סקירת הסרט/ אלוהי הפסנתר/ מארי רוזנבלום

בימוי: איתי טל  80 דקות 

סרטו החדש של איתי טל . במאי, תסריטן, ועורך הסרט.

זהו סרטו הרביעי אך הראשון באורך מלא.

איתי הוא ממייסדיה של חברת ההפקות movie makers. בעבר ערך איתי עשרות סרטים והידע שלו בתחום מאפשר לו לתכנן את עריכת הסרט בזמן כתיבת התסריט. חיבורו העמוק עם מוזיקה והשפעתה על נפש האדם באה לידי ביטוי כמעט בכל עבודותיו.

הסרט יצא ב-7/11 לאקרנים.

נעמה פרייס, בתפקיד ראשי,  זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הראשית בפסטיבל קולנוע ירושלים 2019 .

זהו סרט קשה הדן בשאיפות האדם להגיע לפסגות ומה המחיר שאנו משלמים בדרכנו לצמרת.

סינופסיס: מאז שענת זוכרת את עצמה, אין בעיניה כלי נאצל יותר מהפסנתר והלחנת יצירה היא פסגת השאיפות, אך היא מעולם לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים המוסיקליים הגבוהים של אביה. את תקוותיה להצלחה היא תולה בעובר שברחמה, אך התינוק נולד חירש. ענת לא מוותרת, ונוקטת באמצעים קיצוניים כדי להופכו למלחין שייחלה לו. כשהפסנתרן שגידלה לא סר למרותו של הסב, תהילתו כבר אינה מובטחת. בפעם הראשונה בחייה תיאלץ ענת להתעמת עם אביה.

מצאתי לנכון לצטט מספר משפטים מהצהרת הבמאי:

"כשהרעיון לסרט הופיע בראשי בפעם הראשונה, לא ידעתי שיהיה בו פסנתר. בדרך קוסמית הפסנתר מצא עצמו מזדחל ללב העלילה. היא איננה בהכרח זקוקה למילים, היא לא צריכה שיתארו אותה והיא גם לא הגיעה לעולם שלנו (לדעתי) כדי שנתייג אותה. לעיתים מוזיקה מרגישה לי כמו רגש טהור. על אף שמעולם לא הייתי מוזיקאי מקצועי, הסרטים שלי תמיד מוצאים דרכם למוזיקה והופכים אותה לדמות בסרט – דמות נטולת שם שמתקשרת עם הדמויות האחרות, שמפעילה אותם וחושפת את פצעיהן העמוקים ביותר מבלי לתייגם– כי זה מה שמוזיקה יודעת לעשות - לצלול פנימה למקומות שמילים ומראות אינם יכולים להגיע. בכל אחד מהסרטים שעשיתי, הרגשתי שכשהדמות הזו נכנסה לתסריט – זה הרגע בו הסרט קיבל את משמעותו האמיתית, הרגע בו הרבדים הנסתרים של הדמויות האחרות, זכו למבט אמיתי, חודר. הדיבור של שאר הדמויות ומודעותן למימד המוזיקלי שמתקיים בסרט הופכת למעין צינור ישיר של הדמויות עם רגשותיהם – שזהו לא תמיד צינור נקי או קל לעיכול. גם בחיי שלי העיסוק המוזיקה מעולם לא היה פשוט. למה במשך שנים רבות כל כך חלמתי לנגן בפסנתר אך מעולם לא העזתי לקנות אחד? וכשכן קניתי, מדוע לא העזתי לגעת בו? מה הכלי המופלא הזה חובה בתוכו שמחולל אצלי דיסוננס שכזה? השתלשלות האירועים בסיפורה של ענת, גיבורת הסרט, חשף קצת מהכוריאוגרפייה של הריקוד הממושך שלי עם הפסנתר. לא במקרה עולמה של ענת מוצף במוזיקה. אין ולו מערכה או סצנה אחת שאיננה עוסקת במסעה המפרך למימוש שאיפותיה המוזיקליות. התנהגותה הקיצונית הצליחה להפתיע אפילו אותי בעת שכתבתי את התסריט. ענת מקריבה הכל למען משימתה, כולל הקריירה המוזיקלית שלה עצמה. פרט ליצירה שענת מנגנת בסצנה הראשונה של הסרט, היא נמנעת מלנגן או להלחין ולו תו אחד עד סופו. על מה היא נלחמת? שאלתי את עצמי כמה פעמים, ומה ענת מנסה להוכיח ולמי? יש הרבה אנשים שאינם יודעים פשרה מהי, ויעשו כל שיידרש כדי לעלות על השלב הבא בסולם לקראת המטרה שלהם. אך לעיתים דומה שאנחנו שוכחים לבדוק אם הסולם שלנו נשען על הקיר הנכון. איך שאני רואה את זה, ענת שכחה את משמעותה האמיתית של נגינה, או למרבה העצב, היא מעולם לא ידעה. אף אחד אף פעם לא הראה לה. הדבר שגרם לאביה להשליך את יצירותיו המופלאות הוא אותו הדבר שגרם לענת להפסיק לנגן ואותו הדבר שמנע ממני אפילו לנסות. אבל מהו אותו דבר? האם מוזיקה היא לא גם כמו ריקוד? כמו משחק? האם אינ נו עושים אמנות גם למטרת הנאה ושחרור? בוודאי שמוזיקה דורשת אימון ומשמעת אבל מה קורה כשנגינה הופכת לכלי גרידא? ולא רק כלי למימוש מטרות מקצועיות אלא כלי להרוויח ערך עצמי, לקבל אהבה, ובמקרה של ענת, הדרך היחידה לקבל אהבה. איך מצליח פסנתר להפוך לכבד כל כך? השאלות הללו לא חלות רק על מוזיקה, אך העובדה שדווקא שם יש כל כך הרבה פוטנציאל לשחק, לרקוד ולהתבטא, הופכת את התחום הזה מבחינתי למצע עוד יותר מרתק כדי לשאול אותן. כך נולד "אלוהי הפסנתר".

כל מילה מעבר לכך מיותרת.

לכו, תקשיבו, תגעו.