גמזו לטובה עם יוסי גמזו/ ראובן שבת

בהזדמנות זו שאלנו אותו כמה שאלות והריהן לפניכם ובצידן תשובותיו שכל אחת מהן היא קוריוז פיקנטי בפני עצמו.

בדרך כלל מקובל לחשוב כי שיר אינו מסוגל לגרום לשינוי ממשי בעולם המעשה. האם אתה מסכים לדעה זו?

לא בהכרח ולא תמיד.

           לדוגמה: כשרצה מרדכי נמיר, בהיותו ראש העיר תל-אביב, להקים את "גן יעקב סורקיס" בין בית "הבימה", היכל התרבות ומוזיאון הלנה רובינשטיין, הודיעו לו אדריכלי הפרוייקט הזה כי קבוצת ג'ומזים (עצי שיקמים)  העתיקים אף יותר מתל-אביב עצמה, "מפריעה" לביצוע התוכנית ונמיר ציווה מיד להביא דיוויזיה שלמה של דחפורים, סקרייפרים ושאר מיני ציוד עקירה כבד ומיד יצאו מלאכי החבלה הללו אל השטח. לא הועילו זעקות החמס של ותיקי העיר הזוכרים בנוסטלגיה את העובדה שגבעת החול שעליה נטועים השיקמים נקראה בזמנם "גבעת האהבה" כי אליה נהרו הזוגות הצעירים של אותם ימים למטרות רומנטיות. ולא הועילו ההפגנות הסוערות מול בית עיריית תל-אביב מצד האירגונים ה"ירוקים" שמָחוּ מחאה אקולוגית זועמת. נמיר עמד על שלו ודין הג'ומזים נחרץ לעקירה.

           באותם ימים היה לי טור שבועי אקטואלי מחורז בכל יום שישי בעיתון "דבר", שאותו יזם המשורר הדגול נתן אלתרמן כאשר חדל לפרסם ב"דבר" את "הטור השביעי" המיתולוגי שלו ועבר לכתיבת פובליציסטיקה בפרוזה מעל דפי "מעריב". בשירי הצנוע תקפתי בלהט רב את נמיר על גזירת העקירה והדגשתי כי עיר שאינה מכבדת את שרידי העבר שלה לא תזכה בעתיד לכך שהדורות הבאים יכבדו את ההווה שלה.

           לא השליתי את עצמי לרגע כי שירי הצנוע יזיז את ראש העיר מהחלטתו. אך תוך שעות מעטות מעת פירסום השיר ב"דבר" צילצל נמיר לאבי ואמר לו בהתרגשות: "גמזו, מה שלא הצליחו חסידי הרומנטיקה הנוסטלגית ולא הועילו לוחמי איכות הסביבה ה'ירוקים', הצליח להשפיע עלי שירו של ה'תכשיט' שלך: שיניתי את דעתי והוריתי לדחפורים ולשאר כלי העקירה לסגת..."

האם ניסו מפלגות או מנהיגים פוליטיים לרתום אותך לעגלתם?

ידעתי שהם פונים למשוררים ואנשי רוח וגם ידעתי כי כמה מהבולטים בין אנשי-עט אלה אינם מתביישים להעמיד את כשרונם לשירות מפלגות ומנהיגים שונים, מהם אף כאלה המנוגדים להשקפת עולמם של הכותבים – והכל תמורת תשלומים נדיבים ביותר.

           אני, עקרונית, לא נרתמתי בשום מחיר לשום עגלה כזאת.

           יום אחד, כאשר פירסמתי טור מחורז אקטואלי בכל שבוע ב"מעריב", קיבלתי צלצול טלפוני משמעון פרס שהיה בין השאר עורך שבועון של מפלגת רפ"י הבן-גְּרוּרְיוֹנִית. הוא פתח במבול של מחמאות ואמר לי כי אני, לדעתו, יורשו של אלתרמן וכי אמרו לו עורכי "מעריב" שגמזו הצעיר חרוץ כל-כך שהוא מסוגל לכתוב בכל שבוע טור אקטואלי שונה ליותר מעיתון אחד. אמרתי לו שקטונתי ממחמאותיו האלתרמניות וכי בספרות אין יורשים וכל יוצר חייב ליצור לו את חלקתו הצנועה בכוחות עצמו. אך כאלתרמנטיבה לאיזכורו את אלתרמן הזכרתי לו שאלתרמן הדגול, למרות הערצתו את בן-גוריון, כתב גם כנגד בן-גוריון (כמו למשל, בימי שביתת הימאים) ובאחת ההזדמנויות שהוא העז לחלוק באומץ על דעתו של האחד בדורו ובן-גוריון ציווה על עורכי "דבר" שלא להדפיס שיר פוליטי כזה של אלתרמן, העביר משורר "הטור השביעי" את שירו המצונזר בפקודת בן-גוריון לידי ח"כ משה סנה, ביודעו כי אם יקריא סנה את השיר הזה בנאום בכנסת, לא תחול עליו כל צנזורה  ופרס אישר כי גם הוא זוכר את המקרה הזה. ואז שאלתי את פרס: "האם אתה מוכן להבטיח לי חופש ביטוי מוחלט וגם אם אכתוב טור המנוגד לאיזו אמירה שלך, בכל זאת תדפיס אותו בשבועון רפ"י שאתה עורכו?"

            בצידו השני של קו הטלפון נשתררה לרגע שתיקה רועמת ואז אמר לי פרס: "מר גמזו הצעיר, יש גבול לכל דמוקרטיה!!!" ועל כך עניתי לו: "מר פרס הקשיש, אם כך – כל אחד משנינו עומד בצידו ה א ח ר  של אותו גבול..."

           למחרת סיפר לי אבי כי בפגישה אקראית שנתקל בו פרס הוא אמר לו בכעס: "גמזו, הבן שלך הוא גמזני עוד יותר מסוכן ממך." אמרתי לאבי: "מעולם עד היום לא שמחתי על מחמאה מעודדת כזאת. אם תפגוש את פרס אֱמוֹר לו בבקשה שאני מודה לו עליה ושלא כל משורר הוא משורר-חצר עם עט להשכיר..."

אומרים כי קנאת סופרים תרבה חוכמה. מה דעתך על אקסיומה זו?

גם אני מכיר אמירה זו השאולה מבבא בתרא כ"א ועם כל אהבתי למקורות שלנו אינני תמים דעים אִתָּהּ. למה? כי היכן שמצויה קנאה אין חוכמה והיכן שיש פירגון יש  לא רק הגינות כי אם גם חוכמה.

           ועוד דבר למדתי מנסיוני: שדווקא הגדולים באמת מרשים לעצמם לנהוג במאור-פנים עם משורר או סופר צעיר ומתחיל, בעוד שהבינוניים והגרפומנים יעשו הכל להצר את צעדיו. פעם סיפר לי אחד משופטי הטקסטים של שירים שהוגשו לפסטיבל הזמר כי בינוני כזה שמעולם לא היה לי עמו כל מגע אמר על טקסט כזה שהוגש לוועדת השופטים בעילום שם: "תמליל זה מדיף את ריח סגנונו של יוסי גמזו." ובכן, חבר השופטים פתח מעטפה אחרת ואותו בינוני אמר בהתלהבות:  "הו, כאן סוף סוף יש לנו טקסט הרבה יותר טוב מאלה של יוסי גמזו, טקסט על רמה."  פתח את מעטפת שמו של המחבר ולמגינת לבו של אותו בינוני נתברר כי גם הטקסט החדש היה, לא עלינו, של יוסי אין מָנוֹסִי...

האם יש לך עוד זיכרון מבדח הכרוך בהגשת יצירות ספרותבעילום שם לוועדות שופטים?

כן, בהחלט. בשנים שהרציתי על ספרות עברית באוניברסיטאות באוהיו, בטקסס, באוסטרליה ובדרום אפריקה נהגתי לשלוח למוספים הספרותיים בישראל שירים, סיפורים ועוד ועוד. אחד מן העורכים הנכבדים הללו לא הדפיס שום שיר ששיגרתי לו ומכך היסקתי שהם לא לטעמו וזוהי זכותו המלאה כמובן. כאשר חזרתי ארצה להרצות במכללת אילת שלחתי לתחרות של שירה בעילום שם את כל מה שאותו עורך לא הדפיס והיות שהתנאי היה שכל משורר ישלח את שיריו תחת שם בדוי בחרתי בשם של אשה שהגימטריה של אותיות שמה תואמת בדיוק נמרץ את זו של אותיות שמי. להפתעתי זכו שירים אלה בפרס החשוב ובמקרה נודע לי מאחד מחברי וועדת השופטים שהשופט הכי נלהב משירים אלה היה אותו עורך שבמשך שנים לא הדפיס אף לא אחד מהם. ברוב התלהבותו הוא שכח שהשם הנשי הבדוי אינו בהכרח שמו האמיתי

           של המשורר והוא אמר שצריך להוקיר את המשוררת האלמונית הזאת. שאלתי את עצמי מה היה אותו עורך ספרותי אומר אילו ידע כי לאותה משוררת יש שפם, כפי שאומרים בעלי השפמים הצרפתיים" "שֶרְשֶה שָׂפָם"...

האם חטאת פעם בפלגיאט (גניבה ספרותית)?

לא, אך ברדיו ייחסו לא פעם עורכי תוכניות של שירים ישראליים טקסטים שלי למחברים אחרים. לעומת זה הצעתי פעם לעורך באחד העיתונים לפתוח מדור של רפורטאז'ות על אנשים בני "עמך" וכשהוא שאל איך הייתי רוצה לקרוא למדור זה אמרתי לו לתומי "סתם יום של חול". כאן נתמלא העורך הקפדן בשצף קצף ונזף כי על כך שזהו פלגיאט משיר פופולרי באותו שם. כאשר שאלתי אותו אם ידוע לו מי חיבר את מילותיו של שיר זה הוא לא ידע את התשובה וכשאמרתי לו שאני הוא מחברו של תמליל זה הוא הצטמצם לפתע לממדיו הריאליים כמו דג ה"אבו נפחא" המתרוקן מעודף האוויר שהוא מנפח בו את עצמו על מנת להטיל אימה...

האם נתקלת בשנות הרצאותיך באוניברסיטאות בחו"ל בהשמצות אנטי ישראליות מצד סטודנטים פלשתינאים?

לא מעט. בעיקר הטיחו בי שירושלים שייכת מקדמת דנא לאיסלם

          (למרות שאיננה נזכרת בקוראן אפילו פעם אחת). לכן סיפרתי להם

          שבימי הכנת הצהרת בלפור, שוייצמן היה הגורם הדומיננטי בהשגתה מידי האנגלים, עצר פעם אחת בכיכר פיקדילי הלונדונית חבר פרלמנט בריטי את  חיים וייצמן ואמר לו: "פרופסור וייצמן הנכבד, אני כרגע ממהר מאוד לרכבת לניו קאסל, לבקר את אמי הישישה והחולה, אך היות שפגשתי בך אני מוכרח לשאול אותך: מדוע אתם, היהודים, מתעקשים כל-כך על ג'רוזלם ועל פלשתינה? הרי לונדון, פאריס, רומא או ניו-יורק יפות ועשירות הרבה יותר."

           הביט בו וייצמן בחיוך ושאל אותו: "מדוע, ידידי חבר הפרלמנט, אתה מתעקש כל-כך לנסוע נסיעה ארוכה ומפרכת מלונדון עד ניו קאסל הרחוקה בכדי לראות אשה ישישה וחולה בשעה שברגע זה, בעומדך עמי כאן, בכיכר פיקדילי ההומה מעוברים ושבים, חולפות על פניך מאות נשים צעירות ובריאות ויפות?" כאן איבד חבר הפרלמנט הבריטי הנכבד את סבלנותו וצרח:"אבל האשה הישישה והחולה הזאת, פרופסור ויצמן, היא  א מ א  ש ל י!!!"

           -"עכשיו אתה מבין," שאל אותו וייצמן, "מדוע אנחנו מתעקשים כל-כך על ג'רוזלם ועל פלשתינה?..."

מה דעתך על רמת ההשמצות וההכפשות היומיומיות בשיח הפוליטי בארצנו?"

על כך אומרים מנקי חוף הים שלנו ממיפגע החרצפים כי הגיעו מים

        עד נפש (ועד רפש...)

           הדוגמה החותכת ביותר לכך שגם יריבים פוליטיים מרים ביותר, אם הם בעלי מינימום של הגינות ותרבות, יכולים לנהוג בדרך ארץ – היא הדוגמה ששמעתי בילדותי כשיצחק שדה איש השמאל ומפקד הפלמ"ח לקח בשנות ה-50 למאה הקודמת, את אבי שהיה ידיד קרוב שלו, ואותי הקטן, מתל-אביב לביתו ביפו. למרות היותי ילד בלעתי כל מילה שיצחק שדה סיפר לאבי בעודו נוהג את מכוניתו (שהיתה לפני כן מכוניתו של המצביא הערבי פאוזי קאוקג'י, שניתנה כמתנה מצה"ל ליצחק שדה) ומעשה שהיה כך היה:

           כאשר נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל בפעולת חבלה בעירק, נכנס יצחק שדה למערכת עיתון "דבר" בבית הוועד הפועל הישן של ההסתדרות וביקש להדפיס מודעת אבל בתשלום בזו הלשון: "יצחק שדה וכל חניכיו לוחמי הפלמ"ח מצדיעים בהוקרה עמוקה לזכרו של גיבור ישראל ומפקד האצ"ל דוד רזיאל, לוחם חירות נערץ ויריב אידיאולוגי מר."

           עורכי "דבר" סירבו בתוקף להדפיס מודעת אבל זו ויצחק שדה הודיע להם: "אם לא תדפיסו זאת אלך למערכת העיתון הציוני כללי 'הארץ', ואציין כי מודעה זו נפסלה לפירסום ע"י עורכי 'דבר'."

          מיד שינו העורכים שנתקפו במַפַּ"אינִיקָה קשה את דעתם ולמחרת הופיעה מודעה זו ב"דבר"...

סיפרת לא פעם על הכבוד הרב שאתה רוחש להברקות הלשון של "עמך". יש לך דוגמאות לכך?

יש ועוד איך. היה לי פעם חבר יקר, צייר ופַסָּל מחונן מיוצאי בולגריה, דוד משולם ז"ל. הוא רצה להוציא אלבום של יצירותיו ולקח אותי לאָטֶלְיֶה שלו, חדר שכור במנזר הפרנצ'יסקני בגבעה שמעל מה שהיה אז "השטח הגדול" ביפו, כדי שאכתוב לו כמה שירים שיודפסו בין התמונות.  אחרי שעבדנו כמה שעות הוא אמר לי: "בוא וניגש לאיזו מסעדה ליד השעון וננגב איזה חומוס."

           בדרכנו לשם הוא הצביע על התחום שלמרגלות הגבעה ואמר לי: "עד עכשיו קראו לתחום זה 'השטח הגדול', שטח מופקר ומסוכן של פשע, סמים, שוד, גניבות והמקצוע העתיק ביותר בעולם. כעת מתכננים עיריית תל-אביב-יפו ומשרד התיירות לנקות את הפגע הזה ולהפוך אותו למקום תרבותי ואטרקציה תיירותית  שייקראו לה 'גן הפיסגה' ויותר אין שודדים, אין גנבים ואין בעלות המקצוע העתיק."

           פתאום שומעים שנינו, דוד ואני, את קולו של דייג יפואי שיושב שם על איזו אבן ושואל את דוד בסרקאזם מושחז: "מה אמרתָּ אדוני? אין יותר שודדים, גנבים ובעלות המקצוע העתיק? טעות, אדוני, טעות גסה. שום דבר לא נעלם כאן. עמא מה? כל אלה שהזכרתּ פשוט  ע ב ר ו  ד י ר ה. השודדים יושבים עכשיו במס הכנסה והגנבים ממלאים תיקים פליליים בפרקליטות."

          -"ואיפה המקצוע העתיק ביותר בעולם?" שאל אותו דוד.

          -"אלה הצטרפו," אמר הדייג היפואי, "ללא מעט מהפוליטיקאים שלנו..."

האם אתה ממשיך כיום לכתוב פזמונים לזמרים ישראליים שונים?

בהחלט. אין זמר או זמרת מובילים המבקשים ממני חומר, שאינם נענים מצידי ברצון ובחפץ לב. אולם חוץ מזה אני כותב בכל שבוע שיר אקטואלי הפותח את תוכניתו השבועית של מושיק טימור בכל

           ערב שבת ברשת ב' ולעיתון האינטרנט של הסופר אהוד בן עזר וחוץ

           מזה אני שוקד בחריצות רבה על כתיבתו של רומן רחב יריעה שיראה אור בעתיד ומופיע עם חבורת מוסיקאים צעירים ומחוננים במופע להיטים פופולריים שלי המשובץ בסיפורים הומוריסטיים על מה שמסתתר מאחורי חיבור הלהיטים.