קוסמופוליטיקה מדומה - מבט אל יצירתה של לאה גולדברג / אסנת יששכרוף

בימים אלו מציינים 50 שנים למותה של לאה גולדברג. כאחת שחיה ונושמת את יצירתה הספרותית של גולדברג מגיל צעיר, אני מתמלאת שמחה, שלא לומר מתעודדת מכך שהיצירה של גולדברג חיה ובועטת בתודעה הישראלית, גם בקרב הציבור הצעיר יותר. אין ספק שהמורשת הספרותית של לאה גולדברג צלחה את מבחן הזמן והיא כאן כדי להישאר. וכראיה לכך- בשעה שאני יושבת וכותבת שורות אלה, מתנגן לו ברדיו השיר 'למחרת' (הידוע בשם הלא רשמי-'הירוק היום ירוק מאוד') ותוך כדי השדרן- דורי בן זאב, מתאר בקצרה את הביוגרפיה של גולדברג ומונה את יצירותיה הנבחרות, המוכרות לכל. ואכן, לאחרונה התקיימו לא מעט אירועי מחווה העוסקים ביצירתה המגוונת של גולדברג מנקודות מבט שונות ומגוונות.

כמובן שאין לפקפק בערך הספרותי הנעלה של יצירתה של גולדברג, בין אם מדובר בשיריה, תרגומיה, יצירותיה המגוונות לילדים או יצירותיה למבוגרים. אבל משום מה בשנים האחרונות יש התעסקות הולכת וגוברת בממד הקוסמופוליטי של יצירתה. למעשה, טענה זאת הופנתה כלפי גולדברג עוד בעודה בחיים, כך שלאורך שנות פעילותה היא לא זכתה לפופולריות כה רבה בקרב המבקרים, ורק מספר שנים לאחר מותה נוצרה הכרה ראויה בערך העילאי של יצירתה. אך בשנים האחרונות נראה כי שוב קמו להם אי אילו צקצקנים המפקפקים בהחלטה לבחור בדמותה של גולדברג להתנוסס על פני שטר כסף ישראלי, שכן לכאורה לא מדובר במשוררת עברית-לאומית במהותה. שהרי היצירה שלה הכילה לא מעט מוטיבים גלותיים.

כך למשל, דירה להשכיר לא בדיוק מתארת הווי ישראלי טיפוסי מתוקף היותה ממוקמת בין כרמים ושדות (שלא לדבר על המונח המושאל- דירה להשכיר). ומדוע החיות שמצוינות בספר אינן מזוהות כלל עם התרבות הארצישראלית? (זאת בניגוד ל'איה פלוטו' שמתאר הוויה קיבוצית ישראלית מובהקת של שנות החמישים).

אך נשאלת השאלה, האם זה משנה? האם זה פוגם באיזשהו אופן בערך הספרותי הגולמי של יצירתה? ומה בכלל מביא את אותם צקצקנים להגיע למסקנה הזאת?

אמנם, בניגוד לסופרים ומשוררים רבים שלקחו חלק בקבוצות הספרותיות אליהן השתייכה גולדברג, היצירה של גולדברג הפנתה עורף לקו הצורני לאומי והתמקדה בעיקר בפן האישי/אוניברסלי.

העובדה היא שלאה גולדברג לא באמת הזדהתה עם הקו האידיאולוגי המנחה של אף אחת מהקבוצות שהיא חברה אליהן. עם זאת, בניגוד לקו הפוסט מודרניסטי המאפיין את התקופה הנוכחית, השירה של גולדברג אינה מנותקת, היא לא מתמקדת בחוויה סובייקטיבית אטומה, חסרת נגישות. לגולדברג היה כשרון טרנספורמטיבי עילאי. הייתה לה יכולת מרשימה לקחת סיטואציה אישית אינטימית, להקנות לה ממד אובייקטיבי, אוניברסלי ולעורר תחושת הזדהות מצד הכלל, ללא שימוש בגימיקים פוליטיים מאוסים. זאת הסיבה שהשירה שלה תמיד תהיה רלוונטית, בניגוד למשוררים לאומיים מסוימים שדיברו בסיסמאות ארכאיות שלא צלחו את מבחן הזמן. העדות המובהקת לכך טמונה ביצירתה של גולדברג עבור ילדים- שהרי איך ניתן להסביר שלצד כוכבני הילדים המאוסים של ימינו (שנראים יותר כמו פרודיה סאטירית מתוך מערכון של ארץ נהדרת), דירה להשכיר, איה פלוטו, המפוזר מכפר אז"ר, ניסים ונפלאות וכו' ,עדיין מצויים בכל בית וזוכים לאהדה רבה בקרב דורות רבים של ילדים? שהרי הילדים של דור הדיגיטל הנוכחי חשופים לעולם תרבותי שונה במהותו  מזה של אותם ילדים שהתחנכו על יצירתה הספרותית של גולדברג בזמן אמת.

נראה כי היצירה של גולדברג מגובה ומאופיינת בפרספקטיבה רב ממדית. לפעמים נדמה ששירי הילדים שלה הם כמו ילד שגדל לתוך בגדיו. כלומר, הם נשארים רלוונטיים בכל נקודת זמן במהלך החיים, אבל בכל שלב שהוא הם מאירים נקודת התייחסות ספציפית אחרת, ובכך הם למעשה מייצרים הבנה עמוקה לנפשו של הילד והמבוגר כאחד.

ובחזרה לסוגיית ה'מאפיינים הגלותיים'. אמנם היצירה הספרותית של גולדברג מלווה בלא מעט סממנים גלותיים- תיאורי נוף אירופאי, זיקה לתרבות אירופאית ישנה, תמימה, (זאת שלפני החורבן שהותירה אחריה המלחמה הארורה), תיאורי נדודים מרובים, נסיעות מדומיינות. ובכן, מה ניתן לצפות? גולדברג נולדה בשנת 1911 וספגה על בשרה את השלכותיה של  מלחמת העולם הראשונה, כאשר אביה עונה ברחובות ליטא על ידי חיילים מהצבא הלבן, אירוע אשר התפתח למחלת נפש חשוכת מרפא של האב, אותה היא מתארת ברומן הספרותי הראשון היפהפה שכתבה עבור מבוגרים- 'והוא האור'. בשנת 1935 גולדברג עלתה ארצה והתמקמה בעיר תל אביב, שגם היא הייתה גלותית ברובה, שכן השפות הכי מדוברות בה באותה תקופה היו אנגלית, רוסית וגרמנית. למרות כל זאת, גולדברג שאפה מאז ומתמיד להיות סופרת עברית, עוד בהיותה נערה בת 15 בעיר קובנה. היא שאפה לרדת לעומקה של השפה, לבחון את הניואנסים הגלומים בה. ואכן, העברית המתגבשת של גולדברג ניחנה במצלול ציורי מעמיק, זאת הסיבה ששירתה התבלטה מעל לכל תחומי יצירתה. מעבר לכך, במהלך לימודיה בגרמניה, גולדברג למדה בין השאר שפות שמיות ובהן ערבית, כך שלצד הזיקה האירופאית, היה בה יצר רב תרבותי מובהק.

יצירתה של גולדברג אינה מתאפיינת במוטיבים אירופאים מנוכרים. היא לא מתנשאת כלפי התרבות הישראלית. המוטיבים הגלותיים הגלומים בשירתה מביעים מצד אחד געגועים למולדת בה היא גדלה, אספקט לגיטימי לחלוטין, אם מביאים בחשבון שיוצרים ספרותיים רבים נוהגים לשלב ביצירתם איזשהו ממד גיאוגרפי אוטוביוגרפי, אם בגלוי או במסווה. אך מוטיבים אלו, לפחות על פי מיטב הפרשנים, מבטאים גם איזשהו ממד של חמלה, אשמה, חרטה. דאגה מפני המתרחש בגלות, זעקה על החורבן, על זיכרונות הילדות התמימים שנגדעו באחת לאור הזוועות הפוקדות את מולדתה האהובה. געגועים לאותן דמויות מימי ילדותה שכנראה לעולם לא תפגוש בהן שוב, ומי יודע מה עלה בגורלן. לצד תחושות האשם והדאגה הניבטות משירתה, מוטיב האמונה מופיע לא מעט ביצירתה, אולי מתוך רצון להתגבר על התחושות הקשות שחלחלו בה. מאידך, יכול להיות שמדובר באלמנט שבא לבטא תחושת שייכות למולדת העברית, שהרי בניגוד למשוררים רבים באותה תקופה שהקפידו להדגיש את הזהות הא-לאומית שלהם, גולדברג האמינה שליהודים אין עתיד בגולה. שירי הקינה שלה על ארץ הולדתה ,ליטא, מיטיבים להמחיש זאת.

ומה בנוגע למסעות הממשיים והמדומיינים המאפיינים את יצירתה? האם מוטיב זה גם הוא מסמל חוסר שייכות להווי המקומי הישראלי? ובכן, השמועה מספרת כי בזמן שגולדברג שימשה כמרצה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים(חוג שאותו ייסדה), לעתים היא הייתה נוסעת הלוך ושוב מירושלים לתל אביב ברצף, ללא כל סיבה ממשית. כאשר היא נשאלה על כך, היא נהגה לספר שהנסיעה מאפשרת לה מרחב מחשבתי, זרימה תודעתית. וכך גם בחייה, גולדברג הייתה ציפור חופשית. באופן יחסי לאותה תקופה היא נדדה לא מעט ומעולם לא התמסדה. אך אין לדעת אם החלטה זו נבעה מתוך עקרון, שכן שיריה חושפים לא מעט לבטים ואכזבות במישור הרומנטי, במקביל לחייה האישיים.

בסופו של עניין, כאשר בוחנים את יצירתה של גולדברג במבט מפוכח ומעמיק, הממד הקוסמופוליטי לכאורה מתגמד לעומת רוחב היריעה של יצירתה, העושר המילולי והראיה ההומניסטית שלה שבאופן פרדוקסלי איננה מתאפיינת בהתנשאות מליצית, אלא חודרת פנימה לנימי נפשו של הקורא, מביטה אליו בגובה העיניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים