רשימה:
חיפאי באומן/ נפתלי בלבן-אוברהנד



אגדות רבות מסופרות על העיר האפורה אומן שבאוקראינה, השוכנת 250 ק"מ מזרחית לבירה קייב.

הטיסה מתל אביב לקייב באייר אוקראינה הייתה סבירה ונעימה, והנחיתה הייתה אידיאלית. מזג אוויר נאה הקביל את פנינו, והתגלתה לנגד עינינו עיר ענקית בעלת כבישים רחבים, רכבות תחתיות, ורכבות קלות בכבישים. האוקראינים אותם פגשנו עשו רושם של עם שקט, מנומס ומסתפק במה שיש לו, פרט לאלה המסתפקים במה שיש להם וגם במה שיש לאחרים, וכך נוצרים עניים ועשירים במדינה זו ובכל העולם.

נכנסנו ללימוזינה חדישה ונוחה מסוג טויוטה שלקחה אותנו מקייב לכיוון אומן. שמתי לב לכך שהנהג נוסע די מהר, אך הספידומטר הראה רק 70. לשאלתי הכיצד ייתכן שהמהירות הינה רק 70, השיב הנהג כי מדובר ב-70 מייל, כי המכונית אמריקנית. בהמשך הבחנתי במכוניות בעלות הגה ימני, כלומר אנגליות, מרצדסים רבים מסוג BMW , אודי ושאר הפירמות המפוארות והיקרות, לצידן גם מכוניות LADA חלודות, שייצורן הופסק כבר לפני 30 שנה ונוסעים בהן המקומיים. ישנו פער גדול בין מכוניות הפאר לבין הטרנטות הרוסיות.

הגענו לאומן, עברנו ליד פארק סופיה שהוא בין היפים באירופה ונכנסנו לרחוב פושקין שהוא הרחוב הראשי של היהודים. הרגשנו שלפתע אנחנו נמצאים במקום הזוי לחלוטין. שלטי ענק בעברית קבלו את פנינו. היו במקום בתי מלון רבים, חדרים ואפילו מיטות להשכרה. המוני יהודים טיילו ברחוב בו כל המדרכות שבורות והרוסות, ובשני צידי הרחוב ראינו קונסטרוקציות ענקיות של בתי מלון מפוארים הנמצאים בבניה, ועליהם שלטים שעליהם כתוב שמדובר בדירות וחדרי מלון לקנייה ולהשכרה ורשומים שני מספרי טלפון – אוקראיני וישראלי.

הבחנו בלהקות של נשים המתהלכות בלבוש אלגנטי, מכל הגוונים והעדות שהגיעו כדי לקבל את ברכתו של הצדיק (חי או מת). שאלתי מהי תכלית ביקורן במקום וברכתי אותן. ענתה אחת מהן: "אני מרגישה בטוב בציוּן והגעתי מנתניה זו הפעם השלישית". ה"ציוּן" הינו קברו של הרבי מברסלב – נ-נח-נחמן. הקבר עשוי מאבן שיש שחורה וענקית, שמסביבה בנו בתי תפילה ובתי כנסת ומסתובבים שם גברים מכל הגדלים והעדות בישראל. מדי פעם הם פוצחים בשירת שאגה חזקה, הנשמעת כמו תפילה או ברכה. בכניסה  להיכל הקבר ניצבת בודקה של שומר אוקראיני הדואג לכך שגברים לא יכנסו לעזרת נשים ולהפך.

מאחורי הבודקה של השומר ישנה רחבה קטנה, שם חונות רחב וכמה מחברותיה למקצוע העתיק בעולם שנוסד ביריחו אשר בארץ הקודש לפני 5,000 שנה, ולא השתנה מאז.

ברחוב מסתובבים נהגי מכוניות המחפשים פרנסה, והם עוסקים גם במקצועות נחוצים נוספים. הם חלפני כספים, והמטבעות השימושיים הינם: דולר, אירו, שקל וגריבנה (המטבע באוקראיני). אני מרגיש כמו תייר אמריקני, שלכל מקום שאליו הוא מגיע מדברים אליו בשפתו. האוקראינים ברחוב פושקין מדברים עברית בסיסית די טובה. הם יודעים כיצד להציע את שירותיהם וגם יודעים לחשב היטב את שער השקל הישראלי שלטי ענק מציעים שירותים שונים לישראלים כגון: שירותי בריאות, טיפולי מסג', מסעדות כשרות וחנויות מכולת מגדולות ועד קטנות. הרחוב והמסעדות סביבו מזכירים עיירה יהודית במזרח אירופה, בה מסתובבים בו זמנית אוקראינים מקומיים וכן יהודים דתיים זה בצד זה, והחיים נראים נורמאליים לחלוטין. ביום ששי לפנות ערב הכול נסגר, אין מסחר ויהודים הולכים בודדים וגם בקבוצות, ופני כולם מועדות לציון שהוא המקום הקדוש ביותר. בדרכי פגשתי באוקראיני מבוגר, אשר פנה אליי בעדינות ובאדיבות ושאל אולי אני יכול להעניק לו שקל אחד, ואף חזר על בקשתו.נאמר לי על-ידי המקומיים שבאומן חשוב מאוד לתת תרומות, אפילו לגויים. היה בכיסי שטר של 100 ₪, אותו לא יכולתי לתת לו כמובן.

הגעתי לבית-הכנסת הגדול, בו נמצאת המצבה של נחמן מאומן. בתוך בית-הכנסת הסתובבו המוני בני ישראל, עטופים בטליתות וציציות, כיפות וכובעי פרווה גדולים, ומתפללים. בכל פינה מונחות קופות הקוראות לבאים לתרום. ניגש אליי אדם מבוגר בעל שיער ארוך ופרוע, וכך גם זקנו ושפמו. הוא היה לבוש בגלבייה לבנה. כלומר הייתה לבנה בעבר, ואילו עתה דרשה כביסה דחופה הכוללת הרתחה. האיש מיד פנה אליי בשאלה האם אני יהודי דובר עברית. לאחר שהתברר לו שזהו המצב, מיד ביקש נדבה. מצאתי בכיסי מטבע של חמישה שקל. שאלתיו: "אתה רוצה כסף? תן לי תחילה אתה ארבעה שקלים. הוא פתח את אחת מקופות הצדקה, הוציא מטבעות רבות ומסר לי ארבעה מטבעות של שקל כל אחת. נתתי לו מטבע של חמישה שקל, והוא ברך אותי והזמין אותי לבוא מדי יום ישר אליו. אחרים הפצירו בי שאשאר להתפלל עמם, אך התפילה נראתה לי ממש משעממת.

היה זה ערב שבת, ונשים רבות הסתובבו בלובי הקטן של המלון ושתו תה מהמחם הקטן. כולן המתינו לגברים שיחזרו מהתפילה. בחדר האוכל הסתובבו מלצרים וטבחיות אוקראינים ולא נתנו לנו להיכנס. בינתיים עמך ישראל היה רעב מאוד. למלון הקטן נכנס אברך כבן שלושים. היו לו פאות דקות (אולי הוא מתחיל להקריח?) הוא היה לבוש בקפידה – חולצה לבנה, מעיל שחור וחגור בחגורת בד מהוהה. הוא בחן את הנוכחים וניגש לאיש ג'ינג'י גדל מימדים שחבש כיפה שחורה על ראשו. הסתבר שהג'ינג'י הינו ספק מנהל, ספק בעלים ואולי שותף סמוי הנראה לעין. האברך והג'ינג'י החליפו ביניהם מלים אחדות ביידיש ארץ ישראלית, ונראה הייה שהם מכרים ותיקים.

האברך התיישב מולי ובחן את היוצאים והנכנסים לאולם. הוא הבחין בכך שאני יוצא דופן מבחינת האופנה הגברית. הוא שאל אותי: אתה בפעם הראשונה באומן?

עניתי לו: "כן, במאה העשרים ואחת, אך אולי ביקרתי כאן במאה העשרים בטרם נולדתי".

"הכיצד"? הוא שאל. עניתי: "אמי התגוררה כאן, אך מספר חודשים לפני שנולדתי היא הצליחה להימלט ממש ברגע האחרון לפני שהנאצים רצחו את בני משפחתה שהתגוררו כאן. אני 'ניצול אומן'".סיפרתי לו שסבתי אמנם עזבה בשלב מסוים את אומן, אך חזרה לשם ישר לציפורני הנאצים ועוזריהם – האוקראינים האנטישמיים.

"מדוע היא חזרה?" שאל. עניתי: "כי היא האמינה ברבי נחמן מברסלב ורצתה לחיות בעיר בה יש שחיטה כשרה ובתי כנסת" האברך קם, התקרב אליי ואמר: סבתא שלך נפלה על קידוש השם, זכית! בוא וברך אותי!

עניתי לו: "עברתי את הילדות ברדיפות ומחלות ובלי סבתא וקרובי משפחה אחרים שיכלו להיות בני דודים שלי אך נרצחו יחד עם הוריהם. אני מתעב את המקום הזה, אך בכל זאת אלך לבית העלמין היהודי כדי לומר קדיש לזכר קרובי משפחתי!"

לפתע האברך איבד עניין בנושא ושאל אותי: "איך המלון הזה?" עניתי: "טוב מאוד". "נו, ואיך האוכל?" על-כך עניתי שבימי חיי אכלתי כבר אוכל יותר טעים, כי האוכל הינו חרושתי כזה, כפי שמוגש בחדרי אוכל.

"זאת אומרת שאינך אוהב את האוכל הזה! "הוא אמר לי. "אני מוכן לאכול במקומך!" ותוך כדי דיבור הוא קם, ניגש לג'ינג'י המגודל, הסתודד אתו, חזר אליי ואמר בשמחה: "המנהל מסכים שאני אוכל את הארוחה שלך במקומך. הוא מסכים, אני מסכים וגם אתה מסכים, נכון? לא אשב ליד משפחתך, אשב בצד".

שאלתי: "מתי הגעת לכאן"? "אתמול", הוא השיב. "ולכמה זמן באת"? "איני יודע עדיין, אולי לכמה ימים ואולי לכמה חודשים. אני גם עובד כאן, אני 'גבאי בציון', אם כי ישנם גבאים נוספים". נזכרתי באליהו המפוזר, זה שקיבל ממני שקל אחד. הוספתי ושאלתי: "תגיד לי בחור צעיר מה טעם אתה מוצא בסוג חיים מעין זה, מדוע שלא תמצא לך עבודה או מקצוע, תחיה למשל כמוני ותוכל להרשות לעצמך לבלות בבית מלון בזכות עמל כפיך, ולא תהיה תלוי בנדבן כלשהו שינדב לך את ארוחתו. אתה צעיר עדיין".

הבחנתי בכך כי הגחלת בעיניו כבתה ולאחר דקות אחדות הוא זז לעבר "צדיק" אחר שישב בסביבה. הייתה לי הרגשה שהוא כבר יסחט ממישהו ארוחת שבת, אם כי לא ראיתי אותו יותר.

בני משפחתי הגיעו ואמרו: "לא ראינו אותך בציון, היה נהדר". עניתי: "ביקרתי שם יותר פעמים ממה שנחוץ לי".

התחלנו לאכול את הארוחה, שכללה מינים שונים של דגים, מרק ממש טעים ובשרים בלתי מזוהים, אותם לא אכלתי. נעשה נחמד. מאחוריי ישבו שתי נשים דתיות בלבוש אלגנטי מנתניה. האחת שהייתה דעתנית אמרה: "מאז שגיליתי את האמונה אני מתייעצת אתו ואומרת לו – אבא, תגיד לי מה לעשות? והוא אומר לי, ואני עושה כדברו וטוב לי". שאלתי: "בן כמה אבא שלך?" והיא ענתה: "אבי נפטר מזמן, וכשאני אומרת 'אבא' אני מתכוונת לאבינו שבשמיים".

הבנתי שהאישה הזו הצליחה יותר ממני. אני חובב רדיו, שידרתי אלפי מסרים על גלי האתר וגלים אלה מתפשטים למרחקים אינסופיים בחלל, ולבטח יגיעו למשכנו של מנהל גן-העדן ועוזרו הנאמן גבריאל, העושה סלקציה וקובע מי למרומים ומי לשאול. השידורים שלי עברו כבר מזמן את המאדים והם מתקרבים אל שביל החלב, ועדיין לא קיבלתי מסר כלשהו מרוח הקודש. ואילו אישה צנועה זו, "יופייה של בת מלך פנימה" ויש לה חמישה ילדים, נתניתית שהשאירה את בעלה לשמור על ילדיהם, והיא מדברת במישרין עם האלוקים. ייתכן שלא הבינותי זאת כי שתיתי רק שלוש כוסיות וודקה, אולי אחרי הכוסית החמישית אבין יותר.

באחד הימים פגשתי נהג מונית נחמד שהציע לי טיול ברחבי אומן. ביקשתי לבקר בשני מקומות: בפארק סופיה המפורסם, וכן בבית העלמין היהודי. הוא נקב במחיר – הלוך וחזור לבית העלמין שמונה שקלים, ואותו מחיר לפארק סופיה, בסך הכול ששה עשר שקלים, לא כולל טיפ. הייתה לי הרגשה שהמחיר מוגזם והצעתי מחיר כולל של שמונה שקלים בלבד, והנהג הסכים מיד. נסענו לבית העלמין והגענו תוך דקה אחת. הוא "שכח" לומר שבית העלמין נמצא במרחק של מאה מטרים מהמקום והסיע אותי לשם. בדרך הוא נכנס לבית פרטי שיש בו שער. בעלת הבית סגרה את השער ואסרה לעבור דרכו. התברר שנכנסים לבית-העלמין דרך חצר פרטית של משפחה אוקראינית. אמנם, לבית-העלמין יש שער גדול המצופה זהב, אך השער נעול ולא ניתן לדעת מי מחזיק במפתח. ממתי נועלים ביום בתי עלמין?

הנהג ששמו היה אולג הציע שנלך דרך השדות ונגיע לגדר בית-העלמין, בתקווה שנמצא פרצה שדרכה נוכל להיכנס. נכנסנו לשדה גדול ומוזנח, מלא בשיחים, קוצים, בורות ומהמורות וצעדנו בו. התקרבנו לגדר של בית העלמין, ורגליי החלו לכאוב, שכן הייתי נעול בסנדלים רכים, ורגליי נתקלו באבנים שבלטו מהקרקע. החלטתי לעזוב את השטח בטרם אנקע רגל. לפתע הבחנתי באבן גדולה שבלטה מהקרקע. נשימתי נעתקה – היה זה שבר של מצבה עליה חרותות אותיות בעברית – פ.נ. הבנתי שכל השדה הזה הינו למעשה בית-עלמין ענקי הרוס, זרוע מצבות שבורות, ואני דרכתי על קבריהם של בני עמי הנרצחים באומן, ואולי גם סבתי נמצאה שם ביניהם? אמרתי קדיש בלבי ועזבתי את המקום. אולג שאל האם איני מעוניין לקפוץ מעבר לגדר. השבתי לו שמה שרציתי לראות כבר ראיתי. לא חשתי צורך לראות בית-עלמין חדיש ומצוחצח. לבי נשאר בשדה המוזנח.

נסענו לפארק סופיה. כבר בכניסה הבחנו ביעילות האוקראינית, סובייטית לשעבר. שומרת המקום המלווה במין שוטר, דרשה שמונה גריבנות עבור הכניסה, ולא הייתה מוכנה לקבל שום מטבע אחר, לא אירו ולא שקלים, רק גריבנות ודולרים. מהיכן אקח את המטבעות הדרושים? לפתע ראיתי מכונת כרטיסים חדישה, ועליה נורות לד מנצנצות, ומסך המקרין הודעה בכמה שפות המציינת שאפשר לקנות גם בוויזה וגם במסטרכארד . ניסיתי להכניס כרטיס, אך האישה צעקה שהמכשיר אינו מוכן מלקבל כרטיס כמו שלי, אם כי היה כתוב שהוא מקבל את כל סוגי הכרטיסים. הבנתי שהשומרת מעדיפה כסף מזומן. רצנו לכביש הראשי ופגשנו נהג מונית שהחליף 10 אירו לגריבנות בשער הידוע רק לו. נכנסנו לפארק יפה מאוד. בכניסה ניצב מעין שער ניצחון ובו מפל מים זורמים. מאחורי השער אגם יפה המוקף עצים. שבילים מקיפים את האגם, ומפלי מים מתיזים טיפות מים על העוברים ושבים. באגם שטה סירת עץ ענקית ובה כעשר תיירות צעירות. את הסירה משיט אוקראיני גדול וחזק, המחזיק בידו שני משוטי ענק. איך אדם אחד מצליח לעשות זאת? יש לו כוח של סוס. אפרופו סוס, לפתע מופיעה על השביל אישה צעירה בעלת שיער ארוך ופזור, הרוכבת על סוס גדול בקלילות ובחינניות. האם זו ליידי גודייבה? רגע, בוא ונתבונן... לא, היא לבושה.

בינתיים השייט החתיך מתלוצץ עם נשים צעירות המבקשות לחתור אף הן, והוא מפנה את מקומו. שתי בתולות אוחזות כל אחת במשוט משלה ומתחילות לחתור, אך הן אינן יודעות האם לדחוף או למשוך. בינתיים הן מתיזות מים על חברותיהן, לקול צחוקו של השייט בעל הגוף. הסירה מסתחררת סביב עצמה תוך השמעת צחקוקים וגם צרחות של הבנות, כפי שהן יודעות לצרוח למראה ג'וק או עכבר.

יצאתי מהפארק וחיפשתי מונית. להיכן נעלמו כל המוניות, בדיוק כאשר זקוקים להן? המתנתי בשמש הקופחת, ואז נשברתי והתקשרתי לאולג הנהג. הוא הבטיח להגיע תוך שמונה דקות. תוך כדי המתנה, לאחר דקה הופיעו מספר מוניות, והנהגים הציעו את עצמם. התלבטתי - האם לבגוד באולג הגוי, הדובר עברית טוב יותר מהעולים החדשים בחיפה? תוך שניות אולג הגיע, הבין את המצב שנוצר ותוך זמן קצר דחה את כל הנהגים האחרים וביקש ממני שמונה שקלים, מאחר והגיע מרחוק. חייכתי ונתתי לו עשירייה, , הנהג היה מבסוט עד הגג וכן גם אני...

בשבת בצהריים יצאתי לטייל ברחוב פושקין. הכול היה סגור, כולל הקיוסקים. דתיים הולכים אל הציון או ממנו. מכונית אוקראינית חלודה המזהמת את אוויר השבת. החלטתי ללכת לכיוון משכנות הגויים. הלכתי לכיוון היציאה מהעיר וראיתי כמה חנויות קטנות ומוזרות. כל אחת מהחנויות עשויה ממסגרת מתכת ומכוסה בזכוכית. זוהי בעצם מעין "קובייה אוקראינית". דרך הזכוכיות ניתן לראות את הסחורה המוצגת: מוצרי מזון, סיגריות, צעצועים, משקאות קלים ומשקאות חריפים. במרכז המבנה לכיוון המדרכה ישנו חלון מוגף בגודל 20X20 ס"מ ומאחוריו נמצא המוכר. כאשר מקישים על החלון, הוא נפתח,  והמוכר שואל את הלקוח מה רצונו. על הלקוח למסור תחילה את הכסף, ואז הוא מקבל מהמוכר את הסחורה, שהיא לרוב זולה יותר מאשר בישראל. זוהי כנראה שיטה להתגונן בפני שודדים וגנבים.

 על הקיר ליד החנות ישנו אוטומט למכירת מי שתייה. מניחים כסף כלשהו, ונמצאים במקום חמישה ברזים שמהם יוצאים המים. הברז הראשון מוציא ליטר אחד, והאחרון חמישה ליטרים. על הקונה להביא עימו בקבוקים או מיכלים עבור המים שהוא רוכש. שמתי לב לכך שהברזים מחוברים בצינורות באופן ישיר לאספקת המים של העיר.

המסע מתקרב לקיצו, מחר בבוקר נחזור ארצה. נותר טיול אחד שברצוננו לערוך. נלך לנהר בסופו של רחוב פושקין. מול בית-העלמין היהודי נמצא אגם המשמש לאגירת מים ובו סכר. המים כחולים וצלולים, מסביב מדשאות של עשב טבעי. אני מטייל עם בני משפחתי ונכדי הפעוט. אנחנו נהנים ממזג האוויר היפה. משמאלנו גבעה ועליה בתי מלון, שעליהם מתנוססים שלטים בעברית. לידם נמצאים גם מגדלים שהם בתי מלון בתהליך של בנייה, ועליהם עגורנים. זוהי בנייה ממש מודרנית בעיר כה ישנה, שמרבית בתיה האחרים קטנים ועלובים.

על הדשא נחות כמה נשים צעירות. מרחוק קשה לי להחליט האם הם אוקראיניות או יהודיות. נערה אחת מבחינה בנו מרחוק, קמה ורצה אלינו. עכשיו הכול ברור – היא יהודיה דתייה ולבושה בבגדים ארוכים. היא מתקרבת אלינו ואומרת: חברתי ואני מצוננות, ואין לנו מגבוני נייר. אולי יש לכם? בבקשה, דחוף לנו". אנחנו מחפשים בעגלת התינוק ואומרים: "היו לנו, אך לצערנו אנו לא מוצאים". גם התינוק מחפש, והינה מסתבר שהוא נשען על גליל של נייר טואלט שנמצא בעגלה. "מצאנו", ואנו מושיטים לה את גליל הנייר. אך הנערה מסרבת לקחת את גליל הנייר ואומרת: "אסור לי לקרוע בשבת מגליל הנייר". דעתם של בני משפחתי זהה, והתינוק אינו מתערב בשיחה. הצעתי את שירותיי בתור "גוי של שבת".הנערה אמרה: "אבל גם לך אסור! אני אומר לסובבים שיסתכלו על הנהר, ולא יראו אותי מחלל את השבת עם נייר הטואלט. אני לוקח את הסליל, מתוך כוונה להוריד ממנו קטע, ואז הנערה משמיעה קול זעקה: "אל תקרע את הנייר היכן שנמצאים החורים, זוהי עבירה חמורה יותר. תקרע בשטח הבלתי מחורר!" קרעתי פיסת נייר ומסרתי לה.

ואז הבנתי מה הייתה מטרת נסיעתי לאומן – ללמוד שקריעת נייר בשבת במקום המחורר הינה עבירה חמורה!

נפתלי בלבן – אוברהנד, אומן, ספטמבר 2019

  

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים