אגדת אמנו היפה  - ולנו אבדה השפה/ הרצל ובלפור חקק
(סעידה חקק ז"ל-  נפטרה: דצמבר 2016)


 

"החיים יפים, למי שמֵבין אותם", נהגה לומר אמא בערבית, בהשראת שירו של פאריד אל אטרש, זַמר מצרי דרוזי שכֹּה העריצה.

חייה היו מסכת ארוכה, שמשַבּצת אותה בהיסטוריה כדמות מיתולוגית זוהרת – ןבד בבד כדמות טרגית, גיבורה בעין הסערה, "כל גליך ומשבריך עליי עברו". ככל שהמסך עולה, מואר סיפור חייה, מתגלה הזמן המכונן שעיצב אותה, שהעמיד אותה בפני נקודת משבר: בסיפור האישי שלה - הפרעות בעירק היו התחנה המכוננת של חייה . חכמת החיים שהוליכה אותה הפכה לתורת חיים, ואת הלפיד הזה ידעה להנחיל: בעיני צאצאיה הייתה דמות מעוררת השראה והערצה.

עד אחרית ימיה נאחזה בחיים, בייעוד שבחרה לעצמה, להורות דרך. בבית החולים אמרה לנו כל הזמן: "אני רוצה להישאר אתכם, אני לא רוצה ללכת". וכשהרופא ניגש לומר דברי סיכום עם צאתה מבית חולים באוגוסט 2016 היא אמרה לרופא בעיניים בורקות: "דוקטור, אני רוצה להגיד לך משהו". כשהוא קָרב אליה, אמרה לו: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי".

כבר בגיל הנעורים הפכה בעל כורחה לגיבורה טרגית נאצלת: כשהייתה נערה בת שש עשרה חוותה את האסון הנורא שממנו לא נרפאה. אסון הפַרהוּד. דברֵי הימים יספרו על פְּרעות בּבגדד בחג שבועות תש"א (יוני 1941), ימי-אופל, שבהם נרצחו שני אחֶיה הבכורים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שהיו בני 20  ו-22 – צעירים בזִיו עלומיהם, שלמדו כסטודנטים באוניברסיטה של בגדד.  המוות הכואב ריסק את המשפחה, ההורים השכּוּלים צללו לעֵמק הבכא, ובלשונה של אמנו "ההורים שלי איבדו את הצפון".

במשפחה המורחבת חיפשו פתרון לשֵבר הגדול: הדודים והדודות נחלצו לטכּס עצה - המשפחה החליטה לחתֵן אותה כדי להכניס שמחה למשפחה. "דודה שלי אמרה לכולם, תחתנו אותה, אם לא תחתנו אותה, ההורים שלה ימותו". היא הלכה אל חתונתה כמו נקראה ללֶדת את אחיה המתים. כשנולדנו כתאומים, על פי הציפייה המשפחתית, אמרו החכמים לסבי: "קיבלתָ שניים  תמורת שניים".

במשך שנים הופיעה אמא סעידה ז"ל באירועי ספרות ברחבי הארץ לצִדֵנו, סיפרה את סיפור חייה והציגה את כָּתנות הפסים, שנתפּרו לנו בלידתנו. מותה היה אקורד סיום בסימפוניה ארוכה של שבר גדול וניצחון רוחני מפואר – ובאפילוג העצוב בלטו נקודות האור: עשייתה המופלאה למען כולנו, אורח החיים שלה שהיה מודל לכולם, פתגמי המוסר שידעה לשזור בכל אירוע, והתחושה שהותירה" גיבורה שכזאת לא תישכח, חייה ממשיכים להאיר, אנו זוכרים אותה תמיד.

לקראת יום השנה השלישי, כתבנו מחזורי שירים מיוחדים:

בלפור חקק מנסה לחשוף את הצופן שלה, את ה -  DNA המיוחד – והשיר שלו יודע: המֶסר הרוחני הזה שמור כתורתם של צדיקים נסתרים: בין השיטין נחשף הסוד: זֶה לֹא נִתָּן לְתִרְגּוּם בְּשׁוּם עֲטִיפָה...וְלָנוּ אָבְדָה הַשָּׂפָה".

הרצל חקק מצייר את דמות האם בעקבות שיר של פאריד אל אטראש שכה אהבה. בין שורות שיר של פאריד, שכה  היה אהוב עליה מחפש הרצל את המשבר והתקווה, את התמרים הבלתי אפשריים, עליהם שר הזַמר: התשוקה לתמרים המופלאים– וכמה קשה הדרך אליהם, הדקלים גבוהים מדי.

 

 

 

חזרה מארץ המתים/ בלפור חקק

(שבעה שירים)

 

חזרה

לִפְעָמִים בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאִמָּא

לְאַחַר הָאַשְׁכָּבָה

יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם תְּחִיָּה, יֵשׁ רֶגַע שֶׁל אוֹר

רוֹאִים שֶׁהִיא רוֹצָה לִהְיוֹת אִתָּנוּ

אֲבָל אֵין לָהּ אַשְׁרָה

לַחֲזֹר.

 

מחסום

מֵאָז שֶׁאִמָּא הָלְכָה

הִיא נִפְרֶמֶת לִפְעָמִים לְיֵשׁוּת מוּאֶרֶת

נִגְלֵית וְנֶעֱלֶמֶת בְּעֶמְדַת הַמְתָּנָה.

אוֹמֶרֶת: אֲנִי חוֹזֶרֶת.

.הִיא מַעֲבִירָה פְּנִיָּתָהּ

עִם הֶעְתֵּקִים לְכָל הַמַּלְאָכִים.

אֲבָל עוֹדֶנּהּ תְּקוּעָה בְּמַחְסוֹם

דְּרָכִים.

.

נצח

כְּשֶׁאִמָּא הָלְכָה פִּתְאֹם

הָלַךְ גַּם הַנֶּצַח עַצְמוֹ

וּשְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה שֶׁל הַנֶּצַח

אָבַד.

כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה

הִתְכַּוְצוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי

לְאִשָּׁה אַחַת בִּלְבָד.

 

מרפא

אִמָּא וְאַבָּא נִפְגְּשׁוּ בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם

לֹא יָכְלוּ לְהַחֲשׁוֹת.

הִיא סִפְּרָה לוֹ  כָּל הַחֲדָשׁוֹת

בַּמַּעְבֹּרֶת מֵעַל הַמַּיִם

וּשְׁנֵיהֶם רָצוּ לַחֲזֹר אֵלֶּינוּ

לְנֶצַח שֶׁל שָׁעָה שְׁעָתַיִם..

בִּקְּשׁוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים מַמָּשׁ יָפֶה

הִתְחַנְּנוּ בְּכָל פֶּה.

אֲבָל הַחֲזָרָה- חֲשׂוּכַת מַרְפֵּא.

 

מְחכּים

גַּם כְּשֶׁאַבָּא וְאִמָּא אֵינָם

הוּא אוֹמֵר לָהּ כַּמָּה הִיא יָפָה.

הֵם שְׁנֵיהֶם עַכְשָׁיו אִלְּמִים

לְלֹא שָׂפָה.

 מְחַפְּשִׂים מִלִּים מַתְאִימוֹת

בְּיוֹם כִּפּוּר

מְבַקְּשִׁים לְהִכָּתֵב  מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

לָשוּב  וּלְסַפֵּר לָנוּ אֶת הַסִּפּוּר.

הֵם מְסַפְּרִים לָנוּ מִמֶּרְחָק

חַיִּים וּמְלוֹאָם

וְאָנוּ מְחַכִּים לְבוֹאָם.

 

שִׂפְתּוֹתֵיהֶם נָעוֹת, הֵם שְׁקֵטִים.

אֵיךְ נָשִׁיב אוֹתָם מִן הַמֵּתִים.

הֵם מְדַבְּרִים אֵלֶּינוּ, הֵם אִלְּמִים

מְחַכִּים עַל הַגֶּשֶׁר שֶׁל אַחֲרִית הַיָּמִים.

ֹ

שׂפה

כְּשֶׁהוֹרַי מְנַסִּים לַחֲזֹר

הֵם מְנַסִּים לְדַבֵּר אִתִּי

מֵחַיִּים אַחֵרִים, מֵעוֹלָם אַחֵר

 אוֹמְרִים דְּבָרִים בִּשְׂפַת הַמַּלְאָכִים

בְּאוֹר זוֹהֵר.

אֲנִי מְתַרְגֵּם אוֹתָם מִשְׂפַת הַמֵּתִים

לִשְׂפַת הַחַיִּים

זֶה לֹא נִתָּן לְתִרְגּוּם בְּשׁוּם עֲטִיפָה,

כְּי הֵם מְדַבְּרִים בִּשְׂפַת אֱמֶת

וְלָנוּ אָבְדָה הַשָּׂפָה.

 

מכונת התפירה

אָנוּ מְחַכִּים לְאִמָּא לְיַד מְכוֹנַת הַתְּפִירָה.

מְכוֹנַת הַתְּפִירָה מְחַכָּה לְאִמָּא. גַּם

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנָה

מַשֶּׁהוּ נִתְפָּס שָׁם, הַמְּכוֹנָה מְקַרְקֶשֶׁת.

דַּוְשָׁה לְאָחוֹר, דַּוְשָׁה קָדִימָה.

הַמְּכוֹנָה מִתְגַּעְגַּעַת, הִיא מִשְׁתַּבֶּשֶׁת.

 

חוּטֵי הַשָּׁנִי שֶׁל הַמְּכוֹנָה

קְשׁוּרִים עֲדַיִן לְאִמָּא בְּחוּט מַכְלִיב.

הֵם מְחַכִּים לָאֶצְבָּעוֹן שֶׁלָּהּ, לְמַגַּע יָדֶיהָ

שֶׁאֵינוֹ מַכְזִיב.

כֻּלָּנוּ קְשׁוּרִים לַחוּטִים שֶׁל אִמָּא

וּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה אָז מִשְׁתַּבֶּשֶׁת וְנֶעֱצֶרֶת.

אִמָּא, אֲנִי אוֹמֵר לָהּ,

 הִיא לֹא תָּזוּז

אִם אַתְּ לֹא חוֹזֶרֶת.

 

 

תמרים מרים / הרצל חקק

(בעקבות שירו של פאריד אל אטראש "אכילת התמרים")

 

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, מִי יִשְׁאַל אֵיךְ.

הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ, אֵינֵךְ. בָּרוּחֹות

שָׁרָה מֵרָחוֹק. מַה שֶׁכָּל חַיַּיִךְ הִפְעִים:

"מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים".

 

נַעֲרָה בַּפַרְהוּד, שׁוֹתָה מַיִם מָרִים,

מִמַּחְסוֹר קָמָה לִבְנוֹת, בַּיִת מִשְּׁבָרִים,

שָׁרָה מִפֶּצַע לְלֹא אֲרוּכָה. לְלֶב הַחֲשֵׁכָה:

"כֵּן, אֲנִי מַמְשִׁיכָה, לְאַחוֹת מִשְׁפָּחָה.

כְּנָפַיִם פָּרַשְׂתִּי לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת,

לְהַשְׁרוֹת עֲלֵיכֶם חַיִּים

שֶׁאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת. וְעוֹרֶגֶת

אַמְרִיא. גַּם כְּשֶׁיָדִי אֵינָה מַשֶּׂגֶת

סִילָאן וּתְמָרִים".

 

חָלְפוּ שָׁנִים, הַשִּׁיר לֹא רָגוּעַ,

נִצְבָּט נִצְרָד אֶל הַגַּעְגּוּעַ

לְרוּחֵךְ, מַנְגִּינָה חוֹרֶקֶת, כְּמוֹ עוּד

נִסְדָּק אֶל הַשֶּׁקֶט. יָדַיִךְ

עוֹד לָשׁוֹת, בָּצֵק בַּגְּבָהִים. הַקּוּבֶּה

מַאֲדִים, מַסְגִּיל לְהַחֲשׁוֹת. לַמַּלְאָכִים.

הַנֹּגַהּ, הַצְּלִיל כֹּה צָלוּל. כַּמָּה הֵאַרְתְּ.

שַׁחַר לְעוֹלָם שַׁכּוּל. וּמַה שֶׁהִשְׁאַרְתּ.

בַּנְּשָׁמוֹת מַמְרִיא. גַּם כְּשֶׁאֵין צֳרִי.

 

כָּבוּ הַשָּׁניִם. כְּמוֹ נֵר. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ

וְחָסֵר. כְּכָל שֶׁאֵינֵךְ, הַדְּקָלִים

גָּבְהוּ יוֹתֵר. יָדֵךְ מַשֶּׂגֶת, נוֹסֶקֶת עַד

סַף כִּסּוּף כּוֹאֵב. שׁוֹתָה בְּכִי קוֹלוֹ

מְיַבֵּב. "בַּכֹּל רַק שׁוֹלֵט הַלֵּב". עֵדָה

הָאֲדָמָה בְּשִׁבְרָהּ, אַתְּ חֲסֵרָה.

חֲרֵבִים שִׂיחֵי הַמִּלִּים. עַד דַּק

הַמָּעוֹף מֵעַל הַדְּקָלִים, יִיעַף עַד

יֹאמַר, כַּמָּה מַר בְּלִי דְּמוּתֵךְ.

וּרְאִי נָא, גַּם הַשָּׁמַיִם עֵדִים,

כָּל אוֹהֲבַיִך קָדִים וּמוֹדִים:

הָפַכְתְּ לְשִׁיר, גַּם כְּשֶׁאֵינֶנּוּ. בִּכְנָפֵךְ

פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל מַוָּ'אל מִקּוֹלֵנוּ.

 

שָׁרָה בְּמֵיתָר חוֹנֵק, אַגָּדִי. הַדֶּקֶל עֵדִי.

הַקֶּסֶם מִשְׁתַּנֵּק, כְּשֶׁאֵינֵךְ. וְאָנוּ. אָנָה

נֵלֵךְ. "אֶת הַמַּחְסוֹר לֹא נַסְתִּיר מִמֵּךְ".

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים