיות מוחלטת.

"נולדתי בקריית אתא," סיפרה לו. "לאבא שלי היה אולם שמחות. אמא שלי עבדה במטבח, ככה הם הכירו, אהבה בין סירים ומחבתות. אבא שלי פולני, כלומר ההורים שלו פולנים, הוא נולד בארץ, אמא שלי מתוניס, כלומר ההורים שלה מתוניס. אבל אמא שלי יותר בהירה מאבא שלי, רק צבע העיניים מאבא שלי. אנחנו ארבעה ילדים, אמא שלי רצתה חמישה, אבא רצה שלושה, התפשרו. האח הגדול קצין בצבא, קצין מנהרות, הוא יהיה רמטכ"ל, זה בטוח, גם אשתו קצינה בצבא, אולי תהיה הרמטכ"לית הראשונה של צה"ל. יש לי אחיינים, רוצה לראות תמונות? הכי חמודים בעולם, גם הם גרים בקריה ליד ההורים שלי, שעוזרים להם עם הילדים כי רוב היום הם לא בבית. אח שלי חוזר לפעמים הביתה רק בסוף השבוע. אבא שלי מכר את העסק, בשנים האחרונות היה קשה. עכשיו הוא נהג מונית ואמא שלי רוב היום עם האחיינים שלי, לא מתלוננים, משפחה מאושרת, כולם אוהבים את כולם ועושים הכול בשביל כולם, רק שבאמת אין מה לעשות בקריית אתא. באנו לכאן עם חלום לפתוח עסק, קשה, אבל אנחנו נצליח. תראה, נקרע לי הסנדל כשרצתי לתפוס מחסה מהגשם, אני יודעת שאני משוגעת שיצאתי היום בסנדלים, אני רואה שגם אתה מתלבש כמו בשיא החום. דוקטור לבתי קולנוע, אחותי תשתגע כשאספר לה עם מי ביליתי את השעה האחרונה, תבוא מחר לעסק. אני לא אוהבת את החורף, מאז שהייתי ילדה. רק דבר אחד אהבתי, ללכת במגפיים בשלוליות, היו לי מגפיים ורודים, תמיד ורודים, עד לא מזמן עוד היו לי מגפיים ורודים, אני באמת צריכה לקנות לי זוג חדש, או שכדאי לחכות עד החורף הבא, בסופו של דבר עכשיו מאי, מה אתה אומר? לחכות או לקנות? לא תאמין, הייתי מדביקה עליהם מדבקות של פרפרים סגולים, אתה מתאר לך? רק אני מסוגלת לזה. אולי באמת מחר אקנה לי מגפיים, הכי אני אוהבת מגפיים מגומי, מאז שהייתי ילדה קטנה, בטח מחירי סוף העונה עכשיו. מי קונה עכשיו מגפיים?! רק משוגעת כמוני, מחר-מחרתיים כבר יהיה חם."

כמה הרבה היא דיברה וכמה שמחה ונעימות היו בדבריה, והוא הרגיש שהיא מרגישה שטוב לה לדבר איתו, עד שאחותה התקשרה דואגת והיא אמרה: "אני חייבת לעלות הביתה. אמרתי לך שהיא חולה, היא התעוררה הרגע ולא מצאה אותי." וקודם שעלתה נפרדה ממנו בחיבוק.

"כמה טוב להתחבק איתך," אמרה, "כמו עם דובי במיטה."

מוטי שאל לשמה והיא אמרה: "שעה אנחנו כבר ביחד ולא יודעים איך קוראים אחד לשני."

"מוטי בן בסט," הציג את עצמו.

"נורית פלינט."

"את יפה, את יכולה להיות דוגמנית."

"לצערי לא. חסרים לי כמה סנטימטרים בגובה. וגם תראה כמה כפות הרגליים שלי גדולות, מידה 42, כמו לאמא שלי," עלתה במדרגות תוך שהיא מנופפת בידה ופניה חיוך אינסופי.

האדמה איבדה את כוח המשיכה, בערב הסגרירי הגיחו קרני שמש מפזזות, התאספו ציפורי זמר לאורך חוטי החשמל ושרו. הרחוב המכוער בעיני רבים הפך ליצירת מופת ארכיטקטונית, והוא הרגיש כמו ג'ין קלי, רק שהוא לא צריך לשיר שיר בגשם ולסובב מטרייה ולחבק את עמודי הרחוב ולטפס עליהם. נשמתו רקדה ושרה, ואפילו מעט האנשים ברחוב הנחפזים לביתם או כאלו שניסו לתפוס את האוטובוס האחרון, יכלו להבחין שתנועות רגליו וידיו מרמזות שהוא מבקש לרקוד ריקוד. אולי הם חושבים שהוא שיכור, וכאילו הוא שמע מוזיקה שסחפה אותו הביתה. הדרך נגמעת בקלילות, כמו הסיעה אותו ללא מאמץ.

רק נכנס הביתה ומיד פנה לחפש באינטרנט מגפי גומי ורודים במידה 42, ולמרות שברור היה לו שלא יהיה עכשיו מענה, צילצל לחנויות, ולא היה מענה. הוא ידע והרגיש שהוא לא יישן הלילה, ושלמרות שלא יישן לא יהיה עייף מחר, ושיחזר שוב ושוב את נורית, המראה שלה, קולה, סיפוריה, צחוקה, מתיקותה, חביבותה, יופייה. לא עוד סופיה לורן, רק נורית דקת הגזרה עם עיני תכלת ללא רבב ושיער בצבע אגוז, נורית שתאמר: "אני נשואה לדוקטור לבתי קולנוע."

היא צדקה, מידה 42 אינה דבר שבשגרה לנשים. אמו ששמעה אותו בבוקר מדבר בטלפון עם חנות אחת ועוד אחת ועוד אחת, מבקש מגפי גומי לנשים במידה 42 בצבע ורוד, הבינה תכף ומיד: הבן שלה קונה לחברתו הפרופסור מתנה, בוודאי נפגש איתה אתמול בערב והיא נכנסה לשלולית, מעולם מוטי לא קנה מתנה לחברה שלו כי מעולם לא היתה לו חברה, עכשיו יש. התאפקה ולא שאלה כשאמר לה שהוא חייב לנסוע לנתניה, ואם היתה שואלת, היה אומר שהוא נוסע לחנות הרשת פקטורי במחלף פולג, רק שם יש מגפיים כמו שהוא מחפש, במידה 42, בגוון רד-ולנטינו, ויש להם גם שרוך שחור. ואם היתה שואלת, היה אומר שמחירם שמונה מאות ותשעים שקלים, ואם היתה שואלת, היה אומר שאתמול התאהב בבחורה מקריית אתא ששמה נורית, עובדת עם אחיה ואחותה והחברה של אחיה בסנדוויטוש, מכינים ומוכרים כריכים, והיתה לו איתה השעה הטובה בחייו. ואחרי שיחזור מנתניה ייכנס לחנות במלך ג'ורג' לקנות מדבקות פרפרים סגולים כמו שנורית אוהבת, וידביק על המגפיים הוורודים ויביא לה את המתנה שלו עוד היום, הכי מוקדם שאפשר.