סקירת הסרט האירי/ ראובן שבת

בימוי: מרטין סקורסזה 210 דקות

לא יודע אם  ה"אירי" צריך לקטוף את האוסקר. אבל מה שבטוח שמדובר בסרט מעולה לעילא ולעילא.

על עובדת היותו סרט ארוך מדיי( לא בטוח שזאת מגרעת דווקא) מחפה העובדה שמשחקים בו טובי השחקנים של סקורסזה מאז ומתמיד. זאת תמיד הרגשה בטוחה וטובה לראות יחד על המסך את רוברט די נירו ואל פאצ'ינו, וכמובן ג'ו פשי. משחקם המעולה נותן את הטון לכל אורך הסרט.

הדמויות, שטחיות לגמרי אומנם, אבל בעלות משמעות  תמיד. יש בהם את אותה נגיעה שלא נס ליחה מעולם שהבמאי הגאוני הזה נתן להם בכל סרטיו.

חספוס, ארציות, גולמיות וגולמנות קשה ונוקשה מאוד. חוסר רחמים ובדידות. הרבה בדידות.

העלילה המבוססת ברובה הגדול על אירועים אמיתיים בכרונולגיה המפותלת והקשה של אמריקה לאורך שישים שנה לערך, מתפתחת אומנם בקצב איטי. אבל זהו ריאליזם קולנועי במיטבו ממש.

מאפיה וג'ימי הופה שנרצח כנראה בנסיבות מסתוריות וסמויות.

פשע שמשתלם ובסוף קורס מהר באותו חוסר פשר שלו. רציחות. ועוד רציחות.

דיאלוגים ריאלסטיים שנונים. משחק מדהים.

הגרעין הפנימי של הסרט הוא למעשה המהות שלו

אליה כיוון הבמאי.

חיים של תועלת סתם ללא ערכים הם חסרי משמעות. חסרי פשר. ניהליסטים. אוטמטיים. בלי נפח של דקויות רגשיות בנפשם של הגיבורים. הם גברים אטומים מאוד, למעשה ילדים מפוחדים בתוך תוכם שמשחקים מלכתחילה משחק חסר סיכוי. שאין בו  מקום לאהבה. למחשבות עומק. לכלום

את הריק הזה הם ממלאים ברציחות, בכסף. בתחרות לקראת ההרס העצמי המוחלט.

אבל סקורסזה הוא סקורסזה. הוא לוקח את המשמעות מעבר לכך: האירי והאיטלקים. קתולים. אמונה נוצרית גואלת ומחייבת. לא החומר הוא העיקר. אלא הרוח הנוצרית המטיבה או המענישה.

לכן, כאשר המאפיונרים הזקנים מסיימים את חייהם כנכים חסרי ישע המגלגלים כדור כדורת אל נקודה עלומה בלתי נראית, והם מאושרים מהפגיעה כילדים ( כמובן שכולם מסיימים את חייהם בכלא או ברצח)

סיום בלתי נמנע, הכרחי כנראה מנקודת מבטו של הבמאי הנוצרי-קתולי.

אבל ההתעלות של הסרט היא כמובן בעלילה ופיתוליה וביכולת המשחק האדירה של פאצ'ינו, דה הירו וג'ו פשי.

נפלא. חזק. עוצמתי. האירי הוא סרט משובח ומצוין ללא עוררין.