על עכו של ילדות  עם אריה דרור / אתי יוחנן 
בספרו החדש "בָּאבָּא" (בהוצאת "אוריון)" מתאר אריה דרור את ילדותו וחוויותיו בעכו
כדור שני לשואה, כולל ניחוח מרומז של ביקורת חברתית על המדינה שהפכה להיות.

בספרו החדש "בָּאבָּא" (בהוצאת "אוריון") מעבד אריה דרור, אדריכל וסופר, בכאב ובגעגוע את חוויותיו כדור שני לשואה בילדותו בעכו, כולל ניחוח מרומז של ביקורת חברתית על המדינה שהפכה להיות. דרור: "נראה שהעם היהודי היושב בציון מידרדר במורדו של מדרון חלקלק ורק אירוע דרמטי ומכונן יוכל לשנות את עתידנו לטוב בחבל ארץ זה. כיהודים נחרץ גורלנו להיות 'עם לבדד ישכון', אך למרות שפינה קטנה זו בעולם היא הכי פחות בטוחה לקיומו של העם היהודי, בד בבד זה גם המקום היחיד שיאפשר את קיומנו כעם עצמאי".

דרור מציין כי מאז ומעולם נרדף עם ישראל על ידי אויבים שקמו מעת לעת לכלותו, "אך במקום שנהיה מאוחדים ומלוכדי מטרה, אנו הולכים ומאבדים את הגבולות והסייגים המוסריים. ככל שההסתה הפרועה מלעיטה את שנאת האחים בתוכנו, הדגל האדום המתנוסס לנגד עינינו הולך ומתכהה עד שיהפוך לשחור ויופל. כאדם, שהוריו שרדו את השואה והעפילו ארצה, שספג בבית ציונות ואהבת מולדת, לפעמים מתעורר בי החשש כי יגיע היום בו תגבר הכמות על האיכות".

למה בדיוק אתה מתכוון?
"האלימות והכאוס בכבישי הארץ בפרט ובמרחב הציבורי בכלל יוצרים בלבי ובלב חבריי בני דורי תחושה ש'גנבו' לנו את המדינה. זו לא המדינה שלמען קיומה התגייסנו לצבא ושירתנו אינספור ימים במילואים ולא המדינה, שעבורה יצאו בנים ובנות למלחמה ולמען עתידה הלכו מול האש וחלקם לא שב. תקופת התמימות של הארץ אליה נולדתי ובה גדלתי חלפה ואיננה עוד. את מקומה תפסו שנאת אחים והשתמטות מקיום חובתנו לחברה. אלימות מילולית וסילוף האמת הפכו למעשה פוליטי לגיטימי. מאז ומעולם (ברוח דברי מקיאוולי) הייתה הפוליטיקה נגועה באינטרסים אישיים ומפלגתיים (ולעתים אף מכוערים), אך השנאות לא היו כה קוטביות והפלגנות לא הייתה נחלתם של שדרות כה רחבות בעם, אלא מוצנעות בחדרי חדרים". 

כמה זמן נמשכה כתיבת הספר "בָּאבָּא"?
"כתיבת הספר נמשכה כמעט שלוש שנים, כשקדם לו הספר 'קפה?'. נאמן לדברי אביה של הסופרת לורה אינגלס, החלטתי להנציח את קורות הוריי והורי אשתו ששרדו את השואה והעפילו ארצה. הרגשתי שאם לא אכתוב עליהם, אז כשאני ואשתי ניעלם מהעולם ייעלם איתנו גם סיפורם המופלא. שקדתי במשך חודשים רבים על כתיבת הספר, עד שנפסק שטף הכתיבה לאחר מסע שערכתי לפולין במסגרת מועדון רוטרי, ובמהלכו ביקרתי בגטאות ובמחנות השמדה, כולל באזורים בהם חיו קהילות יהודיות שוקקות וכעת נותרו בתי כנסת שוממים מאדם. הגענו לעיירה ויליצ'קה, בה חיו אמה של רעייתי ומשפחתה עד שנלקחו לגטו ולאחר מכן נרצחו, חלקם באושוויץ. הצלחנו לאתר את ביתם, שנשמר בדיוק כפי שהיה, ולערוך בו סיור מרגש". 

כשדרור חזר דרור מהמסע, הוא ניסה לכתוב את תחושותיו של הסבא של אשתו בזמן שהובל יחד עם יהודים נוספים מתחנת הרכבת בבלז'ץ למחנה ההשמדה הסמוך, אך חש שעדיין לא הגיע הזמן עבורו לכתוב על מה שחש ועל הרהורי לבו כשהובל לתאי הגזים. כשאסף חומרים לספר שכתב, נחשף למאמר  על קצין אס-אס נאצי שבמהלך סיור באושוויץ הזדעזע למראה עיניו, ולמרות הסכנה המוחשית לחייו ולחיי משפחתו, ניסה בכל כוחו להעביר את המידע שברשותו לאפיפיור, אך לשווא. בתום המלחמה הסגיר את עצמו לכוחות הצרפתים, ובהמתינו למשפטו כתב את זיכרונותיו והתאבד.

דרור: "סיפורו של קצין האס.אס, שהיה שונה כל כך מסיפורם של פושעים נאציים אחרים, היווה אחד הגורמים שהובילו אותי לכתיבת ספרי הראשון 'קפה?' שנמשכה כחמש שנים וגם עלילתו מתרחשת בעכו. הספר מגולל את סיפור אהבתו של בחור צעיר, שריונר  בשירות סדיר, לחברתו, בת למשפחה ענייה המתגוררת בשכונת מגוריו, ומתאר את מפגשיו הסודיים עם אמה החושפים אותו לסוד כמוס שישנה את חייו לנצח".

משחר ילדותו ניחן דרור בכישרון לספר סיפורים, אך אחיו אברם היה מספר סיפורים מוכשר יותר שבדה מלבו כבמטה קסמים לילדי השכונה אינספור סיפורים, שהתבססו על מלחמות אקדוחנים ועל קרבות דמיוניים מתקופת מלחמת העולם השנייה. כשאחיו עזב את השכונה לטובת לימודים בפנימייה הטכנית של חיל החימוש, תפס אריה את מקומו כמספר הסיפורים השכונתי. עם חלוף השנים זנח את תפקידו כמספר סיפורים, וחזר אליו שנים רבות לאחר מכן, לאחר שבשנת 2005 הצטרף למועדון רוטרי עמיתים בנהריה.

הספר "בָּאבָּא" הוא למעשה מסמך תיעודי ייחודי מסוגו, המתאר בשפה ציורית ועשירה את הווי החיים בעכו רבתי בשנים שלאחר קום המדינה, שנים בהן המדינה עדיין בחיתוליה ומנסה להוות כור היתוך לערב רב של עולים חדשים המגיעים אליה ממזרח וממערב. בספרו מתאר דרור חוויות שונות שחווה כילד וכנער, ובמיוחד את דמויותיהם של אנשים שהיו ואינם עוד כמו: העגלונים, ספיבק הספר ופישר החייט, אלסנדרו ומוכר הגרעינים, מישו, אבו ניקולא ועוקשי הצייר, שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. בשפה צבעונית ורגישה מפיח הספר חיים מחודשים בעכו של אותם הימים, על שלל צבעיה, ניחוחותיה, שווקיה וסודותיה הנסתרים. דמויותיהם של אנשים שהיו ואינם עוד: ערבים ויהודים, צעירים וזקנים, אשכנזים וספרדים.

בלהט הכתיבה התחוור לדרור עד כמה דמויות אלו השפיעו על חייו, ובמיוחד אחיו אברם. "תקופת ילדותי הזכורה לי מקריית חיים המערבית הייתה קצרה. לצד ההרפתקאות הנפלאות שחוויתי כחבר ב'בנדה' השכונתית, כגון: חפירת מערות 'מחנה' בדיונות החול שהקיפו את השכונה, מלחמות רוגטקות נגד ה'בנדה' היריבה ומעשי משובה רבים נוספים, הייתה תקופה זו מהולה באווירת נכאים ששררה בבית עקב היחסים העכורים בין הוריי. היו אלה מראות שחלפו להם מהר מהעולם, כשלפתע מצאתי את עצמי בעכו, בבית סבתא וסבא שבקושי הכרתי".

כשסיים את כתיבת ספרו, התברר לדרור שמעבר להיותו סיפור אישי מרגש, הספר מהווה צוהר שדרכו ניתן להביט להווי החיים במדינה שהייתה באותה עת בחיתוליה, ביופי ובתמימות שהיו בה וכיום כל כך נדירים  במחוזותינו, והוא חש כיצד מתעוררים בו כיסופים להוויה ששרתה באותה עת בארץ, לתחושת הנאיביות ולמיתוסים שלאורם גדלו הוא ובני דורו. "הייתה זו תקופה שלמרות שרוב האנשים היו בה עניים, הכל נראה בה כל כך פשוט. זו הייתה תקופה של הירתמות והתגייסות למען המדינה וההתגייסות לשורות הצבא הייתה דבר ברור מאליו. זו הייתה תקופה בה רווחה תקווה שיש מנהיג שניתן לסמוך עליו ושהכל יהיה בסדר".

משיכון חיילים משוחררים בקריית חיים המערבית, שהשרתה אז על כולם אווירה של קיבוץ, הוא הועבר לעכו שהייתה עיר גדולה ומנוכרת. מבית עם חצר קטנה, שדיונות חול השתרעו סביבה, עבר לעיר עם בתי מידות ישנים וחצרות מגודרות באבן ובברזל. אידיש ורומנית נשמעו סביבו, במקום העברית אליה הורגל, ואת חברי הבנדה אליה השתייך 'החליפו' עגלונים שישבו על ספסל שנשען אל גדר ביתה של סבתו. "הייתי ילד סקרן שנהג לטפס על עץ התות הענק בחצרה של סבתא ולהקשיב רוב קשב לסיפורי העגלונים שישבו על הספסל מתחתיו. למרות ששוחחו באידיש וברומנית שבקושי הבנתי, יכולתי להתרשם מנימת ההתלהבות בקולם, בעיקר כשדיברו על פוליטיקה, או מהעצבות המהורהרת שירדה עליהם כשמישהו סיפר כנראה על קורותיו בשואה".

בשנים הראשונות בהן התגורר דרור בבית סבתו וסבו בעכו עמדו במוקד חוויות ילדותו עץ התות וקולנוע יחיעם, כפי שהוא מתאר בספרו החדש. סרטי הקולנוע הרבים בהם צפה באולם הקולנוע, אותו ניקתה סבתו לצורך פרנסת המשפחה, והשעות שבילה בחדרון ההקרנה וגם מאחורי המסך, לקחו את דמיונו לשיאים מופלאים של התעלות ואושר מחד, אך לפעמים גם לתהומות אימה ובעתה. כשהגיע אחיו הגדול אברם להתגורר בביתם של סבתא וסבא, התווספו לעץ התות ולקולנוע יחיעם אינספור הרפתקאות מופלאות, המתוארות גם ב"בָּאבָּא".

דרור: "מעולם לא נתתי את דעתי לכך שבמסגרת הגירושין של הוריי אני ולא אחי נשלחתי להתגורר בבית סבתא וסבא, ומעולם לא עלתה בי השאלה מה היה עולה בגורלנו לו פני הדברים היו הפוכים. בשנים האחרונות הצהיר אחי באוזניי לא פעם כשהיינו מעלים יחדיו זיכרונות ילדות: "לך היה מזל! שלחו אותך לגדול אצל סבא וסבתא!". בעקבות דבריו החלו לצוף במוחי זיכרונות, וכשהבטתי על ילדיי המתחבטים בסוגייה מהי הדרך הטובה ביותר לגדל את ילדיהם, חשבתי עד כמה שפר עלי מזלי שסבתא וסבא גידלו אותי. לפתע התחוור לי עד כמה מילותיו של סבא: 'תלמד, אריה, תלמד', החופש המוחלט שהעניקה לי סבתא באומץ לבה ובעיקר אהבתם נטולת הגבולות גיבשו את אופיי והביאו אותי למקום בו אני נמצא היום".