ולו ידע הצעיף מה תהיה דרכו ולאן יישאו אותו רגליו באותו ערב, בטח היה מסתתר בין עשרות הצעיפים שלה, מצניע צבעיו, והפכם לאפורים ומשעממים.
אך לא, הוא בחר להיות כזה, בעל צבעים בוהקים כטווס, עליז, ססגוני, דקיק וחם, עוטף בגאווה רבה את צווארה הענוג של גבירתו כששביליו הסופיים מתבדרים ברוח כאומרים, "ראו כמה יפה אני מונח על צווארה של גברתי הנאווה."
ולא אלאה אתכם בפרטים ולא אכזבכם.
כל אותו יום נלחמתי בחולשת גופי. החום עלה-התעלמתי, כאביי גוף חזקים- שככתי באקומולים עד כי קרסתי. בהגיע האמבולנס לביתי החליט הצוות ללמוד את כל מדע הרפואה על גבי ורק לאחר קבלת החלטה מצידי "עכשיו זזים" נאלצו חברי הצוות החרוץ לוותר על האנציקלופדיה הרפואית שלי והושכבתי על מיטה צרה ישנה וכואבת בדרך לבית החולים.
כיוון שנהג האמבולנס לא השכיל לחנות לפני הכניסה לביתי נאלץ הצוות לגרור אותי באותה מיטה, ואני בתחושה שבכל רגע אני עפה מזו הקרויה האלונקה, לאורך רחוב חשמונאים העמוס לעייפה בשל החג בסועדים, הולכי רגל, קונים, זוללי סופגניות ומי לא.
בהתקרב האלונקה לאמבולנס לפתע, נגשה אלי בחורה ונתנה בידי את צעיפה שהיה כרוך סביב צווארה ביום קר וגשום. ראיתי אותה במבט חטוף, לא הכרתי את פניה קודם לכן. "קחי תתכסי" אמרה, הניחה הצעיף על ברכיי ונעלמה לתוך הקניון ההומה. איני יודעת אם הודיתי לה, עצמתי עיניי, ובלבי המה מיופיו של הרגע. וכאילו חוזקתי ברגע זה ולו לאלפית שנייה.
גם הצוות הרפואי היה המום. ואני אוחזת בו בצעיף לבל ייפול, יתלכלך, יקרע, הרי עתה הוא הצעיף היקר והאהוב ביותר שיש לי, מבין עשרות הצעיפים שבביתי, ולכן עלי לשמור אותו מכל משמר.
עתה איך אדע מי הבחורה הזו, המיוחדת, שנתנה לי ללא כל הסוס את צעיפה? איך אזהה אותה? איך אודה לה? כמה הייתי רוצה להכירה.....