26 שנה  לפרס האור/
שמחה סיאני

 

אני משווה את "ערב פרס האור" לסינדרלה. גם הוא היה ערב פשוט ולא נוצץ והפך לערב תרבותי, ערכי ומכובד, בו נטלו חלק סופרים/משוררים/חוקרי ספרות מהשורה הראשונה ומכל קהילות ישראל. בוודאי תשאלו אותי: "שמחה, מה זה "פרס האור"? לא כולם שמעו עליו, מי מקבל פרס? מי בוחר את מקבלי הפרס? ומי מעניק אותו? ובכן, אספר לכם על ערב נפלא זה המתקיים כל שנה בחג החנוכה, חג האור.

"ערב פרס האור" נולד לפני 27 שנים. הייתי אז חברת הנהלה ב"מועצה הציונית בישראל" ויו"ר פורום קהילות ישראל. בתפקידי זה, פניתי ליו"ר המועצה,                  מר ניסן הרפז ואמרתי לו, שכל שנה בחג החנוכה אני מבקשת לקיים ערב  לכבודם של אנשי רוח, מכל קהילות ישראל, בו נדליק את נרות החנוכה, נציב זרקור שיטיל אור על אנשי הרוח שבקרבנו ונעניק להם תעודת הוקרה על שהצטיינו בכתיבתם/מחקריהם הספרותיים ואף נתנו מאורם לקהילה, המתבטא בפעילות התנדבותית.

מר הרפז התלהב מהרעיון ואמר לי: "שמחה, צאי לדרך!" וכך התחלתי במיזם זה.  הצבתי לצדי שני חברי וועדה מייעצת ובחרנו את "כלת האור" הראשונה. הייתה זו המשוררת הנפלאה רינה לויזון, שעלתה ארצה מרוסיה והקימה גשר בין סופרים/משוררים מרוסיה ומישראל.  רינה תרגמה שירי משוררים וערכה ערבי תרבות בהם השתתפו אנשי רוח מזה ומזה וההיכרות ביניהם נשאה פרי גם בעתיד.

אחרי מספר שנים, הצטמצמה המועצה הציונית לכדי מחלקה וכבר לא היה באפשרותה לשלם את כל הוצאות המיזם. החלטתי לקחת את המשימה על כתפיי ועל חשבוני והמשכתי לקיים את "ערב פרס האור" בכל חג חנוכה,  שבמרוצת השנים הפך להיות מפעל חיי! בקיום הערב סייעו בידי מדי פעם "המועצה הציונית", "אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" ועיריית ירושלים. כמו כן, חברים תרמו לי , כנדבת לבם, עבור קיום ערבי האור מדי שנה.

הערב, כאמור, חגגנו כ"ז שנים ל"טקס פרס האור". בראשית הערב, אחרי פתיחה חגיגית קצרה שלי , קראתי לבני, עו"ד אודי (יהודה) חמד, להדליק את נרות החנוכה. התרגשתי לראות את אודי, שבא בלבוש חגיגי, מדליק חמישה נרות חנוכה צבעוניים. בסוף טקס הדלקת הנרות, פצחנו כולנו בשירי חנוכה, כשהזמרת בתיה חרמון וצלילה לוי, המלווה אותה בגיטרה, מנצחות על השירה.

המשל והנמשל והפער בין הדורות

השנה, חיברתי שיר לחג החנוכה ולכבודה של ד"ר ליליאן דבי-גורי והריהו לפניכם בקישורית המצ"ב.

 https://www.news1.co.il/Archive/0022-D-138173-00.html

נוגע ללב

כפי שאמרתי לכם, סינדרלה – "ערב פרס האור", עלה ופרח כתמר וכבר נבחרו "כלות וחתני אור" מן השורה הראשונה בארצנו. לא תאמינו, אפילו "חתן פרס ישראל" נבחר כ"חתן אור", הלא הוא פרופ' דב נוי מורי ורבי, שברך אותי על מפעל חיי זה. הייתם צריכים לראות איך תלמידיו - פרופסורים ודוקטורים מן השורה הראשונה באוניברסיטה העברית, (אצלם למדתי שני תארים), באו ודברו בשבחו של פרופ' נוי ואף שמחו להשתתף באירוע חגיגי ותרבותי זה.

חוקרים/סופרים/משוררים נוספים, שאת מחקריהם וספריהם אנו קוראים בשקיקה ושרים ומדקלמים את שיריהם, זכו ב"פרס האור" במשך השנים. (רשימת "כלות וחתני האור" מצ"ב בסוף המאמר). במשך השנים, קרו מקרים מ א ד  מרגשים, שגרמו ל"חתני האור" ולקרואים להזיל דמעות התרגשות. אביא לפניכם רק שלוש דוגמאות:

היה זה בערב של ד"ר משה גרנות - סופר, עורך, חוקר ספרות ו"יקיר העיר רמת השרון". בכל ערב שכזה, אני מנסה למצוא אנקדוטה מיוחדת שתוסיף "טעם וריח" לטקס, שייזכרו לימים רבים לזוכה ולאורחיו.

פעם אחת בשיחה אקראית, סיפר לי משה על ילדותו ונערותו ברומניה. "הייתי חבר בתנועת נוער קומוניסטית שקוראים לה 'פיונרים', (השכבה הראשונה של הקומוניסטים). מי שלא קיבל את העניבה האדומה נחשב לשונא המשטר. הייתה לי  מורה נהדרת בבית הספר, שעד היום אני נזכר בה בכבוד ובחיבה.  המורה שלי אמרה בכיתה, שכל הילדים יקבלו עניבה ללא כל הבדל! כשהודעתי לה שאנו עולים לארץ ישראל, קראה לי המורה ואמרה בפני כל חבריי לכיתה: 'מוני, (זה שם החיבה שלי), עולה לארץ שלו, בואו ונאחל לו מזל טוב. היה זה אומץ רב מצידה לומר דברים אלה לפני כולם. היא נתנה לי נשיקה במצח ואמרה: 'תצליח בארץ ישראל'. לפני שעליתי לארץ,  אמרו לי: 'תחזיר לנו את העניבה האדומה, כי אתה הולך לארץ של קפיטליסטים'. כידוע, הציונית לדעתם הייתה הזרוע של אמריקה הקפיטליסטית. מילים אלו פגעו בי מאד ופחדתי שמא לא ירשו לי לקחת את העניבה אתי, כי אני עוזב את רומניה ועולה לארץ ישראל, ואכן, היא נלקחה ממני!

כשעלינו על האנייה שהובילה אותנו לארץ ישראל, שאלתי את בני, אחי: 'יהיה לנו טוב בארץ ישראל?' והוא ענה: 'איך יהיה לנו טוב? יש כאן אתנו  2000 איש, כמעט לאף אחד מהם אין מקצוע שצריכים בארץ ישראל, אין שפה, אין רכוש, כי את כל רכושנו לקחו מאתנו והשאירו אותנו חסרי כל, אז איך יכול להיות לנו טוב בארץ ישראל?' ואז, ילד אחד שעמד על ידי ושמע את השיחה אמר: 'האח שלך לא צודק. כשנגיע לחיפה, יהודים טובים יזרקו לנו תפוזים לסיפון, ומי שיצליח לתפוס תפוז, יצליח בארץ ישראל!' שהגענו לארץ ישראל, באמת זרקו לנו תפוזים לסיפון, ומי שתפס את התפוזים, היו הבריונים שבחבורה. אבל אני, שהייתי רזה כמו צימוק, האמנתי לדברי הילד, והתנפלתי על אחד הבריונים, תפסתי בידו שאחזה תפוז וצעקתי בכל כוחי: 'זה התפוז שלי, זה התפוז שלי...'. הנער הבריון נבהל כל כך מהצעקות שלי, שנתן לי את התפוז שכבר היה מעוך ונוטף עסיס תפוזים..., אך לי לא היה אכפת, כי בלבי הרגשתי, שיש בידי תפוז מארץ ישראל ושאצליח בה!"

עיניו של משה האדימו מהתרגשות בספרו לי זאת ואני נצרתי את הסיפור בלבי.

לימים, כשחברי וועדת הפרס ואני החלטנו שראוי ד"ר משה גרנות להיות "חתן אור", נכנסתי לחנות לבגדי גברים מהודרת בירושלים וביקשתי מהמוכר למכור לי עניבה אדומה. בעת הטקס, סיפרתי לקהל את סיפורו של הילד משה, ושלפתי מהשקית שנחה לרגליי, קופסה עם עניבה אדומה ואמרתי לו: "משה, הנה, בנוכחות כל הקהל היקר הזה, אני משיבה לך את העניבה האדומה במקום זו שנלקחה ממך ברומניה. עכשיו, תיהנה ותתהדר בעניבה אדומה, משובחת, חדשה וכולה שלך! אין לכם מושג כמה הופתע משה והתרגש מהמחווה... והפעם, עלו דמעות בעיניו ובעיניי הקרואים בקהל.  

בין הזוכים היה גם הסופר אלי עמיר – שבערב "חתן האור" שלו קיימתי, עם בני  משפחתו והקהל שבא לכבדו, טקס נוסף, את טקס בר המצווה שלו! מעודו לא קיימו עבורו בבגדד ובעלייתו ארצה כנער צעיר את הטקס הזה. היה זה מרגש, שהרב שי  עובד, ברך אותו בהגיעו למצוות בגיל 74! נכדו של מר יגאל ביבי, בן עדתו, קרא קטע מהפרשה שלו בלחן עיראקי אסלי להנאת בני משפחתו והקהל.

אלי מאד התרגש מעצם טקס בר המצווה שבא לו בהפתעה, ויותר מכך, שאותו רב, שי עובד, שהוא גם מוהל, הוזמן על ידו מספר ימים לפני הטקס, למול את נכדו מבלי לדעת,  שאותו רב/מוהל יקיים את טקס בר המצווה שלו בעוד מספר ימים.  הקהל השתולל משמחה כשזרקתי עליו סוכריות, כפי שנהוג לזרוק על חתן בר המצווה, והחל להשמיע צהלולים (יולולולו...). הגדילה לעשות הזמרת בתיה חרמון ששרה לו פיוטים עירקיים שלמדה מפי אביה, בליווי גיטרה של צלילה לוי, והעלתה דמעות בעיניו.

ואחרון חביב היה מר יצחק גנוז, סופר, עורך ספרים ו"יקיר העיר רמת גן". גנוז, הוא אחד מהעולים ארצה על האנייה "אקסודוס", וכך סיפר לקהל שבא לכבדו בערב "פרס האור": "הייתי אז בן 20 בשנת 1947 ושימשתי כמדריך קבוצת נוער גדולה של ילדים שניצלו בזמן השואה באירופה, נערים יתומים ונערות יתומות שניצלו מהמסדרים, שחיו ביערות בין הפרטיזנים, במנזרים, שם נשארו יתומים עזובים..., אז נדרשתי מטעם 'ההגנה' להצילם, לאוספם, להדריכם ולהביאם לארץ ישראל. לימדתי אותם עברית ועד היום ישנם כמה מהם המתקשרים אליי.

הבריטים תפסו את הספינה שלנו בחופי חיפה, העבירו אותנו בכוח לשלוש ספינות שלהם והחזירו אותנו בחזרה לגרמניה. כשהיינו עדיין בחופי צרפת בספינות הגירוש האלה, התגנב מאיר שוורץ אלינו, תוך סיכון חייו. מאיר היה חבר קיבוץ "חפץ חיים" ונשלח אלינו מטעם "ההגנה". הוא העז לעבור את השמירה של הבריטים ולהתערב בינינו ועל ידי כך נוצר הקשר בינינו לבינו ובין מזכירות הפליטים. מאיר ליווה אותנו בחשאי עד שהבריטים החזירו אותנו בחזרה לגרמניה. רק אז הוא חזר לצרפת ולארץ. מאיר ואני בידידות רבה עד היום."

תוך שהוא מדבר, גבר זקן עזב את מקום מושבו במרום האולם והחל לרדת לאט לאט במורד המדרגות לכיוונו של חתן הערב, כשהוא נשען על מעקה המדרגות.  אף אחד מהנוכחים באולם לא שת לבו אליו, אך גנוז שהרים עיניו מדי פעם מהדף שלפניו והביט בקהל נעצר באמצע המשפט... הוא הביט באיש המתקרב אליו, ואז פרצה צעקת הפתעה מפיו: "מאיר!". היה זה המפקד שלו, עליו דיבר באותו הרגע... המפקד כבר עבר את גיל ה-90 ויצחק גנוז היה בן 88. אמנם הם היו בקשר טלפוני, אך נפגשו לעיתים רחוקות. אם לא ראיתם את התמונה של שני גברים קשישים מתחבקים ובוכים, לא ראיתם תמונה מרגשת מזו בחייכם!

הדאגה לשניים הייתה רבה, שחס וחלילה לא יקרה להם משהו מרוב התרגשות..., קרובי המשפחה של "חתן האור" זינקו ממקומותיהם בפנים דאוגים, מישהו בקהל הציע לתת לשניים לשתות כוס מים כדי להתאושש מעוצם ההפתעה... אך תודה לאל, הכול עבר לשלום.

בוודאי תתמהו ותשאלו, איך הגיע מר מאיר שוורץ לערב שלנו? ובכן, הייתה תקופה בה הייתי חברה במועדון היידיש בירושלים. למדתי שנתיים את שפת היידיש באוניברסיטה העברית אצל פרופ' יחיאל שיינטוך במסגרת התואר השני שלי. הוא המליץ לי לבוא למועדון כדי להקשיב לשפה ולדבר בה, כי הזדמנות אחרת אין לתימניה שכמוני. לערב של גנוז הזמנתי גם את חברי מועדון היידיש בירושלים. לא היה לי כל מושג מיהו מר מאיר שוורץ, גם לא ידעתי אם הוא חבר המועדון או שמע מאחד החברים על הערב של גנוז... קיצורו של דבר, הוא הגיע!

אני כותבת מילים אלו, נזכרת באותו ערב ודמעות עולות בעיניי..., הקהל רחש והתרגש, וכמה מן הנוכחים נגבו את דמעותיהם למראה השניים.  מר גנוז לא יכול היה להוסיף דברים והם עמדו דקות ארוכות מחובקים, דומעים ונרגשים. אך בזאת לא תמה ההתרגשות שאפפה את כולנו. לבמה עלתה נכדתו של מר גנוז, יפעת, במדי קצינה בצה"ל ופניה היפים נהרו. יפעת ברכה את סבה לרגל קבלו את "פרס האור" והוסיפה, שהיא ממשיכת דרכו של סבה ואף היא מלמדת עברית עולים חדשים וחיילים בצבא, ובפעילות זו, היא סוגרת מעגל!

אלה רק שלושה מקרים שהבאתי כאן לפניכם, אך היו ערבים מרגשים נוספים, שאולי אספר לכם עליהם בהזדמנות קרובה.

צרור ברכות ל"כלת האור" מבבל

השנה נבחרה "כלת אור" מאד מיוחדת – ד"ר ליליאן דבי-גורי. ליליאן נולדה בבגדד והיא חוקרת, משוררת ומרצה לספרות במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קימברידג׳. יכולתם להרגיש את ההערצה לאישה רבת פעלים זו, צנועה, שבאה לבושה בלבוש אלגנטי ואיפור עדין כיסה את פניה.

בבוקר הודיעו ברדיו שתהיה סופת גשמים והצפות גדולות בדרכים ובנחלים..., הייתי בטוחה שרק מתי מספר יגיעו, זאת אומרת, רק אלה הנוטלים חלק בטקס, וזאת משום מחויבותם ככתוב בהזמנה וכל האורחים לא יגיעו או מקצתם, ואיך יגיעו? לא כל אחד             יודע לשחות... לבכות, לא יכולתי, כי הייתי הורסת לי את האיפור עליו שקדתי חצי שעה תמימה! והנה, כבמטה קסם, ראיתי אנשים שהכרתי ושלא הכרתי, יוצאים מן המעלית, רטובים עד לשד עצמותיהם ומחייכים! הם ניערו את המטריות, הורידו את המעילים הנוטפים מים ויצרו סביבם שלוליות קטנות... מיד נשאתי עיניי לתקרה בקומה 3-, גם שם אלוהים נמצא, ואמרתי לו בלבי – "תודה!".

לא תאמינו, אך הגיעו בני משפחתה של ליליאן מלונדון, חברים מכפר סבא,            מרמת השרון, מתל אביב, מרמת גן, ממודיעין, ממבשרת, מירושלים..., והמבואה החלה להתמלא וקולות הקרואים המחבקים ומנשקים את ליליאן, את חבריהם ואותי, גבר על הלמות לבי. כל אישה נשאה בידה פרח, שניתן לה עם בואה על ידי כרמלה, ידידתי מארגון "הדסה ישראל", בו אנו חברות עשרות שנים, ואילו הגברים העירו לי בחצי הומור: "והיכן הפרחים שלנו?", ואני עניתי להם במשובה: "תשמחו, כי הרווחתם! עכשיו יש לכם שני פרחים – האישה והפרח שבידה".

אין לתאר איזו שמחה הייתה במקום, אולי שמחה זו הייתה שווה לשמחת תורה. ליליאן חייכה לכל עבר, כולם באו אליה, טפחו על שכמה ואמרו לה דברי ברכה ושבח...

אחרי שהתכבדו האורחים בתקרובת, הם נכנסו לאולם ותפסו את מקומותיהם.

הערב החל, כאמור, בפתיחה קצרה שלי ובהדלקת הנר החמישי של חנוכה.

מר יגאל ביבי, יו"ר המועצה הציונית בישראל - שימש אף הוא כחבר כנסת והיה ראש עיריית טבריה, הרשים בהופעתו ונשא דברים בחשיבותו של ערב פרס האור, להארת אנשי הרוח בירושלים וכאלה שבאו מכל קהילות ישראל.

דברי ברכה נשא גם עו"ד צביקה ניר – יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, שהוא גם "יקיר העיר רמת-גן" ושימש כחבר כנסת בעבר, המכיר את "כלת האור" שנים רבות, יודע פרטים רבים על חייה, על שירתה ועל בבליותה. צביקה סיפר בין השאר, שליליאן התרגשה מאד להיות בירושלים, כי בנעוריה אמנם חיה את חייה ליד נהרות בבל, אך בתוכה חלמה לראות ולהיות בירושלים, כי עיר זו היא עבורה מחוז כיסופים.

ד"ר לורה ורטון, נציגת עיריית ירושלים וחברה במועצת העיר, הרשימה באצילותה וסיפרה על אודות פעילויות תרבות רבות המתקיימות בירושלים מטעם העירייה ומיועדות לכל הגילים, מילדים ועד גיל הזהב. היא שיבחה את מיזם "פרס האור" והבטיחה, שתעשה ככל יכולתה להשיב עטרה ליושנה ועל פי בקשתי, למצוא מקום בו יהיה "בית הסופר" בירושלים, כפי שיש בתל אביב ובחיפה. ציינתי בפניה שהיה לנו בית כזה ברובע היהודי שנלקח מאתנו לפני שנים רבות, וד"ר ורטון אמרה, שירושלים ראויה אף היא לבית בו ייפגשו אנשי רוח, יקריאו את יצירותיהם, יקיימו סדנאות כתיבה למשוררים/סופרים בראשית דרכם, יארחו אנשי רוח מחו"ל ויקיימו פעילויות תרבותיות כבעבר.

פרופ' זיוה שמיר  - "כלת האור" לשנת תשע"ו, שעמדה בראש בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב ומרצה כיום במרכז הבינתחומי בהרצליה, נשאה דברים בשבח כלת הערב. היא אמרה, שיש לד"ר ליליאן דבי-גורי אסכולה בפני עצמה שאינה שייכת לשום אסכולה ושיש לה זכויות רבות גם בתחום המחקר על אודות אורי צבי גרינברג. כמו כן ציינה פרופ' שמיר את שירתה המיוחדת במינה של ד"ר ליליאן ודיברה גם על פעולותיה הציבוריות בבית יהודי בבל.

ד"ר משה גרנות – "חתן האור" לשנת תשע"א, בירך את כלת הערב והקריא מקמה שחיבר לכבודה:   לדבי-גורי ליליאן /יש סיפור מלא עניין: /עזבה בבל שבגלות, /הגיעה ארצה בילדות,/ ניכסה לעצמה את השפה, /ניבָהּ נָאֶה, ניבָהּ קטיפה. /גם תארים אקדמאים /השיגה קל, כמו דג במים. / דיסרטציה על אצ"ג, / לשלימות תמיד תדאג/ חקרה עגנון, אצ"ג וכו' / להערכה מאוד זכו. /לימדה ספרות בבר-אילן,/מה יש לומר – בת-אוריין!/ וגם ספרי שירה כתבה –/ לאוזניים תאווה: /על ארץ שני הנהרות, /על מציאות ואגדות, /על נהרות ועל ימים /על נהר כזה שלא בוכים. /גם על מעברות חיים, / על שמחה, גם נכאים, /מנגינות שתוקות ושיר מַתָּת / השיר בנוי כמו מסותת./ גם על שיחות שנשפכות / בקצב בירה לפחות. / גם במכחול יָדָהּ לה רב, / ומפיקה את המירב. / כישרונית היא ליליאן, /תדיר ברף המצוין. / ברכות חמות נשלח לה צרור/ לליליאן כלת האור.

הסופר אלי עמיר, בן עדתה  של  ד"ר  ליליאן דבי-גורי, כתב לה ברכה ואני מביאה אותה בזה כלשונה: "ליליאן היא אישה רבת פעלים ישראלית ומעורבת תרבותית וחברתית בתוך הקהילה של יהודי עיראק." כך התחיל הסופר אלי עמיר את ברכתו לליליאן שניתנה לה באותו הערב. "היא יושבת ראש ועדת הפרסים המיתולוגית של אח"י, חברה פעילה בקרן לקידום החינוך מיסודם של יוצאי עירק, ובקיאה לפני ולפנים בכל הנעשה בפועלם התרבותי והחברתי של יהודי עיראק על כל גווניו וזאת לצד היותה האסיסטנטית הראשונה שנבחרה על ידי פרופ׳ קורצווייל למחלקתו. בזכותו אושרה לה כתיבת הדוקטורט הראשון על שירתו המונומנטלית של אורי צבי גרינברג. 

רק עם צאתה לגמלאות החלה לפרסם את שיריה. זאת מהטעם האתי שכבר לא מקובל בימינו אלה, שלא לערב כתיבה עם מעמד של מרצה לספרות. ספרה הראשון: ״שירים״ 1963, היה ספר שירה  ראשון שהעלה את הטראומה של השואה, כפי שהיא נראתה לעולה שהגיעה מארצות המזרח.  

"על נהרות וימים" הוא ספר השירים השני שזכה לתהודה רבתי בכל כלי התקשורת, תורגם במלואו לערבית, לאנגלית, לקרואטית ולספרדית וזכה לכתבות מחמיאות בעיתון האינטרנטי הידוע בערבית ״אילאף״, כשהוא מלווה בקריאות למשוררת לחזור לכור מחצבתה, לעיראק. הגדיל לעשות בטאון הנשים העירקיות כשהוא הציב אותה כמשוררת העומדת בשורה הראשונה עם המשוררות המובילות בעירק לדורותיהן!

ספר שיריה השלישי ״מעברות חיים״ חובק מערך נושאים של חיים על קוו האופק של נופים ותרבויות בארצות נדודיה.  ספריה חובקים מסכת רחבה של נושאים הקשורים בין השאר בנושא העקירה ובכפל הזהויות בין החידקל  והים בין בגדד תל אביב וירושלים. בין ארץ ישראל ומחוצה לה.  השירים מתאפיינים בשפה עשירה ובמיקוד חוויתי קריסטלי בהבעתו. 

ליליאן היא משוררת ארץ ישראלית, יהודייה וגם עיראקית. עיראק בשבילה היא נופים קסומים, היא מקור ושורש מקדמת דנא. החוויות המרכזיות של בני דורה בארץ, הן חוויות המעברה. חוויות של מי שגרו עשר או שבע שנים באהלים. 

אלא שבניגוד לרוב הגדול דאז, ליליאן הגיעה ישר לרחוב  ביאליק פינת טשרניחובסקי  בתל-אביב. זה היה נוף מולדתה החדשה.  בניגוד לנוף מולדתם של רוב העולים החדשים שהוא נוף החולות, הגשם והשלג על האוהלים. ליליאן לא חוותה את העלייה ארצה כפי שחוו העולים עין בעין ממש. היא לא חוותה את הסטיגמות, הסטריאוטיפים..., מכל אלה ניצלה. ליליאן מעידה על עצמה שהיא לא "מתבוללת"!! ובמשך שנים שמרה ושומרת על שורשיה העיראקיים. מעידים על כך שיריה המייתרים את מעמדה של בבל לעומת ירושלים בעת העתיקה.

על מגוון פעילותה הרחב, השכלתה ובעיקר שיריה המבטאים עולמות שונים ועל היותה ספרא וסיפא, ראויה ליליאן דבי-גורי לפרס האור", כך כתב לה הסופר אלי עמיר, בסיום  מכתב  הברכה  ששלח  לה  ב"ערב פרס האור" שקיימנו לכבודה,  ואצר  בתוכו את קורות חייה  והישגיה של ד"ר ליליאן דבי-גורי.

סלסולי שירה בערבית ובלדינו

אני מאד אוהבת טקסיות וחגיגיות, החל מההזמנות היפות שעיצב באמנות רבה דוד מולר, הגרפיקאי שלי (מדפוס "אלמוג"), ד"ר ליליאן דבי-גורי, שצילומיה המרהיבים קישטו את ההזמנה וכלה בפרח אותו קיבלה כל חברה שהגיעה לערב זה.

גם השמחה והתרוננות הרוח חשובים. התקרובת הייתה כאמור עשירה וברוח החג, ובתיה חרמון, הזמרת והמספרת בלוויית צלילה לוי עם הגיטרה, הנעימו לנו את הערב. בתיה שרה שיר בערבית לכבודה של ליליאן, וכל האולם, שרבים מהם היו מבני בבל, שרו עמה כשהם מחייכים מאוזן לאוזן.

עוד הגדילה בתיה עשות, כשהביאה משפטים בעיראקית אותם שמעה מאמה בילדותה ופרשה אותם תוך סיפורים משעשעים שהצחיקו את כולנו וחיממו את האווירה. שירי לדינו ושירים בעברית הושרו, כשהקהל מצטרף לשירה, והשמחה הייתה רבה!

העברת השרביט ל"כלת האור"

גם ב"טקס ההכתרה", כך אני קוראת לו, יש את אותה רשמיות וחגיגיות, המתבטאת בהעברת השרביט מ"חתן האור" לשנת תשע"ט, ד"ר חיים נגיד, ל"כלת האור" תש"ף – הלא היא ד"ר ליליאן דבי גורי. אנשי הרוח המשתתפים בטקס זה, שמחים ליטול חלק פעיל ולחבר ברכות לכבוד הזוכה. אף ד"ר חיים נגיד חיבר מילות ברכה, ואני מביאה אותן בזה כלשונן:

דברים על ליליאן דבי גורי בטקס הענקת פרס האור.

יהודה עמיחי כתב :

גֶּשֶׁם יוֹרֵד בַּחוץ / עָצוב כָּל מָה שֶׁנָּחוץ / רַק הַדבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךּ / גּוֹרְמִים לָנו מְעַט שִׂמְחָה.

ואכן, צדק המשורר. בעולמנו היום אין צורך! אין צורך באנשי רוח, אין צורך באמנים, אין צורך ביוצרים, אין צורך בפרסים. ולכן פרס האור, שאין בו לכאורה שום צורך - עד כמה הוא נחוץ.  באווירה זו של ימינו, כשהשמיים הזועמים ממטירים עלינו גשמים, ומדרדרים עלינו רעמים. דווקא עתה בעת צרה ועקא, כשהשמיים אפלים - הוא נחוץ, "פרס האור" הניתן לכותבי השירה בחוג האורים, כי שירה היא אור, והיא גם האורים והתומים, שהרי בימים קדומים האורים והתומים היו מונחים בחושן שלבש הכהן הגדול על חזהו ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים. ורק הוא, הכהן הגדול, השכיל לפענח את האותות וידע לרדת לסוד פשרם. ואילו בימינו - את מקומם של האורים והתומים תופסים המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות המעבירים אלינו ביצירתם - מסרים, שרק יחידי סגולה מעטים נחשפים אליהם ויודעים לפענחם, כי זה טיבה של שירה - מסר שהוגים משורר או שהוגה משוררת - ומפענחים אותו מתי מעט         קוראי השירה.

המסרים בשירתה של ליליאן דבי גורי, שמקבלת את פרס האור השנה ולכבודה נתכנסנו הערב, הם לכאורה גלויים - אבל במהותם העמוקה הם נסתרים מן העין, ועל טיבם וערכם כבר עמדו קודמיי, פרופ' זיוה שמיר וד"ר משה גרנות, ולי לא נותר אלא להביע את הסכמתי לדבריהם. ורק זאת אוסיף כי היו לי הכבוד והעונג להוציא לאור את ספר שיריה מעברות חיים בשנת 2013 בהוצאת ספרא, ולפני כן וגם אחר כך לפרסם את שיריה ואת צילומיה הכול כך ייחודיים וערכיים בכתב העת "גג" היוצא לאור על ידי איגוד כללי של הסופרים בישראל .

שיריה של ליליאן מצטיינים בעברית עשירה וחושנית, ובהם היא מפענחת את רזי האותיות ואת המלים הבוראות עולם, כמותם כמו צילומיה - המשקפים את המציאות סביבנו באורח מופשט ובוראים עולמות בדרך ניסית. אבל נשוב למציאות. גשם יורד בחוץ, ואמנם עצוב כל מה שנחוץ, אבל יש דברים שיש בהם צורך והם גורמים לנו מעט שמחה - כמו פרס האור, וכדאי לזכור ולהזכיר, כי ייסדה פרס יחיד במינו זה לפני עשרים ושבע שנה, זו הסופרת שמחה סיאני, שבמסירותה הנדירה היא מקפידה לקיימו מדי שנה בחג החנוכה. אני שזכיתי בו לפני שנה וקיבלתי את השרביט בחנוכה דאשתקד מידי המשוררת מיכל סנונית, מעביר בזה את השרביט לכלת האור דהשתא, ד"ר ליליאן דבי גורי ואין לי אלא לאחל לה ולכולנו חג שמח, חג שופע אור ויפעה.    ד"ר חיים נגיד

עכשיו הגיעה השעה לתת ל"כלת האור" את תעודת ההוקרה. ד"ר חיים נגיד הגיש לה את התעודה, אך לפני כן קרא בפני כולם את תכנה:

תעודת הוקרה לחוקרת הספרות והמשוררת ד"ר ליליאן דבי-גורי, שהוכתרה           כ"כלת האור" בחג החנוכה תש"ף וזאת :

* על שירתה שחובקת באהבה גדולה את נדחי ישראל באירופה ובבבל;

* על תרומתה בהוראת הספרות במוסדות להשכלה גבוהה;

* על תרומתה לאמנות הפלסטית הישראלית.

על החתום:

עו"ד צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

מר יגאל ביבי, יו"ר המועצה הציונית בישראל

הסופרת שמחה סיאני, יוזמת ומנחת "פרס האור".

אחרי הענקת תעודת ההוקרה, הגיעה העת לתת מתנות ל"כלת האור". מכיוון שאין באפשרותי לתת פרס כספי, אני משמחת את הזוכה בחנוכייה מעוצבת, סמל לחג החנוכה ולנס שקרה לנו, ובספר שלי: "האישה ושפמו של הצבוע". בספר ישנם 21 סיפורי עם שעיבדתי לחרוזים.  הקראתי לליליאן ולקהל סיפור מחורז של יהודי בבל: "גם הוא בחצילים". הסיפור מצחיק עם מוסר השכל, וליליאן חיבקה אותי בחום הודתה לי.

פסגת הערב

אחר כך הגיעה פסגת הערב, בו נשאה "כלת האור" את דבריה והריהם לפניכם: "קרובים, ידידים, סופרים, אמנים, חוקרים, מו"לים, יקרים כולכם והיקרה שביקרים והיקרות, הדואגת ומרנינה לבבות: שמחה סיאני לה נאמר באהבה: איזו חגיגה מקסימה!! תודה רבה לך על הפרגון, על רוחב הלב והיד הפתוחה. 

סופרים , אמנים, נכבדי כולכם. אני נרגשת ביניכם ואני מודה לכם על כל מה שאתם מעניקים ליום יומנו ברוחה של האמנות ובכוחם של מילים וספרים. לכם נאה תהילה!

בלעדיכם החיים היו שוקעים למטה משיקעון והמרקע היה שולט בכל. אני מאחלת לכולנו, שנזכה בחגיגות ספרים ונדע להוקיר את הכותבים והקוראים הנאמנים. הרי אתם ואנחנו, מצויים ברוב דיאלוג המתחיל ולעולם אינו מסתיים, כי לרוח האנושית היוצרת, מוטת כנפיים המתנשאות מעבר למקומות ולזמנים.

תודה והוקרה לכם המעשירים את שמי חיינו ובוראים בכוחן של מילים גלקסיות המזומנות לביקור ולביקורתנו גם כן. כולי נרגשת בקרבכם, בוראי עולמות גם שומרים ומשמרים, ואני מודה לכם על כל מה שאתם מעניקים ליום יומנו ברוחה של האמנות ובכוחם של מילים וספרים. לכם נאווה תהילה.

והנה, נחתנו כאן להרף לשמוח ולשמח, להיות בצוותא חדא מוארים באור נרות         חג האור."

כפי שהבטחתי, להלן רשימת מקבלי "פרס האור" מתחילת המיזם ועד היום:

* רינה לוינסון – תשנ"ד – 1993; * יונתן חיים גורל – תשנ"ה – 1994; * אסתר     בר-חיים – תשנ"ו – 1995; * בלפור חקק – תשנ"ז – 1996; * הרצל חקק – תשנ"ז – 1996; * פועה שלו-תורן – תשנ"ח – 1997; * ד"ר שולמית חוה הלוי – תשנ"ט – 1998; * נביל נסר אל-דין – תש"ס – 1999; * פרופ' דב נוי (חתן "פרס ישראל") – תשס"א – 2000; * פרופ' נורית גוברין – תשס"ב – 2001; * איתמר יעוז-קסט – תשס"ג – 2002; * אביבה הזז – תשס"ד – 2003; * ד"ר דורית אורגד – תשס"ה – 2004; * אנה שומלו ניניץ' – תשס"ו – 2005; * שמאי גולן – תשס"ז – 2006; * גלילה רון-פדר-עמית תשס"ח – 2007; * יורם טהרלב – תשס"ט – 2008; * מרים עקביא – תש"ע – 2009; * ד"ר משה גרנות – תשע"א – 2010; * שלומית כהן-אסיף – תשע"ב -2011; * יצחק גנוז – תשע"ג – 2012; * פרופ' חגית הלפרין – תשע"ד – 2013; * אלי עמיר – תשע"ה – 2014; * פרופ' זיוה שמיר – תשע"ו – 2015; * פרופ' מירון-חיים איזקסון – תשע"ז – 2016; * מיכל סנונית – תשע"ח – 2017; * ד"ר חיים נגיד – תשע"ט – 2018;        * ד"ר ליליאן דבי-גורי – תש"ף – 2019.

תם ולא נשלם !

אני כבר חושבת על "חתן אור" שייבחר בשנה הבאה עלינו לטובה וכולי תקווה, שאף הוא יוסיף לשרשרת האורות בחנוכה ויקרין מאורו ומחן יצירותיו על כולנו!

 

 

  

חפש באתר
טואול - בניית אתרים