מאמר:
הַתְּשׁוּקָה הִיא לִירִיקָה שֶׁל הַבָּשָׂר הַכְּמֵהָה אֶל עַצְמוֹ/ אורה עשהאל

קיצור תולדות האהבה, מאת שחף ויאר

הוצאת ארגמן מיטב, אוגוסט 2019


ספר שיריו הראשון של שחף ויאר הנו בן 109 עמודים שהאחרונים בהם מהווים מאמר ביקורת: "השיר החושני המנצח", מאת רון גרא.

בספר שישה שערים הנפתחים בתמונות המתכתבות עם השירים.

לטעמי, הבנת הספר ויכולתו השירית של שחף ויאר, מובנת עוד יותר באמצעות השער הרביעי הקצרצר אִינטֵרלוּד פּוֹאֵטִי. אינטרלוד – במשמעות תקופת ביניים, הוא מעין הפסקה בהר הגעש השירי של שחף שכולו שיאים של תשוקות, מגעים, אהבת האהבה ואהבת החיים. התמונה בשער היא הפעם על פי ציור של המשורר עצמו. זהו ציור שבו נחש ועוד נחש עם ראש דומה לפין, עיניים בציור כמו שדיים עין עטורת ריסים מתבוננת בעכביש משתלשל מקורים, חגיגת פיתולים נכנסים זה בזה וראש חיה קטנה, ספק עז נכרכת בתוכם. זוהי קומפוזיציה הלוקחת אותנו לחוויה של סוריאליזם משתולל. בשער זה ששה שירים בלבד, ובאמצעותם ניתן לחדור לעולמו של שחף. הראשון לוֹלִיטָה לוקח אותנו אל יצירתו המוערכת של ולדימיר נבוקוב : "דַּי כְּבָר לוֹלִיטָה ! / אִי אֶפְשָׁר אִתֵּךְ יוֹתֵר. / תַּפְסִיקִי לִפְלֹשׁ לְחֲלוֹמוֹתָי בְּלִי לִדְפֹּק, / אַתְּ לֹא רֹאָה שֶׁאֲנִי לֹא לָבוּשׁ?!". שיר מלא בהומור בו מתגלה לנו המשורר , כמו בכל הספר, כאיש משכיל, בעל ידיעות נרחבות, אדם מעמיק שהיושרה ניבטת מיצירתו. עֲלִיסָה, השיר השני, מראה לי – כותבת הביקורת , את אהבתו  של המשורר שחף ויאר לעולם הפנטזיה. " תִּכְתֹּב לִי סִפּוּר אָמְרָה עֲלִיסָה" ואכן אני מוצאת בין השירים בספר הרבה שירים המספרים סיפור, לואיס קרול הוא בהחלט בחירה נבונה. ועוד יותר אני מתלהבת מהשיר הבא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, שמרמז על כך שבשירה בספר נתוודע אל האהבה ומשמעות החיים. אנטואן דה סנט -אכזופרי היה נערץ עלי ומכאן כבר אני שבויה בשירתו של שחף כמו על ידי הנסיך הקטן והשושנה שלו. דפדפתי והנה – קולות מהצוללת הצהובה. אני שומעת את הביטלס ברקע עם שירו של שחף אֱלִינוֹר רִיגבִּי – שְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת. שיר על בדידות ששרים ג'ון לנון וחברים הפך לשיר שאני אוהבת, ראה בספר עמ' 64.

קורא יקר – אני לא אוהבת ספוילרים וכן אוהבת שירה וספרים. אחרי שתקרא את שאני כותבת נסה להשיג את הספר! אני חוזרת לשער הרביעי היות ובו שיר נוסף המייצג את הספר: אִשָּׁה מְאִיקֶאַה - שיר מחאה פמיניסטית, המתיחס לסטראוטיפים נשיים נפוצים. השיא של השער: שיר קצרצר, בלי שם : "לִכְתֹּב שִׁירָה / דָּבָר מֻפְלָא / שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה / אַחַר שׁוּרָה / אַחַר שׁוּרָה / כְּמוֹ הֵרוֹאִין."

אני מסכימה – לא כל שירה, אבל השירה של שחף היא כמו סם ממכר, כמו ההרואין – סם חזק ביותר שההתמכרות אליו עשויה להיות כמעט מיידית, שאתה רוצה ממנו עוד ועוד והוא לוקח אותך לאופוריה – להנאה והתלהבות.

התאהבתי בשירתו של שחף מהשיר הראשון, ואילו השער האמור, שסקרתי באמצעות השירים המופיעים בו, מתחיל בעמ' 59. מדוע התאהבתי? מושכת אותי הלשון העברית העשירה, הגבוהה. החיבור למיתולוגיה היונית מיד בתחילת הספר – לאיתקה, לקליפסו, קירקה, פנלופה וכמובן "אוֹדִיסֵאָה אוּרבָּנִית" שהיא גירסה מקומית ל"יוליסס" של ג'ויס (עם "הַפַּרְסִי מֵהַמַּכֹּלֶת שֶׁמּוֹכֵר סִיגָרִיּוֹת לִקְטִינִים"...).

מצאתי אצל שחף ויאר ייחוד וחיבור אל ספרות העולם. פרץ דימויים וביטויים לשוניים מפתיעים בשירים שאינם מתביישים. רומנטיקה וארוטיקה ללא חסימות, ללא מסכות. תת המודע פורץ אל הניר כזרמה. שחף אינו חושש לקרוא לשיר  "מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים" (עמ' 11), ואז בטוויסט שובב של הומור: "מַה מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים אוֹ מִין אוֹרָלִי". הוא משתמש בידע שלו בפילוסופיה מערבית,  אך מסיים בפשטות: "כְּשֶׁאַתְּ אוֹרֶזֶת לְבַד, מְמַהֶרֶת לַטִּיסָה שֶׁתָּבִיא אוֹתָךְ אֵלַי."

כאשר משורר אינו חושש מלהשתמש בביטויים ומילים כגון: מין אורלי, מאוננת, כמו בשיר זה, אנו מקבלים שירה ארספואטית, מטפורית, ארוטית, המגרה להמשיך ולקרוא את אותו שיר שוב ואת השירים הבאים. ועוד - לאחר שקראתי את השיר שוב. האם צריך להבין שירה? אולי די בכך שנהנה ממנה.

הנה למשל בעמוד 23: "אֲהוּבָתִי, / מֵאָז הָלַכְתְּ / אֲנִי מְעַנֵּג עַצְמִי בְּחֵיק נְעָרוֹת שַׁרֵת  / שֶׁאֶת חֲסָדֵיהֶן אֲנִי קוֹנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא."

אצל שחף – בלי חריזה ומשקל השירים מתנגנים בקצב מלודי וההנאה מהם חושית וחושנית בבירור.

אני לא רוצה להבין אם הנשים אצל שחף אמיתיות או מדומיינות. ברור שיש בספר שירי זיכרונות, היזכרות בילדות ונעורים, שירת אהבה בוגרת, חלומות כמוסים ובהחלט יותר מאישה אחת. ועדיין הוא כולו ליריקה, רומנטיקה, רגש, אהבה והערצה למין הנשי ולגוף. זוהי שירה המביאה למודעות את יכולת המגע. את מהות החיים כתשוקה. את ההבחנה הדקה שרציונל והישגיות אינם במשמעות כמו ה-להיות יחד גוף אחד בסיפוקו ועינוגיו של האחר ובהתלכדות והפרדות כמשמעות החיים.

השער האחרון "נעילה" מתיחס ל"סוף הדרך" של חיי אדם: מתחיל בהצהרה: "הַזְּמַן הַזֶּה - מִתְנַקֵּשׁ מְיֻמָּן", ממשיך לעסוק ב"תַּעָתּוּעֵי הַזְּמָן" ו"מַהוּ הָאָדָם" עד לבית הבלתי נשכח: "כִּי כָּזֶה הוּא הָאָדָם / בַּאֲבִיב יָמָיו יָשִׁיר תִּפְאַרְתּוֹ / נוֹתַר עֵירֹם מוּל חִדְלוֹנוֹ / נֹכַח אֱלֹהָיו". ולבסוף השיר – רֶקְווִיאֶם...

ואי אפשר שלא להזכיר את שלל משחקי השפה המשעשעים והמשלב הלשוני היחודי: למשל מראה האדמה בעיניו: "חֲרִיצִים שֶׁל גְּבִנָּה בְּשֶׁלָּהּ כְּחֻלַּת עוֹרְקִים" (גבינת רוקפור ?), או האוקסימורון השובב "חַיָּי כְּמוֹ צְבָעִים שֶׁל הַזְּמָן לְעִוֵּר צֶבַע".
" אֵינֶנִּי אֱלֹהִים – בִּמְיֻחָד לֹא בַּיָּמִים הַזּוּגִיִּים" הוא מצהיר פתאום ובמקום אחר קובע נחרצות: " יְדִיעַת הַקֵּץ - כְּמוֹ הַקוֹץ בַּבָּשָׂר וּפֶלֶא הַזִּקְפָּה בַּבֹּקֶר / מַאֲפִילָה עַל הַגְּבוּרָה שֶׁבְּקִיּוּם וְעַל כָּל שִׁגְּרָה צַרְכָנִית מְפֹאֶרֶת". בשיר אהבה מקסים הוא מספר לנו: "קוֹרֵאת עֲתִידוֹת בְּמַסְטִיק בָּזוּקָה נִבְּאָהּ לִי / שֶׁתִּיְיֶה אַהֲבָה בְּחַיַּי שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי מְחִילָה / עַל אַהֲבוֹתָי כֻּלָּן - אוֹ לְפָחוֹת הֲקָלָה בָּעֹנֶשׁ". ובזכות האהבה: "בוֹרוֹת הַמַּיִם הָאֲפֵלִים שֶׁל נִשְׁמָתִי מִתְאַדִּים כְּבָר / כְּעָשָׁן מְאוּרַת סַמִּים בְּסִמְטָאוֹת הַקָסבַּה." לא פחות...

ואי אפשר שלא לחייך כשקוראים "מְבֻלְבָּל מֵהַחֲלוֹמוֹת הַאֵרוֹטִיים / שְתוֹדָעַתִי מוֹרִידָה בְּלַיְלָה." כאילו חלומות מגיעים באינטרנט... או "אֶת אַהֲבָתֵנוּ  / אִי אֶפְשָׁר לִמְדוֹד בְּכַפִּית / כְּמוֹ תְּרוּפָה מָרָה."

 שירתו של שחף ויאר כל כולה מטפורית. המטפורה מובאת באמצעות הגוף האנושי, כאשר הגבר הוא החולם, החש, כאשר האישה היא מושא תשוקותיו. תוך כדי זרימת הדימויים, בסיפורים השיריים ובפילוסופיה המגובשת, מביא המשורר את תחושותיו וכן את מחשבותיו בקשר לדברים המרכזיים המעסיקים את המין האנושי – חיים ומות, תשוקה, סיפוק, ידידות, יופי, חמלה. הרשימה עדיין ארוכה, לכשתקראו – תמצאו.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים