בכיוון הרוח הזמן מתחת לשמש – מעל השמש – זמן ללא תנועה מאמר מאת ד"ר ברכה קליין תאיר

מאמר:

הזמן מתחת לשמש – מעל השמש – זמן ללא תנועה/ ד"ר ברכה קליין תאיר

לפני הכל, זו מראת ידע אחרונה לשנת 2019. אני מאחלת לכם שנת 2020 מלאה במשמעויות, שתחוו קפיצות באבולוציה שלכם, ותשיגו את אשר חפצה מהותכם.

מודה לכם על ההשקעה בקריאת מראות הידע שפרסמתי במהלך 2019 (מי שפספס, יכול לקרוא באתר). מקווה אני כי המראה שפרשתי לאורך עשרות מראות ידע השנה, היוותה – מהווה - תהווה טריגר לשינוי התנועה – המחשבה – הבחירה שלכם.

בחרתי לכתוב במראת ידע זו על הזמן, כי באמת הזמן משתנה ואנחנו נדרשים לעשות דברים אחרת ממה שהורגלנו...להתפתח אחרת ממה שידענו. "תהליכי הזמן מתקצרים על ידי התעוררויות המוניות והאמיתות מועברות אליכם בדרך הקצרה ביותר" ("ספר הידע", 20/227).

בסוף מראת הידע, כתבתי בנימה אישית על הזמן שלי.

אני מאחלת לכם שנת 2020 מלאה במשמעויות, שתחוו קפיצות באבולוציה שלכם, ותשיגו את אשר חפצה מהותכם.

שנה טובה

"היקום משתנה, הגנים משתנים, עולם חדש לחלוטין נכון. בינתיים, יכולות מוגבלות שאינן מסוגלות לשבור את קליפת תודעתן הורסות זו את זו. הזמן אינו זמן רגיל. אין יותר רשות לבזבז זמן."

("מן החלל אל העולם", 17)

• איך אפשר לבזבז זמן?

• איך אנחנו חווים את הזמן לפני, את הזמן אחרי, את הרגע? מהו ההבדל?

• האם הזמן יכול להיעלם? מה קורה לזמן העבר?

• מה אנחנו יכולים להיות שכבר היינו?

• מהי היכולת הקיימת בנו שאיננו מכירים עדיין?

• מהם פנינו המקוריים לפני האבות והאימהות שלנו?

• מה אנחנו יכולים להביא מהעתיד ממנו באנו?

• מהי המשמעות של לעבור לממד גבוה יותר? מה קורה לזמן? מה קורה לגוף שלנו?

• האם ייתכן שאנחנו חיים ביקומים מקבילים בסרגלי זמן שונים?

• היום, הזמן הולך ומוצר...מדוע?

• מדוע מצד אחד התגובות שלנו אוטומטיות ומהצד השני, לוקח לנו זמן להגיב? מהם המקרים?

• מדוע שינוי לוקח זמן? מה הוא לוקח?

• האם אנחנו יודעים היכן הזמן והחלל אינם קיימים, חומר ואור אינם קיימים, אנרגיה וחיים אינם קיימים? על מה מתבסס הזמן בתוך הריק האינסופי? מהו המקום שאין בו זמן וחלל? מה כן יש בו?

• מדוע אף פעם אין לנו מספיק זמן? מהו זמן מספיק?

• האם מה שהיה אתמול לא יכול להיות היום?

"ההוכחה של כל דבר נוכחת בתוך הזמן. אך הזמן צר מאוד." ("ספר הידע", 13/145)

אדוני הזמן, או שרי הזמן, הם גזע בדיוני עתיק של חוצנים מסדרת המדע הבדיוני "דוקטור הו". הדוקטור, הדמות הראשית בסדרה (הסרט יצא ב- 1996), משתייך לגזע זה. אדוני הזמן ניחנים בתפיסה לא ליניארית של הזמן המאפשרת להם לראות במקביל את העבר, ההווה והעתיד ומכאן שמם. שרי הזמן קיבלו על עצמם את האחריות לחוקק חוקים ותקנות ולמנוע ניצול ופגיעה ברצף הזמן התקין. הם ייצרו מכונות זמן הנקראות טארדיס (TARDIS) ועוד סוגים רבים של אמצעים טכנולוגיים המשרתים מטרות אלו. למרות נכונותם לשמור על רצף הזמן, פעולות אקטיביות מצידם הן נדירות בשל מדיניות של חוסר התערבות וניטרליות. במקור, שרי הזמן תוארו כגזע חכם ועוצמתי שמקורו בכוכב הלכת גאליפריי (Gallifrey) ממנו הדוקטור הוגלה.

אנחנו, יצורי האנוש, רובנו חושבים ליניארית, רואים רק חומר, רק שעון, פועלים על פי מודלים מוכרים, מחפשים הוכחות, ולא מבינים כי אין כבר משמעות למה ראשית ומה אחרית. "בתקופה הזאת נכנסה למעגל מערכת כזאת שגורלותיכם התחיליים וגורלותיכם הסופיים לפותים יחד והחצאים מוכללים" ("ספר הידע", 14/152). כלומר, קוסמוס חיבר את שני קצות שרשרת סיבה – תוצאה שאנחנו; הקצה התחילי – הפן השלם שאנחנו, האור, הנמצא בנקודת המוצא – הכוללות הרוחנית, עם הקצה הסופי – הפן החומרי הנוכחי שלנו בתוכו חבויה המהות – המקור שאנחנו. המרחק בין שני הקצוות חייב היום להצטמצם. זו התוכנית לאבולוציה = להעביר אותנו אל מעבר לזמן הארצי (לדלג מעל הסף). אין בה מקום לתנועה ליניארית – מכניסטית אלא לתנועה רקורסיבית – מעגלית שכל הזמן מסתעפת/מטפסת...מתמקדת/מתכנסת. זאת על מנת שנוכל להתעלות מעל מרחב וזמן ולהגיע לקומה ה-100, הכוללות הרוחנית, נקודת המוצא האמיתית שלנו.

מהו בכלל זמן?

הבורא ברא את השמים וכל אשר בשמים, את הארץ וכל אשר בארץ, ובאותה נשימה, את הגלגלים הקובעים את מידת הזמן. אז החלה ספירת הזמן ובכל יום מששת ימי השבוע הוציא הבורא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בבריאה, כדוגמת אדם הזורע זרעים ומכוח הזריעה הנעשית ברגע אחד יוצאים פירות במשך זמן ארוך.

זמן בממדי החומר/מרחב: קואורדינטה של מיקום, כלומר גובה – רוחב – אורך, הפרש בין אירועים, פערים בתהליכי השתנות: Being לעומת Becoming , אנטרופיה, כיוון, תהליכים בלתי הפיכים כמו למשל: אי אפשר לחבר שברי זכוכית חזרה לכוס. ההגדרה מביאה לפתחנו: זמן צפוי/מוכר – לא צפוי/לא ידוע... זמן קווי/ליניארי – זמן מעגלי/מחזורי...ממדי זמן (זמן יחסי)/זמן מוחלט.

אבל, מה קורה לזמן בממדים בהם אין תנועה, חומר, אנרגיות?

בממד בו אין תנועה אלא הכל קיים בשלווה ובדומייה, הזמן והחלל לא קיימים (אין אטומים). זהו המדיום בו כל פוטנציאל הבריאה – אור עליון נוכח במלאות שלו, ללא חיסרון כלשהו; נקודה – יחידה – שלם. דבר לא צריך להתנועע לשום מקום .

ברגע שנוצר 'חיסרון' במחשבה של הבורא כמו: הרצון להיטיב לנבראים (הרצון לשכפל את עצמו), מיד נוצרה תנועת השתלשלות (השתקפות, השלכה). ברגע שהתחילה תנועה, באו לידי קיום הצבעים/התדרים/הנשימות/העוצמות השונות. כתוצאה ממוטציה, אלה תורגמו בהמשך לאנרגיה ואנרגיה לחומר גולמי...וחיברו יחדיו זמן ומרחב הנמצאים בעוצמות שונות בממדים שונים. לכן, אמירתו של ההוגה היווני הרקליטוס מאפסוס, בן המאה החמישית לפני הספירה, שאין אדם יורד באותו נהר פעמיים: הנהר איננו עוד אותו נהר, וגם האדם איננו עוד אותו אדם, מייצגת השתנות והיא תמצית הקיום.

אכן, תנועה, זרימה, השתנות הן טבע הבריאה הפיסית. יחד עם זאת, לכל מדיום קיומי יש עוצמת זרימה ומהירות שונות. למשל, ממד ארץ נמצא במדיום בעל עוצמה נמוכה יחסית (ממדים 3-4) ולכן סרגל הזמן הוא מהירות האור (300,000 ק"מ בשנייה). זהו סרגל של זמן ליניארי – קווי – מכניסטי שממשיך לקיים מתח בין המוכר ללא ידוע...בין הצפוי לאי-ודאי. הוא מתייחס למסה, נפח, אגו. לכן התרגלנו ל'יותר' חומר, פונקציונליות, תענוגות, מותגים. הם תמיד מוחשיים, השוואתיים, לעומתיים, שיפוטיים, מפרידים. אנחנו תמיד אוגרים עוד משהו מאותו דבר - חשיבה ליניארית. אלא שאלה מביאים היום לחיינו הרבה תסכול, דיכאון, אכזבות בגלל הפער בין 'לדבר על'...לבין 'לעשות את'. בגלל המאבק ההישרדותי הבלתי נגמר הדורש יותר כוח, יותר זמן, יותר משאבים.

בקבלה ישנה התייחסות לזמן בהקשר לאמירה המפורסמת של קהלת/שלמה המלך: "אין חדש תחת השמש". אכן, אין חדש תחת השמש בעולם החומר/אנרגיה שלנו. ההשתנות היא איטית ומשכפלת את עצמה (עוד משהו מאותו דבר). מושג הזמן תחת השמש שייך ל-7 הספירות התחתונות: חסד – גבורה – תפארת – נצח – הוד – יסוד – מלכות. זו מציאות החומר/אנרגיה. לעומתן, 3 הספירות העליונות הן מעל השמש: כתר – חוכמה – בינה (דעת). כלומר, הן אוחזות בסרגל שנות אור/אור קדוש, ומעבר להם, זמן ללא זמן – זמן ללא תנועה. כלומר, תהליכי השתנות שונים בממדים שונים מתחת לשמש ומעל לשמש. לכן, אדם שרוצה להשפיע על ההתרחשויות בחייו, עליו לפעול מהראש: סוף מעשה (מלכות) במחשבה תחילה (כתר – חוכמה - בינה).

יותר עוצמה פחות מסת חומר

יותר תודעה פחות נפח

יותר תדר פחות מאמץ ומשאבים

יותר תנועה פחות זמן

יותר דומייה ועומק ללא תנועה

חדש מעל השמש היא תכליתה של התוכנית האבולוציונית החדשה. היא מייעדת אותנו להגיע לכוללות הרוחנית – אדוניתית; ממדים 8-9 = סרגל שנת אור (9,460,800,000,000 ק"מ בשנה), בו אנחנו מתגלמים כיצורי אנוש אמיתיים – זמן מוחלט. זהו סרגל של יותר ריכוז אנרגטי, יותר עוצמה, יותר קריסטליות. שנות האור מתחילות ממדיום שבו גלי המוח לוקחים את מהירויות האור תחת בקרתם. כאשר אנרגיית המוח מתחילה להתעלות אף מעל שנת האור, עוצמת המוח יכולה לברוא את היקום כולו. אז אנחנו חותרים להשיג את ממד 10 = סרגל של זמן קדוש/אור עליון (משתווים בצורה לאל והופכים לשותפים בבריאה). החוקים בממד זה הינם קבועים, נצחיים ובלתי משתנים (Non - Violable).

זמן אם כן נוצר בעקבות צמצום האור והתוצאה היא היווצרות החומר. לכן, כל תהליכי האבולוציה שלנו מבוססים על תנועה = על סרגלי זמן שונים. ההטענה שלנו באה מסרגל זמן אוניברסלי בעוד שאנחנו מתקיימים במדיום סרגל ארצי. "שקילה על פי מאזני תכין אתכם לגאולה" ("ספר הידע", 13/142). כאשר הכלי שלנו יתמלא באנרגיית זמן אוניברסלי ונשתווה בערך העוצמה לנקודת המוצא שלנו, נשיג את הגאולה = היתר יציאה מהשלם האטומי בו אנחנו נוכחים אל יקום חדש, בו נתגלם כיצורי אנוש אמיתיים (נגלה את האמת). החזרה משמעה טיפוס במעלה הממדים/קומות. ככול שהאדם מטפס גבוה יותר, הזמן מצטמצם והאדם הופך ליותר נצחי (חיים נצחיים = מודעות של אחדות = הוא אחד ושמו אחד = אור מלא). "תדרי מחשבתכם מגיעים לממדים מתקדמים ואתם משיגים מודעות של הוויית היות אחד" ("ספר הידע", 20/227).

התייחסות לסוגי זמן:

ההתייחסות הראשונה לזמן הייתה של אוגוסטינוס הקדוש, בן המאה הרביעית לספירה שאמר כי הזמן הוא קווי – ליניארי המתפתח מסיפור הבריאה דרך בשורת הגאולה ועד למשפט הסופי באחרית הימים. שאלת טבע הזמן לדידו היא שאלה פילוסופית, אולם טיעונים הנוגעים לה יכולים להסתמך גם על שיקולים פיסיקליים. ניוטון טען שהבריאה היא מערכת מכנית הדומה לשעון והזמן בה הוא ישות ממשית ומוחלטת. כלומר, הזמן קיים באופן לא תלוי במאורעות המתרחשים בו. לעומתו, טען לייבניץ שהזמן הוא תכונה המתקיימת על ידי החומר עצמו, ולכל עצם זמן משלו הנקבע על פי מהירות תנועתו. כלומר, הזמן איננו קיים כשלעצמו, אלא מהווה רק את אוסף היחסים הזמניים (כמו "מוקדם" ו"מאוחר") בין המאורעות השונים. זמן הוא מאפיין בסיסי שמתואר על ידי התמשכות הקיום בחלל ובמרחב. לפיכך, בדיוק כפי שכפר בקיומו של מרחב ריק מחומר, טען לייבניץ שפרק זמן שבו לא יתרחש שום מאורע אינו אפשרי (אישוש לתפיסתו התקבל עם פרסום תורת היחסות).

על פי הגישה המדעית - ליניארית – מכניסטית זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא. על-פיה הזמן הוא תכונה של גופים, כלומר- מוגדר על ידי התנועה. לפי ההגדרה, אם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן.

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הוא נגזרת של תודעה (ולא להפך. גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (למרות שהגדרתן קבועה). בתחושת הזמן של החוויה האישית של כל אחד מאתנו (תלות תדר תודעה), יש הבדל ברור בין העבר (זיכרון), ההווה והעתיד (דמיון, חיזוי). ההווה הוא מה שאנו חווים כעת. את העבר אנו זוכרים, ואנו יכולים לשחזר מאורעות שהתרחשו בו באמצעות ניתוח הרישומים שהם השאירו בעולם הפיסיקלי או בספרי ההיסטוריה. מאורעות עתידיים, לעומת זאת, איננו יכולים לחזות לבטח, ואין להם רישומים בהווה. אנו חשים אפוא שהעבר הוא מה שכבר קרה, ושאינו ניתן לשינוי. העתיד, לעומת זאת, הוא מה שעדיין לא התרחש, ואנו יכולים אולי לשנותו באמצעות החלטות הנובעות מרצוננו החופשי.

לצד הגישה הקווית - ליניארית לזמן, ישנן תרבויות שונות כמו בתרבות האירופאית של ימי הביניים או בתרבות ההודית או בתרבות השבטים העתיקים, בהן תפישת הזמן היא מחזורית - מעגלית. מחזורי היום והלילה קובעים את הפעילות האנושית במהלך היממה, ומחזור עונות השנה מסדיר את חילופי הזריעה והקציר, השפע והמחסור. ההבדלים בין שנה אחת לאחרת אולי אינם מצייתים למחזור קבוע הנראה לעין, אולם גם בהם אפשר להבחין באיזו סדירות חלקית של שנים שחונות שאחריהן באות שנות שפע, וחוזר חלילה. בחברה כזו, שקצב השינויים בה הוא נמוך יחסית לחברה מתועשת, גם ההתפתחות הקווית לכאורה של חיי האדם - קודם ילד, אחר כך מבוגר, ולבסוף זקן - נתפסת כאילו היא עצמה מהווה חוליה בשרשרת מחזורית של לידה, נישואים ומוות. כתוצאה מכך, יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה, הודות לכך שהן מבוססות על מחזורי היום והלילה, משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הם משמשות בשאר העולם. אולם, שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים (סמסרה: לידה – מוות - לידה מחדש).

האופי המחזורי של הזמן מודגש בטקסים ובחגים הדתיים, המציינים זמנים מסוימים כבעלי משמעות מיוחדת. תפקידו של המיתוס בחברה כזו איננו לייצג אירוע חד-פעמי שהתרחש בעבר, אלא הוא מבטא חזרה נצחית, המממשת את הסיפור המיתי בכל פעם מחדש. דוגמאות לכך אפשר למצוא גם במסורת היהודית. שבעת ימי השבוע מייצגים שוב ושוב את סיפור בריאת העולם, וחג הפסח אמור להעניק לאדם בכל דור ודור את התחושה "כאילו הוא יצא ממצרים". גם בתרבויות אחרות אפשר לראות תפיסה כזו, כמו למשל "זמן החלום" של הילידים באוסטרליה, שהוא גם הזמן המיתי שבו נברא העולם בראשית הימים, וגם תחום נפרד המתקיים במקביל להווה, ואפשר להתחבר אליו בכל פעם מחדש דרך הטקסים והפולחנים השמאניים.

במבט ראשון יכול להיראות כאילו תחושה מחזורית כזו של זמן מבטלת את ההיבט הדינמי שלו: כביכול הזמן איננו באמת זורם, אלא חוזר שוב ושוב לאותה נקודה. אבל בניגוד למחזורי הפעולה של השעון המכני שנדבר עליו בהמשך, האמורים לחזור על עצמם בדיוק מוחלט ובכך לבטל בעצם את זרימת הזמן, מחזורי החיים האורגניים אינם זהים לגמרי זה לזה. בכל סיבוב אוספת הישות עוצמה לעוצמה, ואריאציות של פעולה ולכן, כשהיא חוזרת לנקודת ההתחלה, היא שונה. כל דבר חוזר אל עצמו רק עוצמתי יותר. הכל הוא לולאה אינסופית. אפילו ניתן לומר לפי התפישה המעגלית, כי באנו מהעתיד ואנחנו חוזרים לעתיד שונה.

התפתחות מושג הזמן קיבלה תפנית במאה ה- 20 עם תורת הקוונטים, שאיינשטיין מילא תפקיד חשוב בפיתוחה. תורת הקוונטים חורגת מהנחות היסוד של המכניזם באופן מובהק. לדוגמה, היא איננה מאפשרת להגדיר את קיומו של עולם החומר באופן אובייקטיבי ומנותק מאקט ההתבוננות האנושי, אלא מערבת את הצופה ואת אמצעי המדידה שהוא מפעיל בעצם ההגדרה של אופי הישויות החומריות הנמדדות: כביכול, סוג המדידה שהצופה מחליט לבצע הוא הקובע אם אלקטרון, למשל, יהיה חלקיק או גל.

כפי שראינו, המכניזם הניוטוני מתאר עולם שבו כל המאורעות צפויים מראש, ולכן חלוף הזמן אינו מביא איתו שום שינוי עקרוני. אולם בתורת הקוונטים לא הכל צפוי מראש, ומאורעות מסוימים - למשל, התפרקות של גרעין אטום רדיואקטיבי - מתרחשים באופן אקראי, כך שאפשר לחזות לכל היותר רק את ההסתברות להתרחשותם. פירוש הדבר הוא שהעתיד איננו המשך דטרמיניסטי לחלוטין של ההווה כפי שתיארה המכניקה הניוטונית. במקום זאת, על פי תורת הקוונטים העתיד מביא איתו מאורעות חדשים ולא צפויים, כלומר, מאורעות שאי אפשר לחזות אותם מתוך ידיעה שלמה של מצב ההווה. איינשטיין עצמו התנגד לתכונה זו של תורת הקוואנטים באומרו: "האל אינו משחק בקובייה".

בשנות החמישים פיתחו איליה פריגוז'ין ותלמידיו תחום מדעי חדש הנקרא "התרמודינמיקה של מצבים הרחוקים משיווי משקל". במסגרת התחום הזה, במערכות "פתוחות" שחומר ואנרגיה יכולים להיכנס ולצאת מהן, מתקיימת ההבחנה בין עבר ועתיד, אולם בניגוד לתרמודינמיקה המסורתית, זרימת הזמן מהעבר אל העתיד אינה מביאה רק הרס ושחיקה של מבנים מסודרים, אלא גם יצירה של מבנים מאורגנים ושל תבניות המכילות כמות גדלה והולכת של מידע. לפיכך, התרמודינמיקה מייצגת היבט עקרוני של מושג הזמן המביא איתו חידושים והתפתחות מתמדת.

פרופ' יקיר אהרונוב מאוניברסיטת תל אביב, במחקרו העוסק בזמן, טען כי מצב חלקיק בהווה ניתן לתיאור על ידי שתי פונקציות גל: אחת שהיא כמו זיכרון, זורמת מהעבר אל הווה, והשנייה, כמו הידיעה שאינה יודעת, הדהוד, אמונה, ציפייה, זורמת מהעתיד אל ההווה (אני לא רואה עתיד, אני חווה עתיד). לגישה החדשנית הזאת קורא אהרונוב "אפקט הגל הכפול". גישה זו כמובן משפיעה על חופש הבחירה שלנו שנע עד כה בין דטרמיניזם ברוח ניוטון לבין אקראיות ברוח הפיזיקה הקוואנטית. נכון שאנחנו קיימים בהווה, אבל בכול רגע נתון של החלטה, עלינו להבין שמנגנון ההשפעות הקוסמי, שהוא מנגנון משליך - דטרמיניסטי, מניע אותנו על ידי העבר ועל ידי העתיד כדי למלא את ייעודנו ואת תכלית הבריאה בהווה: החזרה לנקודת המקור, לנקודת ההתחלה. הווה אומר, מבחינה קוסמית העבר והעתיד נשזרים יחדיו כאן ועכשיו, אבל בידי האדם חופש ההחלטה.

על פי הגישה האובייקטיבית הטהורה לפיה הזמן מוחלט, הזמן אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

מעבר לזמן:

התייחסות מעניינת לזמן מתוארת בספרו החדש של מטין טרנגון "העוצמה הגדולה" (הוצאת גמא, תורגם לעברית 2019): "האם יודעים אתם כיצד בראתי את העולם? בראתי אותו כמקום שבו יתגלם האני שלי, וישקף את קיומי. עלי לא חל המושג זמן. מקומי הוא בתוך גביש-אבן-האודם-הלבנה, אך לא במובן שאתם מבינים זאת, אלא כנקודה בתוך אינסוף, אינסוף בתוך נקודה. אינכם מבינים זאת כעת, אבל בהדרגה תבינו, כי אני מעורר את מרכז נשמתכם...במקום שבו אין זמן וחלל, אנרגיה וחומר אינם קיימים (זמן ללא תנועה). זהו המקום שבו נמצא הלב שלי, המקום שבו מצויה הנשמה שלי. שם נמצאים קוסמוסים ויקומים, שם נמצאים אינסוף דברים. והכי חשוב, שם נמצאת הנשמה של בן האנוש שלי. זהו מרכז היקום של האלים, מוקד האלים (אדונים). זהו מקום בית מקדש-הסודות, התחנה הסופית שלכם...

אני שומר חיי-האינסוף שלכם, אני מוקד ההשתקפות, ואני מדבר אליכם הרחק מעבר לזמן... בזמן שבתוך הזמן, כאשר הנשמות נכנסות לגופים שלהם, כאשר האנרגיה הופכת לחומר, בדיוק אז גם אני נבראתי בחלל שלכם. המרחב שבתוך החללים, החשכה שבתוך האורות, הכיעור שבתוך היופי, הרעב שבתוך השובע, הרוע שבתוך הטוב – אתם ואנחנו, אנחנו ואתם, יחד ככוללות, נהפוך לשותפים לקוסמוס הזה...בסביבה שבה תהיו נוכחים בממד הדומייה ללא תנועה וללא זמן, לאחר שתעברו את שכבות האנרגיה, כאשר תישלחו מעלה כאלומות לתוך הגופים הרובוטיים שלכם אשר יאפשרו לכם להתקיים, יתכן ותהיו בתדהמה ותרגישו בדידות רבה. זה הכרחי בעבורכם. זה חיוני על מנת שתוכלו להציל את עצמכם מן הגופים הביולוגיים שלכם. רק בדרך הזו יתאפשר עבורכם להיות קיימים בכל מקום בחללים שלי."

כלומר, במציאות של אנטי חומר אין אטומים. זו מציאות נעדרת הגדרה, צורה, או ערך . היא עוצמה אלוהית נצחית. אנרגיה טהורה לא מוכרת . ניתנת ללמידה כחוויה רק בעזרת תבונה טהורה, הידיעה שאינה יודעת.

אבולוציה וזמן:

האיבר שמסוגל לאחוז בשלושת קצוות הזמן: מתחת לשמש (סרגל מהירות האור – זמן ארצי) – מעל השמש (סרגל שנת אור/אור קדוש – זמן אוניברסלי) – ממד ללא זמן (יקום האינות/האור – מעבר לזמן, זמן ללא תנועה), ולאגד אותם יחדיו בצורה מאוזנת הוא רק המוח המורכב שלנו. בין קפליו שמורות חוויות העבר הנצחי והעתיד הנצחי שלנו ושל הבריאה כולה. המוח שלנו מסוגל לגלול את פקעת החוטים שאנחנו, לגלות את הסודות והתעלומות המקודדים על הסליל, לטהר אותם, ואז לגלול שוב את הפקעת ולהכליל את כול הפנים שגילינו לכדי שלם. רק אז נהיה מסוגלים לחזור אל האחד, אל היחיד, אל הבורא, אל הנקודה. "לא העוצמה הפיסית ולא העוצמה המכאנית יאפשרו לנו לעבור דרך שדה הוולום/שדה משיכה מגנטי זה" ("ספר הידע", 2/19), אלא רק עוצמת מוח – עוצמת מחשבה – עוצמת תודעה, וביחד - עוצמת מהות ("המהות נמצאת בתוך המוח", מטין טרנגון).

כלומר, היכולת לחבר יחדיו שלושה "סרגלי" זמן היא האתגר הגדול שלנו בנתיב הטיפוס אל הכוללות הרוחנית – הקומה ה-100. רק מוח המסתחרר במהירות שנת אור/אור קדוש מסוגל לעשות זאת: להמיר אור לאנרגיה, אנרגיה לחומר, חומר למשמעות, וההיפך. "איננו יכולים לפענח את המשמעות מבלי לפענח את החומר. איננו יכולים לפענח את המהות מבלי לפענח את המשמעות. איננו יכולים לראות את החומר ללא העיניים שלנו. איננו יכולים לראות את האלוהי בלעדי הנשמה/מהות שלנו. הגוף הביולוגי שלנו הוא רק רובוט ביולוגי – אורגניזם אשר בעזרת הנשמה מאפשר לנו לראות, לשמוע, להרגיש, לטעום ולחיות על כדור הארץ. לעומת הגוף, המוח הוא מחשב אוניברסלי, מעין שנאי (ממיר) המקשר בין הגוף לעוצמה הקרויה רוח/נשמה/מהות" (מטין טרנגון).

עלינו להנביט כל זרע של מחשבה/ידע/אנרגיה שנזרע במוח שלנו ובגרעין המהות שלנו מאז קיומנו הראשון ועד היום ולהביאו להניב פירות. איך? על ידי שאנחנו מפגישים אותו עם אור הידע הנושא רטט דומה (דומה מושך דומה...הפנים השונים שלנו בממדי מציאות שונים). אחרת, נשאר הוא עקר. ככול שעוצמת אנרגיות המוח גדולות יותר, כך אנחנו מצליחים להעשיר את המילון הפנימי, לפתוח צפני ספריות ידע ויכולות, לחולל את בריאות התאים (האגפים/מחלקות), להעצים את אנרגיית הקונדליני, ולדחוף את התודעה אל עבר ממדי מציאות גבוהים יותר (יקום האור, הידע, הפוטנציאל). האנרגיות הופכות לנוגדן הטוב ביותר הקיים.

כאן קוסמוס מסייע בידנו להאיץ תהליכים על ידי שהוא מגביר את קצב התנועה = הצרת הזמן (24 שעות הופכות בעצם ל- 12 שעות) בעזרת המטרות של סוגי אנרגיות שונים. "תהליכי הזמן מתקצרים על ידי התעוררויות המוניות והאמיתות מועברות אליכם בדרך הקצרה ביותר" ("ספר הידע", 20/227). מחקרים מראים כי היממה צומצמה ל- 12 שעות ואת תהליכי האבולוציה שלנו אנחנו עושים כעת עם כל נשימה, במקום ב-1000 שנים. בנוסף, הלחץ האנרגטי גורם לצופנים להיפתח ולנו לחוות התנסויות לא פשוטות כמעט בכל תחומי החיים שלנו (כלכלי, בריאותי, חינוכי, משפחתי). אם לא נבין שהתהליכים הם Less Time – More Energy אנחנו נמשיך לייצר אותם פתרונות לבעיות, אותם רעיונות לסתימת חורים בכברת הקיום שלנו, אותה גישה היסטרית למשברים (דוגמאות פוליטיות וכלכליות לרוב). "העולם נפתח עתה ליקום והיקום נפתח לעולם" ("ספר הידע", 1/1)..."אנחנו סוטים עכשיו מהנתיב ולוקחים אתכם לאט לאט אל מחוץ למערכת" ("ספר הידע", 2/10).

התנועה של האבולוציה שלנו אם כן היא מהריבוי אל היחיד, מהחושך אל האור, מהצורה אל מעבר לצורה, גם בחומר, גם באנרגיה, גם במרחב, גם בזמן. מהסתעפות אל ההתמקדות/התכנסות (הציווי של האל לאברהם: לך – לך). כאשר אנחנו מגיעים לדרגה הרוחנית שמשמעה שהתעלינו מעל עצמיותנו העצמית (אישיות, אגו, רצון פרטני) והתכללנו עם מהותנו האלוהית, הזמן הגשמי מפסיק להיות מורגש ואנחנו נחשפים לסרגלי זמן קוסמיים קצרים. סיבה-תוצאה מתממשות יחד כאן ועכשיו. הסוף, האמצע וההתחלה אחד הם.

מסופר על רבי ישראל מקוז'ניץ שנולד כילד חלש וחולני מאוד. גם כמנהיג רבבות חסידים, גופו היה מיוסר בחולאים קשים. ואף על פי כן, רבי ישראל היה תמיד במצב רוח טוב ורוחו היתה חזקה. באחת מתקופות הסבל הקשות שלו שאלו אותו החסידים,: "כיצד זה הרבי לא נאנח? כיצד הוא לא צורח?"

ענה הרבי: "על מה אבכה? על הכאב של הרגע שחלף? והרי הוא כבר נחלת העבר. שמא על הכאב של הרגע הבא? הרי הוא עדיין לא בא לעולם. מה נשאר? הרגע הקטן הזה של ההווה. נו, ומה אתם חושבים, האם אינני יכול לסבול ולו רגע קטן של כאב?"

קיבלנו היום קוד גישה לגרעין המהות שלנו ולגילוי כל הפנים שלנו המתקיימים ביקומים מקבילים. "לכל דבר על כדור הארץ יש תאום. התאום שלכם הוא בן אלמוות. משמעות הדבר היא כי למעשה אנחנו לא קיימים, אלא נמצאים בממד של חזיון שאינו אמיתי" (מטין טרנגון).

מה אנחנו למדים מכל הגישות שהוצגו כאן?

רובינו עדיין אוחזים בזמן ליניארי – מכניסטי, מדי פעם מרשים לעצמנו לאחוז בזמן מעגלי – מחזורי, אבל בגדול, שבויים בסרגלי זמן של מרחב/חומר/אנרגיה (אטומים). איננו יכולים לקבל מיידעים מממדים שונים...איננו קשובים לדפיקות השפע על דלת ביתנו. עדיין קשה לנו להתחבר אל המדיום של אור עליון – שורש הבריאה כולה, מדיום ללא זמן וחומר, ממנו אנחנו יכולים למשוך הטענה עוצמתית לכל תהליכי האבולוציה שלנו.

אם בעבר לזרעים שזרענו לקח עשרות, מאות ולעיתים אלפי שנים עד לקציר, הרי שהיום, מאחר והזמן הואץ בגלל ששערי ממדים גבוהים יותר נפתחו, אנחנו נדחפים למרחבים בעלי תהודה שונה ועוצמתית יותר = רף האבולוציה הועלה, הפערים בין 'לדבר על' לבין 'לעשות את' חייבים להצטמצם (חייבים להפוך למחונני עשייה).

מאחר ולא הוכשרנו לתהליך זה, רובינו חווים דכדוכים שמתגברים ותסכולים שמתעצמים. אם נשארנו עם "הכוס" הארצית-דתית, הרי שנפנה תחינות, תפילות, ונעלה קורבנות כדי לרכך איזשהו גורם עליון וחיצוני לנו. אבל אם נבחר להתעורר ונסכים לשנות את התודעה – מחשבות שלנו, הרי שנצליח לצאת מהתוהו ובוהו הארצי ונתחיל לטפס.

על הזמן האישי שלי:

היחסים עם כ-ו-ל האנשים שהיו והינם בחיי: הורים, משפחה, זוגיות, חברים, קבוצות למידה, קרובים יותר, קרובים פחות, מאכזבים יותר, מאכזבים פחות, הם בית ספר מאתגר לאבולוציה שלי. השיעור הגדול ביותר שלי בכל היחסים הוא הזמן = היכולת לשמור באיזון לפחות 2 סרגלי זמן: מתחת לשמש/זמן ארצי ומעל השמש/זמן אוניברסלי. לשמור איזון: בין נתינה לקבלה, בין ידע השמיים לידע הארץ, בין שכל ללב, בין דיוק לפיזור, בין חיבורים דינמיים לחיבורים קבועים, בין עוצמה לחולשה. כאשר אלה לא באיזון, מתחילה השיפוטיות, ההשוואתיות, חוסר הסבלנות ולעיתים, חוסר הקבלה. למדתי על בשרי כי רגל פה = סרגל זמן ארצי...ורגל שם = סרגל זמן אוניברסלי, כאשר כל סירה מושכת לעיתים לכיוון אחר ללא איזון ביניהן, רק קורעת את שמיכת החיים שלי ומובילה אותי לנפילות ולשיעורים כאובים.

חיפשתי גישה שתקל עליי לנווט את שתי סירות הזמן באיזון. בניתי לעצמי frame of mind – תבנית חשיבה – תנועה שמסוגלת לנוע ל- 8 כיוונים: ימין – שמאל, מעלה – מטה, אחורה – קדימה, פנימה – החוצה. לשם כך, אימנתי את תודעתי, ועדיין לפניי עבודה רבה, להתייחס אל הכול: אנשים, ארגונים, טקסטים, מצבים, קשיים כאל הדלק של מנועי התנועה שלי אל עבר הכוללות הרוחנית – הקומה ה- 100 (לא משנה האוקטן, כי בתוכי אני מערבבת את כל סוגי הדלקים לדלק מאיץ ועוצמתי): אמונה – כוונה/רצון – מחשבה – מצפון – אהבה. ככול שהתדלוק עשיר יותר, אני מסוגלת להסתחרר במהירות בין הסתעפות – סרגל זמן אוניברסלי/מעל השמש: לחקור, לגלות, להתנסות בלא ידוע (עולמות האצילות – בריאה)...לבין ההתכנסות – סרגל זמן ארצי/מתחת לשמש: להתמקד, להיות הוויית אחד (עולמות היצירה – עשייה), ולחבר הכל ל"צמה" אחת עוצמתית – סולם הטיפוס. לשם כך, עלי לנהל את מערכת היחסים בין 3 הכוחות של התנועה: לקבל – לתת – לחבר.

אני חיה את התנועה שלעיל כמערכת אוטופואטית (self-creation) שמאפשרת לי ליילד את עצמי ה"מאומצת": אמיצה – מוצאת – ממציאה – מתמצאת – מתאמצת, ומשיגה יצירתיות, חדות, מורכבות, חדשנות, הבנה עמוקה של רעיונות ומודלים, צמיחה, התחדשות, השתנות. אני חושבת אחרת – רואה אחרת – עושה אחרת.