ההצגה מתאבל ללא קץ בתאטרון הקאמרי / מארי רוזנבלום

 

ביום שישי בצהריים ללכת לראות הצגה של חנוך לוין....צריך אומץ.

הלכתי, ללא אומץ. הלכתי.

כמה גאונים חברו יחד וגרמו לי לא לנשום, לכאוב, לחשוב, לשאול איך ממשיכים עם אבל כזה.......

בימוי: ארי פולמן

תפאורה: דוד פולונסקי

תלבושות: אורנה סמודגונסקי

תנועה: אנדראה קונסטנזו

וידאו: יואב כהן

הפקה מוסיקלית: אפרת בן צור ועומר הרשמן

משתתפים: מוריס כה, יואב לוי, מיה לנדסמן, דוד שאול, ערן מור, טל וייס, שוהם שיינר, דוד בילנקה, יוסי קאנץ, יוסי סגל, אורי רביץ, ערן שראל

 

לא בכל יום עולה על במת התיאטרון הרפרטוארי מחזה חדש של חנוך לוין, שלא הוצג מעולם. כדי לחגוג את נדירותו של האירוע, לתפקיד הבמאי לוהק למרבה ההפתעה ארי פולמן, יוצר הסרטים "כנס העתידנים" ו"ואלס עם באשיר" (עליו היה מועמד לאוסקר), שמתנסה כעת לראשונה בבימוי תיאטרון. גם שותפו הקבוע ליצירה, המאייר דוד פולונסקי, נקרא לדגל, כדי לעצב וידאו ארט ותפאורה ייחודית, והתוצאה המתקבלת היא שילוב עוצמתי והופך קרביים המבוסס על השילוב בין הדיוק של לוין בבחירת מילים מטלטלות לבימוי הוויזואלי העוצמתי של פולמן וצוותו.

 

העלילה עוסקת בהתמודדותו של מלך המאבד את בנו הקטן לאחר שחלה במחלה קשה. כדי לשמר את זיכרון האבל והכאב על לכתו, הוא מייצר לעצמו טקס מבעית שמשחזר את הסיוט שוב ושוב. כל שנה במשך שש שנים בוחרים אנשי המלך, בקפידה, ילד יפה בגיל ילדו המת של המלך והוא מוצא למוות וזאת בכדי להקל על סבלו של המלך.

הבחירה הלא שגרתית בפולמן לכס הבימוי מגיעה במסגרת האירועים המציינים 20 שנה למותו של לוין, מתוך רצון לייצר אינטרפטציה חדשה לשפה הייחודית של המחזאי הדגול. השחקנית ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, פנתה לפולמן בבקשה שיצטרף לפרוייקט והזמינה אותו לבחור מבין למעלה מ-20 מחזות שכתב ועדיין לא הוצגו.  פולמן צלל לתוך המשימה ונעצר ברגע שנתקל בטקסטים של "מתאבל ללא קץ".

 

 פולמן - "זו דרמה, שכישראלים אפשר להתחבר אליה מכל מיני כיוונים", "חנוך לוין הוא ענק תרבות, הייתה לי כאן הזדמנות והמחזה הזה נכנס לי מתחת לעור."

ואכן המחזה נכנס מתחת לעור על כל אביזריו רקדניו, התחפושות המהממות, הצער והכאב האינסופי.

מוצאת לנכון לציין כי היו כאלה שעזבו את ההצגה בבוז מה שהזכיר לי את "מלכת האמבטיה", היו כאלה שעזבו עם פרצי בכי קורעי לב.

 

תכריכן :

"כן, זו הנקודה

לא בַּסבל, רק בַּסתמיוּת.

שש שנים עברו מאז

איבד המלך את ילדו במחלה.

מאז לא התאושש.

כל שנה, ביום הנורא הזה,

הוא דורש לחיות מחדש את האימה והאבל;

כל שנה מכינה לו חצר המלכות

ילד נבחר להעביר אותו את תהליכי

החולי והמוות כסדרם.

כך חוגג המלך,

בקוּבַּעַת היגון הנלגמת שוב ושוב,

את יום המוות של בנו.

[מסיים לעטוף את גופת הילד]

הנה הגופה הקטנה לפניך.

היא שלך, תוכל לקחת אותה עכשיו".

מלך

בוכה, כולם בוכים, מכל עבר"

יללות, אי, כמה נמאס.

באמת יש משהו כל-כך עייף ודל-דמיון בבכי,

או אולי רק אני הזדקנתי?

הָרְבִיצה מפני שאין מה לעשות.

ההסתכלות לנוֹכַח, מפני שלאן-שהוא

חייבות סוף סוף העיניים להביט.

האַשְמה על שמוסיפים לחיות

כשהיקר לנו מכל איננו.

הבושה על הגוף הממשיך בתפקידיו,

על התיאבון המתעורר מחדש,

על שמול מאורעות עמוקים כל-כך

עדיין חייבים אנו להשתין.

והכלימה הנוראה מכל

על שאין לנו האומץ

לשים קץ לחיינו"

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים