מאמר:                                                  
   ריאלטי עם לב / דויד לידר
                          
 

לפני כשש שנים לערך, בשלהי 2013, כתבתי טיוטה למאמר חברתי ובליבו הצעה לייסוד תוכנית ריאלטי שתעמוד במרכז פרויקט רחב היקף. 

הרעיון דיבר על הכנסת כלי התקשורת לכ-3000 בתי אב בישראל, כולם בתוך אזור גאוגרפי מוגדר אשר ידוע כי הוא במצב סוציואקונומי נמוך, ומוכר לרשויות הרווחה, לעיריות, ולעמותות המגזר השלישי הרלוונטיות,  ולצרף לכלי התקשורת – עובדים סוציאליים , כאשר גולת הכותרת – פתרון כולל לכל הבעיות בהם נתקלו המשפחות באותם בתי אב, ומה שיתחיל ברמה המקומית יתפתח לרמה הלאומית.

אלא שכיום, במבט לאחור, מבין אני את הכשל האוטופי בבסיס אותו רעיון ומאמר.  שוו בנפשכם 3000 בתי אב, או אפילו 300. שהיו מצטרפים לתוכנית. הרי, שהדבר אינו עומד בקווי ההיגיון היישומי – הן מבחינה תקציבית, הן מבחינת כוח אדם, ומבחינת מרכיבים מרכזיים נוספים, לרבות היבט ויתור על שמירת הפרטיות למספר כזה של אנשים ומשפחות. אך מתוך אותו מאמר שלא הגיע לכלל שלמות – יכול אני לזקק עתה מספר מרכיבים חשובים ולבסס מתוכם – רעיון יישומי להווה.   לפני פרישת הדברים כאן מעוניין אני לסקור במספר מישורים את המצב הנתון בהווה.

במישור החברתי, שיעורי העוני משמעותיים ביותר. ב-2017 חיו מתחת ל"קו העוני" כ 1,780,500 נפשות, וכ 1.2 מיליון מאזרחי ישראל רשומים במחלקות לשירותים חברתיים.  בחוד החנית במאבק מול קושי זה עומדים כ 11,000 עובדים סוציאליים במחלקות הרווחה השונות, המנהלים מזה שנים מאבק כנגד תנאי שכרם המעליבים, העומס הכבד המוטל עליהם, היותם שק חבטות חסר הגנה מול מקרים סוציאליים קשים המאיימים לא פעם על חייהם ועקב כל המוזכר ישנם פחות ופחות אנשים הפונים לתחום העבודה הסוציאלי מדי שנה.

ב-2011 קמה מחאה חברתית בנושא יוקר המחיה – שהביאה בסיכומו של דבר להקמת ועדת טרכטנברג. בהמשך, בשנת 2013 הוקמה ועדת אללוף למלחמה בעוני בישראל. גולת הכותרת לדעתי בהמלצות הועדה האחרונה הייתה ברעיון להקמת 110 "מרכזי מיצוי זכויות" שבהם ירוכזו מידע על זכויותיהם של אנשים החיים בעוני, כולל ריכוז מידע לגבי מענים ברמה המקומית, הקהילתית ובאמצעות ארגוני החברה האזרחית, כולל ליווי הפונה למימוש זכויות וריכוז מידע עבור עובדים סוציאליים.

בשנים האחרונות אנו עדים בתהליך היסטורי אבולוציוני של רעיון מדינת הרווחה, כאשר נרשמה התפתחות מסקרנת בשנות ה-80 וה-90 במאה העשרים בגישת "הדרך השלישית" בבריטניה, וארגונים מהמגזר השלישי והרביעי הולכים ותופסים חלק נרחב יותר מן הפעילות בתחום הרווחה. לתפיסת גישה זו – יש לשלב בין תחרותיות ותקציב מרוסן לבין טיפוח ערכים אנושיים של חמלה ותקווה, ומתן הזדמנות שווה לכל, בעיקר על בסיס השקעה בחינוך. הגישה כללה דרישה מהאזרח לקחת אחריות ולא להסתמך באופן כרוני על חסדי החברה, תוך עידוד הקמת מגזר התנדבותי פעיל המקבל סיוע נרחב מהמדינה ותורם מזמנו למטרות הכלל.

במישור התקשורתי, אנחנו עדים מזה שנים להשתלטות ז'אנר הריאלטי על ערוצי השידור השונים.  חלק מחוקרי התקשורת משווים תוכניות אלו למופעי הגלדיאטורים שרווחו באימפריה הרומית. הן מואשמות בנטישת ערכי סולידריות ואחריות לטובת הנאה צרופה, ציניות ומשחק טלויזיווני, תוך התמקדות באסקפיזם, בהדחקת המציאות היום יומית לטובת מציאות שמהותה משחק וצרכנות, הימורים ומציצנות.  במובן מסוים העיסוק באלמנטים דוחים אותם נדרשים לבצע משתתפי הריאלטי – מחזק ומאשש את הגבולות החברתיים הקיימים וחציית הגבולות בממד הטלויזיוני מגדיר ומשמר אותם לטובת כלל הציבור, אך מהיבט אחר, מוצג ומובן מסדרות אלו כי החשוב והעיקרי בחיי האדם הוא להגדיל את נכסיו  ולפרסם עצמו, ולשם כך יעשה הכול.

 

התפתחות נוספת במישור התקשורתי בהיבט הישראלי היתה סגירת רשות השידור וביטול האגרה הנלוות והקמת תאגיד השידור הציבורי על אגפיו השונים. תקציבו של התאגיד עומד על כ 800 מיליון ₪ בשנה ובשנים האחרונות מתקיים דיון - האם ניתן לחסוך מתקציב זה ולנצל הכסף בצורה מיטבית יותר לציבור.

 

לצד היותי כותב שירה ישראלי אני מאמן שחמט במקצועי. חשיבות רבה יש במשחק זה לא רק להביא כל כלי למקום המיטבי עבורו, אלא לשים דגש במקביל על ההרמוניה בין מיקומם של הכלים על הלוח. הדבר עמד לפניי בפרישתי הרעיון לפני הקורא: הצעתי היא לייסד תוכנית ריאלטי חברתית שבועית שבה יעקבו אחר תשע משפחות בישראל, שיאותרו על פי נתוני השירותים החברתיים ויביעו הסכמתם לחשיפה ציבורית. למשפחות אלו יוצמדו שלושה עובדים סוציאליים, כל עובד סוציאלי יקבל לטיפולו שלוש משפחות ומאחורי כל עובד סוציאלי יעמוד צוות עוזרים במטה התוכנית. המטרה תהיה לסייע לכל אחת מהמשפחות סיוע כוללני, רב ממדי, בכל ההיבטים האפשריים, מהשגת ריהוט חדש וסיוד הבית, דרך מציאת פתרונות תעסוקה, הצמדת מאמנים לכלכלת המשפחה ויועצים אחרים, מציאת מלווה לקשיש או בעל מוגבלויות ועד ליווי בהתמודדות עם המקרים היותר מורכבים של התמכרויות, נוער בסיכון ועוד. המטה שיעמוד לרשות כל עובד סוציאלי בתוכנית יוכל בזמן אמת למצוא קישורים רלוונטיים לסיוע מהמגזר העסקי, מהמגזר ההתנדבותי ומרשויות המדינה על אגפיה.  התוכנית תלווה בפאנלים אליהם יוזמנו מומחים חברתיים וחברי כנסת לדיון, ויהיה מקום להציג את מגוון הפעילות ההתנדבותית במדינה.

ההרמוניה הטמונה בהצעה מעין זו, היא בשימת העובד הסוציאלי בחוד החנית התקשורתי, כגיבור לאומי חדש, כאשר הצוות שיהיה במטה מאחוריו משול ליחידת מודיעין שעומדת מאחורי לוחמי הסיירות היוצאים לפעולה. כך יקבל מאבק העובדים הסוציאליים דחיפה ורוח גבית. במקביל התקשורת תפנה משאבים מהריאלטי לתוכנית חברתית רב מימדית – תוך חזרה ללקיחת תפקיד כקביעת סדר היום והעלאת המורל והסולידריות של הצופים ברוח "ואהבת לרעך כמוך", כאשר יתכן וחלק מהפתרון סביב תקציב תאגיד השידור הציבורי יוכל להיות מנותב לתוכנית כזו. על סדר היום יעלו שוב המאבק בעוני והרוח ההתנדבותית ובנוסף יהיה כאן דגם פעולה אופציונלי עבור אותם "מרכזי מיצוי זכויות" שהוצעו בועדת אללוף.

אלו הם עיקרי הרעיון המוצע, וודאי יש לדעתי מקום להביא הדברים לדיון ציבורי ולדיון אצל ראשי התקשורת בישראל סביב סוגיות כגון: האם אנחנו כחברה בשלים לחשיפות מעין אלו (והכוונה לחשיפות שאנו רגילים אליהם בתוכניות הדקומנטריות והריאלטי השונות – אך במרוכז סביב משפחות ספורות), האם יש מקום לתחרותיות בתוכנית מעין זו, נניח בין העובדים הסוציאליים וצוותם על ביצועיהם? האם יהיה מקום הולם ותקציב לימי שידור מלאים שילוו את תוכנית הדגל אחת לשבועיים או לחודש, שבהם יסוקרו ביתר פירוט פעילויות ההתנדבות השונות ברחבי המדינה? האם יהיה ליווי מסוקר ותמיכה לאותם משפחות גם לאחר סיום עונת השידורים. האם ניתן יהיה לשלב התוכנית עם מערך גיוס התרומות הקיים בעמותות השונות כיום. האם ניתן יהיה לשלב בתוכנית את תמיכתם ותרומותיהם של יהדות ארצות הברית? הדבר מעלה עוד סוגיות לרוב. אני סבור שצריך להביא את הנושא לדיון ציבורי.

 

 

 

                                                                                                                                                         

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים