סיפור:
ההר המהפנט / סטפן קריין מאנגלית אבי גולדברג

 

 

על רכס התלולית המכוסה עצי אורן ישב איש קטן, בגבו נשען על גזע עץ . מפיו השתלשלה מקטרת מרשימה וטבעות עשן הסתלסלו באיטיות מעלה אל הרקיע. הוא מלמל לעצמו כשעיניו נעוצות בחרך שחור בחומת הירוק ביער העבות שהשתרע לרגלי הגבעה.

 

עקבותיהם של גלגלי כרכרה חרצו את הקרקע ונמשכו עד שנעלמו בין צללי היער. האיש הקטן שלף את מקטרתו מפיו ופנה אל מאזיניו, עצי האורן, "תמה אני לאן מוליכים העקבות לעזאזל"

 

ארנב אפור, שמן, הגיח מהסבך והתיישב בגיא הפתוח. בכפו גרד בעדינות את בטנו , והתבונן באיש הקטן בכובד ראש.

 

האיש הקטן זרק אבן הארנב מצמץ, ורץ אל עבר הסבך ונעלם, כאילו שערים ירוקים אפלים נסגרים אחוריו.

 

האיש הקטן מלמל במסתוריות ובהתלהבות אל האורנים "הארנב ירד בדרך הזו " ,

 

הוא ישב זמן רב מתלבט היכן מצויה הכניסה ליער מבעד לעלווה הסבוכה. לבסוף התרומם ממקומו מתח את רגליו ופסע משם. אלא שמיד נעצר והביט לאחוריו "אני לא מצליח לתאר לעצמי לאן מוליכה הדרך", הוא פסע על מרבד חום של מחטי אורן שנשרו אל עבר שיחי דפנה מאחוריהם שכן אוהל ולצידו דלקה מדורה ,להבות עליזות ריצדו ,מכלות באישן גזרי עץ. איש שמנמן היה נאבק בערימת צלחות בדיל, השמנמן התקרב לאיש הקטן מנופף בצלחת בדיל אל מול פניו "אני שוטף כלים כבר שלושה ימים ,מה אתה חושב שאני..." הוא סיים את קובלנתו כשפניו סמוקות בשאגה

 

" לעזאזל אם אני שוטף עוד צלחת אחת"

 

האיש הקטן הקשיב ובהיסח הדעת אמר כשעיניו מופנות מהשמנמן " אני תוהה לאן היא מובילה" .

 

"מי?"

 

"הדרך שבהמשך, אני תוהה לאן היא מובילה אולי לאיזו תגלית או משהו" אמר האיש הקטן.

 

השמנמן צחק "אתה ממש אידיוט, הדרך מובילה למקום של ג'ים בויד קשישא ,מעבר לפסגת הלאמברלנד, "

 

"הא" ,אמר האיש הקטן,

 

"אני לא מאמין בכך"

 

השמנמן קילל

 

"טמבל ,לאן לדעתך מובילה הדרך, אם כן?"

 

"לא יודע לאן ,אבל אני בטוח שהיא מובילה למשהו גדול או משהו לפחות כך זה נראה לי".

 

השמנמן המשיך לקלל בעוד שניים אחרים הגיחו מעלטת היער אוחזים בזרדי ליבנה שדגים מושחלים מתנודדים מהם. השמנמן לא חסך במאמצים והארוחה הוכנה. כשהסבו לשתות קפה ניתז לפתע הנוזל מכוסו והוא גידף. האיש הקטן הסתובב אנה ואנה "הוא מנסה למצוא את החור בסבך " צרח השמנמן.

 

האיש הקטן הלך אל קצה הגבעה מכוסת האורנים התיישב ועישן. מבטו מחפש את דרך הכניסה ליער. כשעה שרר שקט, ענני גשם

 

תלו ללא תנועה בשמים מעל. האורנים נצבו ללא תנועה כמהרהרים. לפתע טפח האיש הקטן על ברכו ונשך את לשונו .הוא התרומם בהחלטיות ופיטם את מקטרתו, מבטו גלש מעבר לבקע הקרקע אל עבר המעבר. בעוד מבטו נעוץ לשם החליק מטה תוך שהוא מסכן עצמו אל מרגלות הגבעה וצועד לאורך החריצים שהותירו גלגלי כרכרה בקרקע. רגע לאחר מכן הוא עבר מזוהר השמש אל עגמומיות היער. מאחוריו נסגרו פתחי היער הירוק לכל חי .האיש הקטן צעד הלאה בודד. עשביית פרא צמחה בדרכו וענפי העצים הפריעו את מהלכו. האיש הקטן המשיך הלאה מעבר לרכסים צפופי אורנים ומורדות שתחתיתן חרוצת ערוצים ספוגי מים .נעליו נפרמו ,נקרעו מסלעי ההר ורגליו בוססו עד עקב בבוץ ואזוב ביצות . עיקול בדרך גרר אותו כמו בחבלי קסם לעוד ועוד מיילים. לבסוף ,לאחר פיתולי דרך לאורך הרכס נעלמה לו לפתע הדרך. הוא המשיך ללכת, נאבק בשיחי בר, מטפס בכבדות על תלוליות ,מפלס דרכו אל עבר עצים בודדים, שהיו פזורים פה ושם, שכאילו הזמינו אותו אליהם , אז הגיע אל עץ אורן עבות. הוא טיפס והשקיף למרחקים אל עבר הפסגה. לפתע נשמט מטה כשהוא משמיע אנחת פורקן. הוא התרומם באיטיות ואמר "זהו הר ג'ונס כנראה הנמצא כשישה מייל במעוף עורב מהמחנה שלנו".

 

הוא הסיט את מסלולו מהדרך אל ההר ושוב נכנס לסבך שיחים .הוא טיפס מעל גזעי עצים כרותים צבעם חום זהוב בריקבונם, ונחסם שוב על ידי סבך ירוק כהה של שיחי דפנה. פלג מים זרם טפטף מימיו אל ביצה, ענפי ארזים וצמחי רוש גחנו אל גדות בריכות מים. האיש הקטן החל להתנודד בהליכתו, כעבור זמן עצר וכיווץ מצחו.

 

"רגלי עומדות לקרוס ולא יישאו אותי עוד" מלמל " עדיין ,אם אמשיך בכיוון זה אגיע ללא ספק לפסגת הלאמברלנד לפני השקיעה"

 

הוא צלל לתוך סבך אלונים וכשנחלץ ממנו עמד אל מול הר ג'ונס.

 

הנווד התיישב בקרחת יער ונעץ עיניו בפסגה. פיו נפתח לרווחה וגופו זע מידי פעם .האיש הקטן והפסגה התבוננו זה בזה בשקט. אגם שליו התנמנם לרגלי ההר. על משטח הירוקת שעל המים נעצו צפרדעים מבטים מרושעים בשמים וקרקרו. השמש שקעה בשקט אדמוני וצללי האורנים התארכו מאוד. הדממה הצפויה של הערב ,כאילו לפני תפילה, ירדה על הפסגה ועל האיש הקטן. דגיג שזינק בפיתול מתוך מי האגם יצר מעגלי כסף שנמוגו אל תוך הצללים. האיש הקטן ניער את עצמו והתרומם על רגליו וצעק:

 

" למען מייק ,להר יש עיניים אני חש בהן, עיניים", הוא נפל על פניו. כשהתבונן שוב אל פסגת ההר התרומם והחל לרוץ "הוא מגיע" הוא זעק. ההר התקרב.

 

האיש הקטן ברח מייבב ,מפלס דרכו בסבך הפראי, הוא חש כי מוחו מתמוסס, הוא דרס ,פילס דרכו במעבה שיחי פטל קוצני בכוחות על אנושיים. אך כעבור זמן הוא שב אל מרגלות ההר.

 

"אלוהים" הוא לחש. "הוא שיטה בי" גנח. כשהניח מבטו שוב בפסגה חש בדם המסתחרר בעורקיו.

 

"אני מרותק ,כבול, מן הסתם" התאבל כשחש בעקב ההר העומד לרסק את ראשו. הוא התרומם שוב על רגליו חפן בידיו אבני חצץ והטיח אותם בהר ,"לעזאזל אתך" הוא צרח בקול רם, אבני החצץ ניתכו ברעש על צלע ההר.

 

אז יצא האיש הקטן במתקפה. הוא טיפס ברגליו וידיו בפראות. שיחים קוצניים חסמו את נתיבו מעלה וסלעים החליקו למדרך רגליו. הפסגה זעה נעה אל מול עיניו ועמדה להלום בו בזרוע של שחם היא נראתה לו מעורפלת ואפופה בחרון אדום.

 

אך האיש הקטן הגיע בסוף אל הפסגה. מיד פסע על הצוק בהליכה שחצנית, ,ידיו נתונות בכיסיו בהתרסה כמפגין אומץ .

 

הוא התבונן לאופק במערב הגולש בתלילות אל מול שמיים צהובים.

 

"הו ! " הוא אמר "שם ביתו של בויד ושם פסגת הלמברלנד"

 

ההר תחת מדרך רגליו כבר לא זע.

*סטיבן קריין-1871 -  1900 היה משורר, סופר וסופר קצר. משך חייו הקצרים הוא כתב יצירות בולטות במסורת הריאליסטית וכן דוגמאות מוקדמות לנטורליזם אמריקני ואימפרסיוניזם . הוא מכיר על ידי מבקרים מודרניים כאחד הסופרים החדשניים בדורו.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים