השקת הספר קיצור תולדות האהבה  באלהמברה יפו / בלפור מור

 

 

התוודעתי אל שחף ויאר לראשונה דרך דפי הפייסבוק. השילוב בין השיר לציור המוצג בעקבותיו סקרן וגירה אותי.

עקבתי אחרי הפוסטים והשירים שהוא העלה כמו מטייל בשבילי האהבה שלי ושלו.

פעם הוא כתב כי:

חַיַּי- כָּךְ אוֹמְרִים הֵם: קְלִישָׁאָה מְהַלֶּכֶת,
טֵלֵנוֹבֶּלָה הַכְּתוּבָה בְּיָד חוֹבְבָן אוֹ שַׁרְלְטָן. ("קלישאה מהלכת", ע' 101)

 כשברקע תמונת גבר עירום המביט דרך חלונו אל הנהר שבנוף הנשקף.

תִּסְתַּכֵּל לִי בעיניים.
אַתָּה בֶּאֱמֶת נֶחְמָד.
אַל תַעֲשֶׂה לִי לָייק - עֲשֵׂה לִי יֶלֶד!
לֹא רוֹצָה אַהֲבָה.
זֶה עוֹשֶׂה לִי קִלְקוּל קֵיבָה.
אֵין לִי צוֹרֶך בניחומים אוֹ חֲבֵרִים לַסֵּבֶל.
מוּטָב תֵּלֵךְ.

 

כִּי אֵין בַּשָּׁמַיִם מַלְאָכִים כְּבַר.

עוּבְדָה. ("מאניה דפרסיה", ע' 31)

 

אמרה לי הבחורה בשיר "מאניה דפרסיה", בעודה נשענת על קיר בצד כיור ישן, בפינה מוזנחת, בעיניים עצומות משוועת לעזרה ולתשוקה. הוא הבטיח לי שאהבתנו תתחדש אחרי הפסקת הפרסומות, וביקש לקבל תשובה מאהובתו מה היה לפני המפץ הגדול.

אֲהוּבָתִי - אִמְרֵי לִי
מַה הָיָה לִפְנֵי הֱיוֹת הַזְּמָן,
לִפְנֵי הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל,
לִפְנֵי שֶׁפָּגַשְׁתִּי בָּךְ? ("מה היה לפני", ע' 81)

חיכיתי לשיר ולתמונה הבאה, קראתי והתענגתי עליהם בשקיקה. הוא גרם לי לעצור, לחשוב עלי ועליה, להרהר, לחטוף אגרוף בבטן, להיות נבוך, להתרגש, לפנטז, להשכיל ולהצטרף אליו במסע האהבה המשותף שלנו.

כששחף הודיע על הוצאת ספרו בהוצאת "ארגמן מיטב" מיהרתי ורכשתי אותו. שמחתי להיות הקורא הנלהב השני שקנה אותו. כך שחף כתב לי. הזוג על כריכת הספר המהרהר לצד אדן החלון, פניו של הגבר מתוחות ומביטות החוצה, האישה הנשענת על כתפו, חולצתה השמוטה חושפת את כתפה ומבטה מופנה מעלה בתפילה,  עשה את שלו והפעיל את הדמיון, הרגש והסקרנות שלי.

במאמר הביקורת שלו בסוף הספר: השיר החושני המנצח- כתב רון גרא :

"שיריו של שחף ויאר (Shahaf Wayer) מצליחים לחדור ללב הקורא, לעורר בו  מחשבות, הם מלאי תשוקה. זוהי שירה המטיבה לתאר את הזיקה של הכותב אל עולם חושני שעל גבול הארוטי, מלא להט ותשוקה ביחסי גבר-אישה. שפתו העוגבנית, הייחודית, ודימוייו עשירי מבע. הוא מלהטט במיומנות בין הנשגב לארוטי בלי לפול למלכודת של 'חמישים גוונים' של וולגריות.

"הֶאֱכַלְתְּ אוֹתִי בְּכַפִּית מִרְקַחַת רֵיחָנִית וְשַׁרְתְּ לִי
מִשִּׁירֵי מוֹלַדְתֵּךְ הַנּוּגִים בְּקוֹל קְטִיפָתִי צָרוּד"

"וְהָיִיתִי בִּשְׁנָתִי כְּאוֹדִיסֵאוּס הַשּׁוֹכֵחַ
כָּל עֲלִילוֹת גְּבוּרָתוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת אִיתָקָה,
מְפֻיָּס כְּעוֹלַל בְּחֵיק אִמּוֹ."

"וְאוּלַי זֶה גּוּפֵךְ לְצִדִּי שֶׁתָּמִיד חִידָה לִי וּפֶלֶא
הַכּוֹתֵב בִּי בַּסֵּתֶר שׁוּרוֹת שֶׁל שִׁירָה ?"
("איתקה א. קליפסו", ע' 13)

"התשוקה היא ליריקה של הבשר הכמה אל עצמו... אני מסכימה – לא כל שירה, אבל השירה של שחף היא כמו סם ממכר, כמו ההרואין– סם חזק ביותר שההתמכרות אליו עשויה להיות כמעט מידית, שאתה רוצה ממנו עוד ועוד והוא לוקח אותך לאופוריה– להנאה ולהתלהבות" אומרת אורה עשהאל במאמרה על הספר בפורטל בכיוון הרוח.

לא הסתפקתי בקריאת השירים ומאמרי הביקורת, שהיו כמו סימני דרך המאירים לי את הנתיבים במסע שירי האהבה, והלכתי לפגוש את המשורר אצל חגית בת-אליעזר בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. זה היה ערב שבו חלקו רון גרא ושחף ויאר את שיריהם ומחשבותיהם עם הקהל. היה מעניין ומסקרן איך שחף יליד יפו, בעל תואר שני במתמטיקה ובפיזיקה, עובד שנים רבות בחברות היי-טק שונות ובאוניברסיטה כמדען, ושבמסגרת תפקידו כתב מאמרים בכתבי עת מדעיים וטכנולוגיים בינלאומיים כותב ומגיש לנו היום את שיריו על קיצור תולדות האהבה. "למדתי גם פילוסופיה, תיאטרון ופסיכודרמה" הוא מסביר ומנמק לנו. בין השירים שקרא לנו היה השיר אודיסיאה אורבנית."

 

 אוֹדִיסֵאָה אוּרבָּנִית

אֲהוּבָתִי אוֹהֶבֶת נְעָרִים מִתְבַּגְּרִים רַכֵּי יַשְׁבָן אֲשֶׁר זִקְפָּתָם נְבוֹכָה,

אוֹהֶבֶת אוֹתָם גְּמִישִׁים, שׂוֹרְטִים כְּגוּרֵי נְמֵרִים רַכֵּי שִׁדְּרָה,

מְשַׂחֲקִים אִיתָּהּ בְּבַיְשָׁנוּת, לֹא מוּדָעִים לְכֹחָם הַהוֹרֵס עֲדַיִן.

אוֹהֶבֶת אוֹתָם חַד פַּעֲמַיִם, בִּלְתִּי מְרֻסָּנִים, אֲסִירֵי תּוֹדָה לָעַד.

 

מַבִּיט בָּהּ לְעֵת עֶרֶב - עַל אֲהוּבָתִי - בְּטֶרֶם נִתְכַּנֵּס תַּחַת שְׂמִיכָה אַחַת זוּגִית,

מֵרִיחַ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ אֶת נִיחוֹחַ הַנְּעוּרִים הַתּוֹסֵסִים - הֶבֶל פֶּה רְווּי מֶנְטָה וַחֲשִׁישׁ.

חֲבוּקִים זֶה בָּזוֹ אַנּוּ זוֹרְמִים לְחוּד וְיַחַד לִמְחוֹזוֹת אֲסוּרִים, כְּסְפִינָה בְּיָד סַפַּן שִׁכּוֹר.

 

הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפַּרְסִי מֵהַמַּכֹּלֶת שֶׁמּוֹכֵר סִיגָרִיּוֹת לִקְטִינִים, לִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ.

לָמַד פִילוֹסוֹפְיָה וּפְּסִיכוֹלוֹגְיָה בַּסוֹרבּוֹן, בֶּטַח מֵבִין נָשִׁים, הַיְּלָדוֹת בַּשְּׁכוּנָה דְּלוּקוֹת עָלָיו

הַעָרַק אֶצְלוֹ עַז וּפָּתּיָנִי לְהַפְלִיא, מַדִּיף נִיחוֹחֹוֹת שֶׁל סִמְטָאוֹת זִימָּה בְּאַלֵכּסָנדרִיָה.

שְׁתֵּי לוֹלִיטוֹת שְחוּלצָתַּן פְּרוּמָה עַד הַטַּבּוּר מִתְלַטְּפוֹת בֵּין מַדָּפֵי הַחֲמוּצִים וְהַחַלְבָה,

דּוֹחֲפוֹת לָשׁוֹן זוֹ לָזוֹ עַד הַגָּרוֹן, נוֹהֲמוֹת, מְגַרְגְּרוֹת, שׂוֹרְטוֹת לִי אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַאֵגוֹ הַגַּבְרִי.

אֳנִי מַבִּיט מֻקְסָם בַּמַּחֲזֶה הַמֻּפְלָא וּמַסְמִיק.

 

לִפְעָמִים מֵפַנטֵז עַל אִשָּׁה סֶנֶגַלִית עֶרוֹמַה רַחֲבַת אַגַּן מֵהַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית,

יוֹשֶׁבֶת עַל אַסְלָה, פּשׂוּקַת רַגְלַיִם, מְגָרֶדֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלֶיהָ בְּחֵשֶׁק, מְעַשֶּׁנֶת.

עוֹרָהּ הַכֵּהֶה בּוֹהֵק מֵאֶגְלֵי זֵעָה, שָׁרָה בְּשָׂפָה גְּרוֹנִית מִתְנַגֶּנֶת שִׁירִים מְעוֹרְרֵי תְּשׁוּקָה,

מַאֲכִילָה אוֹתִי פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים מְחִיקָה הָרָטֹב, מַרְגִּיעָה אוֹתִי, פּוֹרֶקֶת אֶת חֲלָצַי בִּמְיֻמָּנוּת.

 

מְתֻסְכָּל מִתְיַשֵּׁב עַל סַפְסַל בַּגִּנָּה, מְעַשֵּׁן עַצְמִי לָדַעַת, מְנַסֶּה לֶאֱסֹף אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָי.

יְלָדִים עִם זֶרַע עַל הַיָּדַיִם מְשַׁבְּשִׁים אֶת דַּעְתִּי לְלֹא הֶרֶף, מְוַתֵּר, חוֹזֵר הַבָּיְתָה.

אָז כָּכָה זֶה: אֲהוּבָתִי אוֹהֶבֶת נְעָרִים מִתְבַּגְּרִים רַכֵּי יַשְׁבָן אֲשֶׁר זִקְפָּתָם נְבוֹכָה.

רַק אֱלֹהִים - הַבַּמָּאי הַמְּחֹנָן שֶׁל כָּל זֶה מֵבִין אֶת מַשְׁמָעוּת זוּ הַבְּדִיחָה הַקוֹסמִית. (ע' 27)

 

"לב ליבו של השיר – אישה חופשיה ופרועה, החוגגת את מיניותה. לה הגברים סוגדים מקטן ועד גדול." כתבה חגית בסקירתה.

"שירים רבים של שחף כתובים מפי אישה, וזאת מתוך אהבה גדולה לנשים והרצון לתת להן קול.  הנה אישה ישירה בלא כל עכבות:

 

תִרְאֶה אֶת הַגֶּשֶׁם הַזֶּה שֶׁדּוֹפֵק הוֹפָעָה !

חֲתִיכַת גֶּשֶׁם בֶּן זוֹנָה אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ !

 

לֹא תַּאֲמִין אֵיזֶה אָסוֹצִיאַציוֹת עוֹשֶׂה לִי הַגֶּשֶׁם:

הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד כַּמּוּבָן... וְגַם אַתָּה וּמִיַּד שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר !

בֹּא בְּחָזְקָה כָּכָה פָּשׁוּט כִּי בָּא לִי -

רָטוב אֶצְלִי עַכְשָׁיו - חֲבָל עַל הַזְּמָן...

 

לְמַה אַתָּה מְחַכֶּה?

צָרִיךְ עוֹד תַּמְרִיצִים אֵרוֹטִייִם אוֹ סַמִּים שֶׁל אֵפרוֹדִיזִיאַק?

וְאַל תַּגִּיד לִי שֶׁזּוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלְּךָ בַּשֵּׁרוּתִים שֶׁל הַמּוֹעֲדוֹן...

לֹא, זֶה מַמָּשׁ לֹא הַזְּמָן הַמַּתְאִים לִקְרֹא לִי שִׁירִים שֶׁלְּךָ !

כֵּן, נֶחְמַד לִי שֶׁאַתָּה מְשׁוֹרֵר... פָּשׁוּט תִּתְקַע וְזֶהוּ !

וְשֶׁלֹּא תָּעִיז לְלַכְלֵךְ אֶת הַשִּׂמְלָה הָחֲדָשָׁה שֶׁלִּי בְּזֶרַע !

אֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה הִיא עָלְתָה לִי בְּכִכָּר הַמְּדִינָה..."(ע' 28)

 

ההשקה של הספר שהתקיימה בתאריך 7.1.2020 באולם אלהמברה הייתה חגיגה מלאת התרגשות. ביום חורף קר הגיעו למפגש חובבי שירה במיטבה. אני מקפיד לא לכתוב חובבי שירה ארוטית על מנת לא לצמצם את מרחבי השירה של שחף ויאר. הארוטיקה בשיריו היא רק הדרך בה הוא פורט לך על נימי נשמתך ,וגורמת לך בו זמנית להתענג ולחוש את הכאב.

אושרית מינץ בדרכה הייחודית הנחתה את הערב עם המון עומק ושיקפה רבדים מגוונים בשירתו של שחף:

"ספרו של שחף ויאר עוסק לכאורה באהבה, אבל למעשה הוא עוסק בכל מה שאנושי ובעיקר בשאלות הקיומיות. העיסוק הזה מסתתר תחת מסווה של דיבורים על יחסים בינו ובינה עם הזדקקות רבה לתיאורים גרפיים. אלא שהמין אינו נושא הספר, בוודאי לא הנושא העיקרי – הנושא הוא המסע האנושי ותכליתו. תולדות האהבה הן כימי תולדות המין האנושי והחיפוש שלו אחר תכלית החיים.

"שחף מתכתב בספר עם פילוסופים ומשוררים וסופרים. בין הסופרים, ענקים כמו ג'ויס בספרו 'יוליסיס' וטי. אס. אליוט בשירו 'שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק'.

הספר כולו הוא מעין אודיסאה של חיפוש עצמי אנושי בשניים, באמצעות המגע בין גבר לאישה על כל גווניו."

אמרה אושרית בסיכום דברי הפתיחה שלה על הספר והיא קראה את השיר טווס:

טַוָּס

שָׁם רָאִינוּ טַוָּס בְּגִנָּה נִדַּחַת

פּוֹרֵשׂ מְנִיפַת נוֹצוֹתָיו לְרַאֲוָה,

מַתְרִיס מוּל מַרְאוֹת עֲזוּבָה נוֹאֶשֶׁת

בְּיֹפִי צִבְעוֹנִי שֶׁל אַחַר צָהֳרַיִם סְתָוִי לוֹהֵב.

 

לָגַמְנוּ קוֹנְיָאק עִנְבָּרִי בְּכוֹסוֹת שֶׁל נְיָר,

נִיחוֹחַ דַּק שֶׁל נִאוּף עוֹלֵץ רִחֵף בַּאֲוִיר,

לֹא רָצִינוּ לַחֲזֹר לַמָּלוֹן, הָיָה קַר לְתִפְאֶרֶת,

עַל סַפְסַל רָעוּעַ הִצְטוֹפָפנוּ - שְׁנֵי גּוּרֵי חֲתוּלִים.

 

וְרַק כְּשֶׁהַשֶּׁלֶג הֵחֵל נוֹשֵׁר כְּמוֹ קוֹנפֵטִי שֶׁל חַג בִּלְתִּי יָדוּעַ,

נִמְלַטְנוּ צוֹהֲלִים אֶל הָחֶדֶר - וְעָשִׂינוּ אַהֲבָה עַד זוֹב דָּם. (ע'12)

"בחרתי בשיר שאינו מרכזי בספר ובאמצעותו אנסה להדגים כיצד שחף מדבר בספרו במספר רבדים בעת ובעונה אחת; אומר דברים, מכחיש אותם, מנמיך אותם, מגחיך אותם – ובכל זאת ...

"השיר 'טווס' הוא שיר של ניגודים: תזה ואנטיתזה ואת הסינתזה נצטרך לעשות בעצמנו. בשיר מופיע טווס יפה נוצה מול עזובה נואשת; קוניאק ענברי הנשתה בכוסות נייר וכדומה. השיר גם מאזכר את 'וידוי', שירו של אלכסנדר פן. שם 'היה רע לתפארת', כאן 'היה קר לתפארת' וכך עוצמת האהבה משירו של פן זולגת לשירו של שחף. הספסל שעליו יושבים הנאהבים רעוע, והם עצמם אבודים כמו שני גורי חתולים. אולי תחושת האובדן מקרבת אותם זה לזו. ויחד עם זאת הם צעירים וצוהלים וכשקר מדי הם נמלטים בצהלה לחדרם במלון. ואז באה שורת המחץ "ועשינו אהבה עד זוב דם".

"אמנם בספר כולו, כמו בשיר הזה יש משגלים, אכזריות, סרקזם – אבל כמו בשיר הזה לא ניתן בשיר ובספר למחוק את הביטויים המאזכרים את היופי, הרומנטיקה, האהבה. גם אם מנמיכים ומגחיכים אותם, הם עדיין נמצאים והם מסמלים את הגעגוע אם לא יש ממשי."

אושרית הזמינה את אורה עמנואל ויחי לוי לקרוא משיריהם. יחי לוי קרא גם את שירו של שחף "שומר אותך למזכרת." (ע' 100)

אורה עשהאל הקריאה את אודיסיאה אורבנית והמחישה באמצעותו את אמירתה על חוכמת החיים, שפע הדימויים וההשפעות הפילוסופיות והפסיכולוגיות בשירתו של שחף. היא גמרה את ההלל על קיצור תולדות האהבה, כשפסקה שזהו אמנם ספר ביכורים אבל הוא אחד מספרי השירה הטובים ביותר.

בהמשך קראה אורה את השיר רקוויאם  המסיים את הספר:

 

רֶקְווִיאֶם

Requiem aeternam dona ets, Domine,
Et lux perpetua luceat ets.

 

וְכָךְ פְּגַשׁוֹ הַמָּוֶת וְהוּא יָפֶה כְּמוֹ אִשָּׁה טוֹבֶלֶת.

אָסְפוּ אֶל חֵיקוֹ בִּזְּרוֹעוֹת שְׁקוּפוֹת,

נָשָק לוֹ עַל פִּיו נְשִׁיקַה שֶל אוֹהֵב,

וּלְרֹאשׁוֹ קָשַׁר עֲטֶרֶת גִּבּוֹרִים.

 

וְהוּא שֶׁלֹּא יָדַע אִשָּׁה יָמִים רַבִּים,

שֶׁתְּפִלּוֹתָיו כֻּלָּן - קְרַעִים קְרַעִים

שֶׁל תְּשׁוּקָה וּתְשׁוּבָה מֵטוֹרֶפֶת,

יָדַע אֵת פֵּשֶׁר הַחֲלוֹמוֹת כֻּלָּם בְּבַת אַחַת,

וְאֶת לִבּוֹ מִלֵּא בְּאוֹר.

 

וְכָךְ יָדְעוּ הַמָּוֶת נִשְׁגָּב מִכָּל

וְהוּא שָׁר. (ע' 106)

 

אושרית הוסיפה בקריאתה את "אהבה פשוטה" (ע'45) ואת "ככה זה בגילי המתקדם." (ע' 89)

רון גרא קרא את "מין מזדמן":

מִין מִזְדַּמֵּן

אַהֲבָה הִיא סַם אָמַרְתְּ לִי,

יֵשׁ לִטּוֹל אוֹתָהּ בְּכַמּוּיוֹת מְדוּדוֹת,

רָצוּי בְּשָׁעוֹת קְבוּעוֹת,

וְלָשִׁים לֵב לְתוֹפָעוֹת הַלְוַאי.

 

אֵין לִי כֹּחַ לְאַהֲבָה גְּדוֹלָה בְּלִי גְּבוּלוֹת.

הַסַּבְלָנוּת שֶׁלִּי כְּבָר מֻגְבֶּלֶת בְּחַיָּי,

וְהַתְּשׁוּקָה אֶצְלִי חָדָה וּמְלֻבֶּנֶת,

מַתְאִים לִי עַכְשָׁו דַּוְקָא מִין מִזְדַּמֵּן... (ע' 20)

 

רון אמר כי האהבה היא סם. הכול תלוי במינון. הוא התייחס גם למשפט "ועשינו אהבה עד זוב דם" בשיר "טווס," והסביר כי אחרי משגלים רבים רצופים במקום זרע הגבר פולט דם וגם השיר ככה. הנשים אצל שחף הן היוזמות, הפעילות, הן מפסיקות את הרצאותיו הפילוסופיות. הן רוצות תכלית בוא תקע אותי כבר, רק אל תלכלך לי את השמלה החדשה שקניתי בכיכר המדינה עם הזרע שלך.

אבל מה לעשות כשגילנו המתקדם נושם לנו בעורף:

 

כָּכָה זֶה בְּגִּילִי הַמִּתְקַדֵּם

 

כָּכָה זֶה בְּגִּילִי הַמִּתְקַדֵּם:

לֹא הִגַּעְתִּי אֶל הַמְנוּחָה וְהַנַּחֲלָה,

מְחַפֵּשׂ מַשְׁמָעוּת בְּאֵזוֹרֵי חִיּוּג נִדָּחִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.

מְחַפֵּשׂ עַצְמִי בְּגוּגֶל בְּטֵרוּף,

בִּצְמָתִים לֹא מֵרוּמזַרִים,

בִּיֶחֲסֵי אִישׁוּת בִּלְתִּי פְּתִירִים.

 

נִגּוּן גֵּ'ז חַתְרָנִי עֹלֶה מֵחֲדָרַי עַכְשָׁו.

וַאֲנִי אֹמֶר לָךְ - אֲהָבֵי אוֹתִי בְּכָל דְּרָכַיִךְ,

תְּנִי לִי אַמפוּלָה שֶׁל רִגּוּשׁ מִינִי מֶזוּקַק.

הָבָה נְפַסֵּל בְּגוּפֵנוּ בְּיַחַד אַהֲבָה,

בֹּאִי נַקְשִׁיב לִשְׁתִיקַת הַזְּמָן בְּיַחַד. (ע' 89)

 

האדם מתפייס מהסקס ומחפש לעצמו אמפולות של ריגוש מיני עד שהוא קולט את האירוניה בכך שהאדם הוא חשק ובשר, הוא ייאוש ועצב והפלא ופלא הוא גם בן חלוף:

 

זֶה כָּל הָאָדָם

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא

וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
.
       (קוהלת י"ב, י"ג)

אָז מַהוּ הָאָדָם - אִם כָּךְ אִמְרִי לִי.

אוּלַי - רַק סְכוּם תְּשׁוּקוֹתָיו, גַּחֲמוֹתָיו

וְשִׁגְיוֹנוֹתָיו הַפְּעוּטִים?

אוּלַי רוֹב אָנַרְכְיָה וּמְהוּמָה רַבָּה בִּלְבַד,

אוֹ מֶרֶד עַתִּיק כְּנֶגֶד שִׁלְטוֹן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר,

הַתְּקִינוֹת הַפּוֹלִיטִית וְהַנֵּאוֹתוּת הַקְּדוֹשָׁה? (ע' 90)

 

חתן ההשקה שחף ויאר עלה לבמה בהתרגשות רבה. בדרכו הייחודית והצנועה הוא לחץ את ידי המברכים והודה בחיוך לכל אחד מהם. הוא קרא את:

בראשית הייתה התשוקה (ע'29)

את אהבתנו אי אפשר למדוד בכפית (ע'74)

מהי  אהבה (ע'80)

שתיקת גופי (ע'48)

 

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַתְּשׁוּקָה

 

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַתְּשׁוּקָה:

רִתַּקְנוּ עַצְמֵנוּ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל יֵצֶר -

כְּמוֹ שַיָירָה שֶׁל שְׁבוּיֵי מִלְחָמָה נוֹעָזִים,

עֲבָדִים לְאֵרוֹטִיקָה סִיזִיפִית מֵתִּישָׁה.

עָשִׂינוּ מַעֲשִׂים מְגֻנִּים זֶה בְּגוּפָה שֶׁל זוֹ,

כְּמוֹ בְּסֶרֶט פּוֹרנוֹגרָפִי מְצֻלָּם בְּמַצְלֵמָת יַד.

 

אִשָּׁה וְאִישׁ בִּפְרִיחָה שֶׁל יִצְרִיוּת מְאֻחֶרֶת,

כְּמוֹ בְּסֶרֶט מֻקְדָּם שֶׁל גוֹדַאר.

לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹג לָאקַאנִיאַנִי

לְהָבִין אֶת הַאַבְּסוּרְד.

 

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת: "... זֶה לֹא יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ כָּךְ - בְּחַיֵּךָ",

"מַתְכּוֹן לְקָטַסטְרוֹפָה מַמָּשׁ... תִּשְׁאַל כָּל תַסרִיטָאִי מַתְחִיל".

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי: אֱלֹהִים אַדִּירִים - אֲנַחְנוּ לֹא דְּמוּיוֹת קוֹלְנוֹעִיוֹת הֲרֵי,

נוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לְהִשתָגֶל כָּךְ בְּצוּרָה מֻפְקֶרֶת עַד אֵינסוֹף כִּמְעַט.

 

אוּלַי זֶה סִפּוּר אֲשֶׁר סוֹפוֹ מֵרֹאשׁ יָדוּעַ,

מַעֲשִׂיָה נוֹשָׁנָה אֲשֶׁר מוּסַר הַשְׂכֵּל לָהּ אַיִן,

מִלִּים חַסְרוֹת מוּבָן.

 

      *

 

אֶת אַהֲבָתֵנוּ

אִי אֶפְשָׁר לִמְדוֹד בְּכַפִּית

כְּמוֹ תְּרוּפָה מָרָה.

 

מִתְעוֹרֵר לְצִדֵּךְ בְּכָל בּוֹקֶר

מְבֻלְבָּל מֵהַחֲלוֹמוֹת הַאֵרוֹטִיים

שְתוֹדָעַתִי מוֹרִידָה בְּלַיְלָה.

 

אֲנִי עֵר וְגוּפִי רָעֵב

כְּמוֹ לֹא עָשִׂית בִּי מַעֲשִׂים,

כְּמוֹ לֹא הָיוּ שְׂפָתַיִךְ בִּי כַּאֲנָפָה מֵרַפְרֶפֶת,

עֲדִינָה כְּגֶשֶׁם, פְּרוּעָה כְּמִשְׁתֶּה מַלָּחִים.

 

שחף המחיש לנו מהי אהבה בשבילו:

 

מַהִי אַהֲבָה

אַחַר כָּךְ שָׁאַלְתְּ: מַהִי אַהֲבָה.

נָשַׁקְתִּי לְצַוָּארֵךְ  -שָׁם לְיַד עֶצֶם הַבָּרִיחַ

בַּמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הֲכִי אוֹהֶבֶת,

הֵיכָן שֶׁאַתְּ שָׂמָה אֶת בֹּשֶׂם הַנַּרְקִיסִים.

וְהָיְתָה דּוּמִיָּה רֵחוּמָה, עוֹטֶפֶת כְּמוֹ רֶחֶם,

וְנָשַׁקְתְּ לִי גַּם אַתְּ וְאָהַבְנוּ כְּמוֹ פַּעַם,

תְּמִימִים.

 

וְהִתְחִיל גֶּשֶׁם כְּמוֹ בְּכִי שָׁקֵט,

קַמְתְּ אֶל הַחוּצוֹת לִרְחֹץ פָּנַיִךְ בַּדֶּלֶף הַחַמִּים

מַפְקִירָהּ יַשְׁבָנֵךְ לַדְּמָעוֹת שֶׁל אֱלֹהִים וְלָרוּחַ.

וַאֲנִי הִבַּטְתִּי בָּךְ רוֹקֶדֶת וּמִתְרַחֶקֶת וְחִיַּכְתִּי.

 

ראובן שבת, הבעלים של "ארגמן מיטב" ומי שהוציא את הספר לאור, פירט את חשיבות הספר והחדשנות שבו. הוא המחיש  זאת בשני השירים שקרא:

 

כמו הגשם

אוהבת אותך כמו הגשם-אמרת ,

זה היורד לאדמה- מלטף.

בא, רטוב כמובן- זה ברור,

פשוט מפני שבא לי.

טיפשי שנוצרות שלוליות,

ואיך שהבוץ נהיה סמוך וחלקלק כמו זרע.

וגם אם האהבה איננה מדע מדויק

כמו הארוטיקה-למשל.

היא יותר כמו האלכימיה:

בלתי מוסברת בעליל.

אבל הנס קורה וזהו.... (ע' 50)

 

****

תגידי-הגם אצלך הגשם מכה

כמו בעל אלים הבא אל אשתו בחזקה?

לך אצבעות של פסנתרנית.

את מרפרפת בהם בגופי,

מחליפה סלמות, עוברת במיומנות

בין קלידים לבנים לשחורים-ואני שר (ע' 51)

 

לירז יחזקאל ורותם זריף הנעימו לנו משיריהם במהלך הערב המרגש והמסקרן שהשאיר בי טעם של עוד.

חזרתי לדף הפייסבוק של שחף. ראיתי אותה עומדת בגשם כפיה רטובה ובגשם זלעפות. ראיתי אותם ואותי מהרהרים לאחר התעלסות ביקום כאוטי. ביקשתי ממנה להביט בי. וכשהביטה בי תוך כדי קריאת השירים הבנתי כי בשירתו של שחף שזורים כמעט ללא הפרד האהבה, משמעות החיים והשירה. האהבה מעניקה לחייו את משמעותם על כל גווניהם, ובנוסף השירה מגדירה את זהותו כמשורר ביחסיו המשתנים עם האהובה וגם מעצבת את משמעות חייו בהתפתחותם בזמן מבחרות עד מוות.

אין בשיריו רק תיאור מרוחק של כל מיני נשים וניסיון לסווג אותן משרלילה עד גבירה נשגבה אלא יש כאן ניסיון נואש למצוא בנשים אלו את הציר המרכזי של חייו שייתן לו גם משמעות וגם יהיה החומר ממנו עשויה שירתו. לעיתים נדמה שהנמענת אליה פונה בשיריו אינה אלא דמות דמיונית שנוצרה כדי לנהל אתה שיחה בינו לבין עצמו.

 

 

היטיב לבטא זאת  המשורר יוסף כהן אלרן שהביע את דעתו על הספר בדף הפייס בוק:

"על גב הספר מוצהר כי זה ספר שירים כפול, אך דומה כי הכפל הוא בשני משוררים שונים שחברו לכתוב אותו, אחד מתעלה והשני יורד, אחד פילוסוף והשני איש רחוב, אחד רוחני ומהדר והשני זנותי, אחד אוהב נשים ואת גופן ומתעטף בו, השני מלא אליהן זלזול ומשתמש בהן לפורקנו ואולי ללילות של חורף. 'איך אפשר להיפרד בלילה כזה? / בדיוק עכשיו כשהתחיל הגשם / והים פולט סרטנים מאוהבים / וצדפות מיוחמות...' יש בו תעוזה והוא מערבב גבוה ונמוך יחד, מה שעושה את ספר השירים למעניין בפני עצמו, חמוץ מתוק, פעם בגבהות שבו ופעם בפרץ הארציות הגסה הפזורה בו" ..מפנטז על אישה סנגלית ערומה רחבת אגן מהתחנה המרכזית, / יושבת על אסלה, פסוקת רגליים..." וגומר."

לי זה בכלל לא משנה שחף, אם יש פה משורר אחד או שניים. תודה לך שהפכת את תענוגותיי לכאב, ואת כאבי לתענוג. תודה שהבאת למיטתי את כל הנשים שבעולם, וגרמת לי להקשיב להן ולהתחבר בו זמנית לחלק הגברי והנשי שבי.

המשך להלעיטני נא מהאדום האדום הזה כי אהבתי שירתך אנוכי.

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים