רשימה:
בין ספרות לפוליטקה/ נסים נהרדעא



פילוסופיה עוסקת בשאלה:  "איך יחיה אדם חיים ראויים"

פוליטיקה עוסקת בשאלה: מי מחזיק בכוח, כיצד הכוח וההשפעה מחולקים. מי מחוקק, מהם החוקים, למי יש זכות ויכולות להטיל ויטו, מי השולט ומי יכול, בהינתן הצורך להקים קואליציית כוח ועל מה עליו לוותר לשם כך. הפוליטיקה עוסקת בחיינו וקובעת כיצד יתממשו.

 

יצירתה של המשוררת סאפפו בת המאה השביעית לפנה"ס  הייתה אישית, ונלוו אליה רמזים הומו לסביים וארוטיים, אך רוב הספרות מראשיתה הייתה פוליטית, בחלקה כדי לשרת את אדוני הדת, ובחלקה כדי לשרת את אדוני הממלכה.

 

עידן האוריינות הגיע כתוצאת לוואי של המהפכה התעשייתית.  לפתע, נוצר צורך ביודעי קרוא וכתוב ומקום בו ניתן לאכסן את ולשמור על הילדים כאשר  אימם יצאה לעבודה.

 

"המקרא", ו"נביאים" מראשיתם ועד סופם נועדו לשרת אג'נדה פוליטית שאומרת:  האל ברא את העולם, את אדם וחווה ובשרשרת הדורות נולד לנו משיח  בן דוד.  ספרי "המקרא" ו"נביאים" הם יצירות פסאודואפיגרפיות שנועדו לשרת את השליטים והדת היהודית על מנת לחזק את שליטתם בהמון הבור.

יוון העתיקה העמיקה את הקשר בין ספרות ופוליטיקה, האיליאדה, והאודיסאה רוויות סיפורי מלחמה שנועדו לעצב את האדם ההלני.

הספרות יצרה גיבורים שהיו מודל הערצה והזדהות והייתה מורת דרך באשר לשאלה כיצד על האדם לנהוג, בקרב, ובחייו האישיים. ספרות יוון עסקה בתיאטרון פוליטי ויוצרים כאריסטופנס, איסכיליס וסופוקולס היו יוצרים פוליטיים במובהק.

סוקרטס שלא השאיר אחריו מילה כתובה אחת נודע לנו באמצעות הדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון.

בין שאפלטון מדברר את סוקרטס, או משתמש בו כדי להציג את עמדתו שלו, הוא משרטט את המדינה וחוקיה.  הוא מצדד במעמדות חברתיים ומתנגד לשינוי.   כאשר אפלטון מדברר את סוקרטס שאלות של "טוב" ו"רע" "הסגולה הטובה" לפיה יחיה האדם מעסיקות אותו, אך,  הוא  מניח לכך ומתמקד במדינה, בשלטון ובחובת הציות של האזרח. פוליטיקה.

ספרות רומא כללה את כתבי הסיודוס, יובנאליס, ורגיליוס, לוקרציוס, פלוטיניוס, אובידיוס שכולם באופן זה או אחר כתבו "פוליטיקה".

אובידיוס טעה לחשוב שהוא יכול להשתחרר מעולו של אוגוסטוס והחובה לשבחו,  מצא עצמו בגלות. טיבריוס שירש את אוגוסטוס לא החזיר אותו לרומא.  רמז לבאים אחריו.

בצד כתיבת הסופרים ומשוררים  הייתה ברומא כתיבה היסטורית, פוליטית נטו –  אחדים מההיסטוריונים  כגון פוליביוס ופלוטארכוס היו יבוא מיוון.

ההיסטוריונים הרומאיים:  ליויוס, תוקידידס, סווטוניוס שלא מרבים לצטטו, סאלוסטיוס ורבים נוספים כמו קסיוס דיו. סאלוסטיוס, שהיה נשוי לגרושתו של קיקרו, דאג למזער את התפקיד שמילא קיקרו בהדברת מרד קאטלינה, בחיבורו על המרד.

 

היסטוריה, מדרך הטבע, נכתבת לאחר התרחשותה, כך שהיסטוריונים שרתו אג'נדות פוליטיות של השליט בן זמנם  שהיה בעל אינטרס להשחיר או להלבין דמויות עבר ברומא.  

כתבי קיקרו הם פוליטיים במובהק  גם כאשר הוא "משוחח בטוסקולום".

יוליוס קיסר, מלבד היותו גאון צבאי השאיר אחריו שני ספרי היסטוריה, "מלחמת גאליה" ו"מלחמת האזרחים", שנועדו לנקות אותו מאשמה במלחמת האזרחים ולשבח אותו במלחמת גאליה.  הנחתום מעיד על עיסתו. שני ספרים,  אחד של קטו שכתב בגנות יוליוס קיסר ודרש להעמידו לדין וספר שני, של קיסר "נגד קטו" אבדו לנצח אלא אם כן, הם מצויים מסיבות – צנזוריאליות במרתפי הכנסייה ברומא.

מאה שנים לאחר מכן, סנקא כותב לחברו לוציליוס, ויוצר סוגה ספרותית חדשה, אישית, מהורהרת, פוליטית.

הכנסייה הנוצרית שירשה את רומא הניבה ספרות רבה, מגויסת למען מספר מטרות דתיות.  הצדקת הדת הנוצרית והתמקדות "בהוכחות" לכך שישוע הוא בן האל ושהדת הנוצרית, "והברית החדשה" הינם, היורשים  של "הברית הישנה" והיהדות.

ספרות אישית, כללית, לא מגויסת, כמעט ולא קיימת. 

 

ניצן בודד הפציע כאשר אוגוסטיניוס  פרסם את "הוידויים".   "הוידויים" הוא ספר בו האישי,  מעורב בפוליטי דתי.  אך לראשונה אולי  - בכך, קדם לו יוסף פלביוס שכתב על עצמו  במקומות הרלוונטיים במלחמות היהודים ברומאים - מתפרסם ספר שיש בו ממד אישי – "האני" קיים, הסופר דובר בשמו  ומספר את  קורותיו שלו. וידויים מטבעם הם יצירה מצונזרת על ידי הכותב ובעולם הנוצרי, גם על ידי הכנסייה. ועדיין, "וידויים" מכיל אלמנטים שאינם פוליטיים נטו. 

 

בצד השני, לאחר חורבן בית שני, התפתחה ספרות פוליטית דתית יהודית שגם היא, כספרות הנוצרית עסקה בהוכחות שהדת היהודית היא דת האמת ועם ישראל הוא העם הנבחר.

 

לימים, האסלם הצטרף לחגיגה ומלבד הקוראן שהוא כתב פוליטי מובהק בנוסף להיותו אמירה דתית,  מכילה הספריה המוסלמית  יצירות רבות והן, דתיות ופוליטיות.

בשנת 1485 אסר הסולטן יאזיד השני על הדפסת הקוראן ולמעשה כל סוגה ספרותית, משום  שראה את הקוראן ככתב קדוש וחשש שמא, הדפסתו תפגע בקדושתו. יאזיד, התיר עם זאת ליהודים, ונוצרים  להדפיס ככל העולה על רוחם.  הוראתו הייתה בתוקף במשך כמאתיים שנים, וכך, האסלם שהיה בזמן האיסור תומך מדע, סקרן, ופתוח, הפך לדת מסוגרת  שהשאירה את האומה המוסלמית מאחור, בדיוק בשעה שאירופה החלה להשתחרר מכבלי הכנסייה וימי הביניים. עד היום, האומה המוסלמית מתקשה להשיג את  הפיגור שיצר יאזיד.

 

שקספיר פוליטי, גם כאשר הוא לא פוליטי. הוא מספר סיפור אהבה שיש לו מסקנות פוליטיות. די לשנאה! די למלחמה! זאת בצד יצירות פוליטיות מובהקות, שבחלקן שרתו את השליט בזמנו, בהתייחסויות של שקספיר ל"מלחמת השושנים" או בהצגתו של ריצ'רד השלישי כמפלצת.

 

נשאלת השאלה, האם קיימת ספרות שאינה פוליטית? האם רומן אישי, סיפור בלשי, ספר מדע בדיוני נקיים  מפוליטיקה? ושאלה נוספת, האם שיר, שעוסק בבוקר אביבי ובטיפת הטל המנצנצת אינם פוליטיים?

עבורי, כל כתיבה היא כתיבה פוליטית. בין  שהיא פוליטית בכוונת מכוון, כגון  כתיבה היסטורית ובין שהיא כזו במשתמע.

גם שיר על טל בבוקר אביבי?

אכן כך. גם הימנעות היא אמירה. תן לי טל בבוקר ושמש אביבית, עזוב אותי מהפוליטיקה.  נמאס. תן להינות מהחיים. לפעמים, הימנעות היא הצהרה פוליטית חזקה וראויה לא פחות מאמירה פוליטית.

 

בעבר, רק שבריר  אחוז מהאוכלוסייה העולמית ידע קרוא וכתוב. מאז שהומצא הדפוס – (במאמר מוסגר, בסין, אך סין לא ידעה מה לעשות איתו.  גם את אבק השריפה גנבה אירופה, או אימצה מסין, והרי לנו  - עוד, פוליטיקה),  – על ידי גוטנברג,  חלה מהפכה באוריינות והפצת הידע. גליליאו, קופרניקוס וברהה, חיסלו  את תפיסת העולם המאובנת של הכנסייה. העולם נפתח לרווחה. מכה פוליטית נוספת ספגה הצנזורה הדתית כאשר  חזרה ה"ביגל" ממסעה ופורסם "מוצא המינים" של דארווין. 

לא להאמין, לקוף ולאדם אב קדמון משותף.

 

על פי הממצאים של ג'יין גודול  בתצפיותיה על שימפנזים ושל חוקרת הגורילות דיאן פוסי, שנרצחה מסיבות כלכליות ופוליטיות, הפלא ופלא, גם קופים עושים פוליטיקה. ואוסיף כי גם לאריות יש אסטרטגיות.

 

החיים, באשר הם,  הם חיים פוליטיים. עיסוקה,  באיכות האוויר והמים אותם אנו נושמים, במחיר הלחם והמים,  באופן שבו נחיה את חיינו ונמות. בחופש הבחירה שלנו מול דתות, מול השלטונות ובמלחמה נגד אויבינו ובמלחמת האזרח בשמירה על ריבונותו מול השלטון.

מי שהעיסוק בפוליטיקה לא מעניין אותו, ברמה זו או אחרת, ומתעב אותה ואת הפוליטיקאים, מי שלא משתתף ברמה המינימלית שהיא הזכות להצביע כדי להשפיע, עד כמה שהשפעת הקול הבודד מצומצמת, בוגד בעצמו, בחייו ובדורות הבאים.

הכל פוליטיקה ואין מפלט.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים