פרופסור  ללה מגירוב תערוכה בציפור הכחולה / מארי רוזנבלום

תערוכת יחיד-"טבעם של מלאכים. א-קאפלה " של האמנית הפראנקו-ישראלית פרופ' ללה מיגירוב.

תפתח ב-16 בנובמבר 2019 בשעה 19.00 בגלריית הציפור  הכחולה, ברח' רוטשילד 75, פתח תקוה.

אוצרת :שרה רז יו"ר עמותת אמני פתח תקוה

יחסי ציבור – מיכל סדן

אנחנו נפגשות בבית קפה, היא מקדימה אותי ומשאירה לי הודעה שהיא כבר שם. אני מתבוננת סביבי ומנסה לנחש, לזהות אותה על-פי החוש הזה שלי, אבל היא כבר קלטה אותי.

היא, ללה מגירוב, מגיעה מוכנה, מושיטה לי ספרים, גם שקית לאחסון זמני של ספריה דאגה להביא, שלא אחסר. ככה היא, יסודית.

כהרגלי איני רוצה לדעת על האדם שממולי דבר בטרם אכירו. רוצה לדעת מבראשית והיא, ללי, ממתבוננת בי, משהו בשקט שלה, במבט שלה, בעיניה, עמוק כל כך, נבון, מקשיב ושם מצוי העצב עם חיוך קטן.

תערוכתה הנוכחית, תערוכת יחיד- "טבעם של מלאכים. א-קאפלה" .

פרופ' ללה מיגירוב אמנית פראנקו-ישראלית, נולדה בגיאורגיה. מאז 3 וחצי שנים גרה בפריז ולחילופין בישראל. מחברת בין העולמות המרכיבים את חייה: מדענית ואושייה בתחומה - עם הרכות והפילוסופיה העמוקה ביצירתה.

ללה הצליחה להעפיל לצמרת באחד ממקצועות המדע היותר סבוכים, ובאותה טוטאליות היא מצליחה לגבש ולבטא את כישרונה האמנותי, תוך שהיא מאתגרת את מוחה ונפשה.

לאחר קריירה פורייה ומוערכת כפרופסור לרפואת אף אוזן גרון ומנתחת ידועה בעולם , החליטה בסערת רגשות ומתוך משבר, לממש עצמה ולעסוק בתחום אותו בקשה לחוות- תחום האמנות. היא החלה לצייר במהלך השבתון שלה בפריז בשנת 2011 וכפי שנעשתה בכירה בתחום הרפואה כך היא נוסקת אל עבר המצוינות באמנות. ללה חברה באקדמיה האירופאית לאומנויות (צרפת), מציגה במקומות מכובדים בעולם וזוכה לפרסים בין לאומיים והערכה רבה. האוטודידקטיות שבה והשאיפה למצוינות הביאו אותה להישגים בכל אשר נוגעת.

ללה אינה הולכת בתלם "המקובל" והקבוע מראש, ולכן מחפשת דרכים להביע וליצור באופן חדשני. היא מחלקת את זמנה בין פריז ותל אביב ויוצרת בשפה אוניברסאלית שנוגעת ברגש בעזרת סגנון ייחודי של שלווה ויופי לירי נשגב, גלוי ונסתר.

לאחר שלמדה את הטכניקה ממיטב המנטורים והמאסטרים בארץ ובעולם ,ללה מעניקה דרך היצירה שלה חוויות ייחודיות. רגליה כאשת מדע הן בקרקע ,אך ראשה בעננים והיא מלהטטת בין שני העולמות המקיפים אותה.

ללה מספרת: "בפריז, בעיר של אנשים בודדים, הוקסמתי מאומנותו של קפקא, סופר שהעולם הדמיוני שלו הצליח לשנות את העולם האמיתי שבו אי אפשר לעשות צעד ללא מעידה, או בלבול. איכשהו ידע קפקא  "שהדרך האמיתית עוברת בחבל המתוח לא גבוה באוויר, אלא מעל האדמה עצמה, כאילו כדי למעוד ולא ללכת" "המלאכים אינם עפים ... אלא שאנו, המשקיפים על פני האדמה, איננו מסוגלים לדמיין אותם אחרת", כך כתב קפקא ונתן השראה לסדרת היצירות המוצגות בתערוכה.

א-קפלה הוא סגנון מוזיקלי שמתבסס על קולות אנושיים ולא משלב כלל כלי נגינה . ביהדות נאסר להשתמש בכלי נגינה בשבתות ,בחגים, ובימים טובים מלשון גזירה "שמא יתקן כלי שיר". על פי ההלכה אין לשמוע מוזיקה כלית בזמן אבל, כך שאותם מלאכים המלווים בני אדם בדרכם לא נזקקים ללווי כלי.

יצירותיה של ללה מדרבנות לשיח בצבעים ולא זקוקות ללווי כלי. בהרבה מיצירותיה נצפה בדמיון פרוע עד לסערת רגשות עזה. ללה גומעת מרחקים בזמן קצר ומתנסה בסגנונות שונים של יצירה. השביל הדק דרך העולם של קפקא מספק לאמנית תחושה טהורה של רוויה רגשית, של אינסופיות ומאפשר לה לגעת בחלק מהכאוס שבו התערבבו הרוח, העצבות והאמונה.

אומרת ללה:

"אנשים מאמינים במלאכים, כנראה בגלל שמאמינים באלמותיות הנפש. היא מושכת, נוגעת מאוד לעומק, לא מובנת מאחר ואנו מוטים ורגשיים ורק בעולם הדמיוני ניתן לגעת בנצח.

איננו יודעים כמעט דבר על טבעם של המלאכים. אולי הם נמצאים איפשהו בשולי ההוויה, על גבול המציאות, שם חיים חלומות, הרהורים, הדים, תעתועים, יורד גשם והצלליות כמעט ולא ניתנות להבחנה.

איפשהו שם יצירותיי מצטלבות עם קולו של קפקא, מהבהב בבית קפה בפריז או במקום אחר בלתי צפוי, כאשר הקול הזה מתרכך בחיוך, או קופא כשהוא רואה מלאך ושוב מופתע מהופעתו, ששינתה את מה שנראה כאילו השתנה כבר. פסי אור רב צבעוניים המשתקפים בנהר מהרמזור ליד הגשר, שלג בכיכר, פסל של בלזק רטוב מהגשם, משום מה זהו גם קפקא. אולי בגלל שבפריז האנשים הבודדים, ספרים וסתיו לא משתעממים בסימטאות וגנים. שם נראה, כשמלאכים יורדים לאדמה, יש פחות כוכבים בשמיים. הם הולכים בין אנשים על פני האדמה, מחביאים את כנפיהם תחת תרמילים מלאי אהבה ורחמים, ללא נגיעה פותחים את הדלתות לעולמות אחרים.

משהו אסטרלי, שונה, זועף, ללא נקודה של רוגע ומודעות, איזו רעידה כמעט שלא מורגשת בחלל עוברת בנפש ונותנת לפלס את דרך בצבעים ולהגיע לאיזו מהות לא ידועה, לעושר הרגשי של הרוח.

ובתוך כאוס העניינים, טירוף האנשים, שטויות, עצב, צללי המלאכים גולשים לאורך חריץ דק לאלוהים".

היא שונה, שונה מכל אומן שהכרתי. מאוד בטוחה בדרכה כציירת, מביעה תכנים.

רציתי לכתוב שהיא אינה מטפלת בעצמה דרך הציור, שכן היא לוקחת סיפורו של אחר, קפקא, ובוראת לו עולמות. אבל כן, בהחלט, היא מטפלת בעצמה דרך ים הדמויות שלה, נטמעת בהם, יוצאת ונכנסת ופעם היא חיה ופעם מרחפת . טונליות נפלאה. ציוריה מביטים בי, משוחחים איתי ואני בוהה בהם ומסתכלת לתוכם.