סיפור:
הכפר הנטוש/חסן בלסים מערבית ראובן שבת


"חכה כאן. ניצור איתך קשר בהמשך. אל תעבור לתחום הכפר. "

 

נראה שהכפר ננטש, אם כי עדיין היו עזים משוטטות פה ושם. לא ידעתי כמה זמן אצטרך לחכות. כדי להעביר את הזמן שוטטתי פנימה והחוצה מהבתים הנטושים. הרגשתי עייף, אבל לא הייתי בטוח אם לשינה יש מקום בחיים החדשים שלי. עליתי על גג אחד הבתים והסתכלתי על השכונה. עשן הקרב עלה מהעיירות הסמוכות, ושני מסוקים צבאיים רפרפו לאורך האופק. שדות כותנה הקיפו את הכפר מכל עבר. מעולם לא היה לי סיכוי לראות פרחי כותנה. או אולי ראיתי אותם בסרטים דוקומנטריים ובסרטים אחרים; אני לא בדיוק זוכר. ביליתי את חיי בעבודה במאפייה, אחר כך כנהג מונית, ולבסוף כסוהר. כשפרצה המהפכה הצטרפתי להתנגדות. נלחמתי עד נשימתי האחרונה. פרחי הכותנה נראו כמו פתיתי שלג, אך הם היו צריכים להיות מלאכותיים כי  אחרת קרני השמש העזים היו ממיסות את כולן.

 

הבחנתי בבחורה שישבה על גג בית אחר. היא בהחלט לא יכלה לראות אותי. היא ישבה על ספסל עץ קטן והעבירה מסרק ירוק בשערה הארוך. עורה נצרב  מהשמש. אישה קראה מהחצר למטה. "הישארי בשמש - אל תזוזי  מהמקום שאת נמצאת  בו," אמרה.

 

הילדה פלטה אנחה וכיסתה את פניה בידיה.

 

 

עיניה של האישה היו נפוחות. היא נראתה כאילו היא יכולה להשתמש קצת בשינה. היא נראתה באמצע שנות השלושים לחייה, אישה כפרית,  גופה בנוי היטב, נמרצת . התחלתי לפסוע ברחוב והלכתי אחריה אל תוך הבית וישבתי מולה על כיסא מכוסה בצמר  כבשה. היא צפתה בחדשות בטלוויזיה. קרבות שעדיין התנהלו בין כוחות המשטר ללוחמי ההתנגדות. היו  שם טבח, אונס, הצתות ואנשים שגורשו מבתיהם. חלקם אפילו אכלו את שאריות המתים.

 

התחלתי לתהות מה מונע את האישה והילדה לעזוב. רוב האחרים ברחו ומחפשים מקלט במדינות שכנות. הכלבים נבחו ככלבים. יצאתי  החוצה וראיתי יותר מעשרים אנשים  קשורים מול הבית. האישה חזרה לחצר ושוב קראה לילדה. "סווסן, תרדי  יש אורז ומרק במטבח. "

 

מתוך המעקה התבוננה  סווסן באישה העוזבת את הבית. האישה נשאה חבל. עקבתי אחריה. צליל התותחים החל להגיע אלינו כשהלם בעיירות הסמוכות. האישה נכנסה למתחם בעלי החיים של אחד הבתים הנטושים. החיה היחידה שם הייתה כלב מבוהל שהסתובב ובעט בטירוף.

 האישה הוציאה מכיסה ירך עוף קר וזרקה אותו לפני הכלב. הכלב זרק אותו. האישה ליטפה את ראשו של הכלב, קשרה את החבל סביב צווארו והובילה אותו משם.

 

חזרתי לילדה. היא הניחה את ראשה מתחת לברז בחצר להתקרר, ואז ישבה בצל עץ תפוח והתחילה לבכות. האישה קשרה את הכלב עם שאר הכלבים והביטה סביב הכפר הדומם. ישבתי בין ענפי עץ התפוח וחשבתי על האנשים שלי שחוזרים לעזור לי לעבור לצד השני. קיוויתי שהרגעים לא יתארכו מדיי.  הסתכלתי על הציפורים והתפוחים ובשיערה הרטוב של הילדה - רק שברי החיים שחייתי במשך שלושים וארבע שנים. לא הרבה זמן. אבל לא הצטערתי. היית  אמיץ , ושמי היה מהדהד בזיכרונות הדורות הבאים.

 

האישה חזרה לחצר ואמרה לסווסן לאכול משהו. הילדה צעקה והציפורים עפו בבהלה. הילדה אמרה בבכי וסטרה על לחייה ואמרה שהיא לא תאכל, שהיא מעדיפה להרעיב עצמה  למוות מאשר למות מכת שמש. "את אמא אכזרית ומשוגעת! אני רק רוצה למות ולהסתיים עם זה, "אמרה.

 

 

האישה עלתה לסווסן ותפסה בזרועה, ואז התמוטטה בבכי והתיישבה לידה, נשענת  על גזע העץ. סווסן השליכה  את ראשה לחיקה של אמה והתייפחה . היא נראתה כבת חמש עשרה, רזה ויפה, עם מבט מוזר בעיניה, כאילו עומדת לצלול אל הלא נודע. לא הבנתי מה קורה.

 

טלפון נייד צלצל. האישה התחננה בפני המתקשר לחפש את בעלה. רציתי לעבור למקום שמתקשר אליו ולברר מי הוא. היה קל להסתובב, אבל הם אמרו לי לא לחרוג מתחומי הכפר. לא יכולתי להפר את החוקים.

 

הימים והשבועות עברו בצורה מונוטונית. לא היה שום דבר שיכול לשעשע אותי מלבד סווסן ואמה. האם המשיכה לאלץ את סווסן להישאר בשמש על הגג, ומדי פעם הייתה מתקשרת בטלפון כדי לנסות למצוא את בעלה. כוחות המשטר עלולים להסתער על הכפר בכל רגע, אך המלחמה והחיים בכלל כבר לא הפחידו אותי. הייתי חופשי, והיה רק ​​צעד אחד קדימה ללכת.

 

סוף סוף חשבתי שהבנתי מה קורה בין סווסן לאמה. האישה נשארה מאחור בכפר בגלל בעלה. הוא התקשר אליה כמה ימים לפני שתושבי הכפר האחרים עברו להתגורר ואמר לה לחכות לו. הוא אמר שהוא הולך לברוח. הוא נלחם עם כוחות האופוזיציה באחת העיירות הסמוכות, אך אז הוא נעלם. הוא כבר לא ענה לטלפון שלו. אמה של סווסן נבהלה מכדי לעבור לעיירה אחרת ללא בעלה. חייה המוכרים בכפר בו התגוררה תמיד התפרקו, והאישה חיה כעת  סיוט. היא שמעה שמיליציות המשטר מבצעות מעשי זוועה. אנשים כינו אותם "רוחות הרפאים" ואמרו כי אנסו נשים ונערות אך העדיפו את אלה עם גוון העור. אז האם החליטה לתת לסווסן שיזוף. היא אילצה אותה לשבת בשמש שעות על גבי שעות. אולי הם היו משאירים את בתה לבד אם עורה היה בצבע לחם שעורה שרוף. האישה נקטה באמצעי זהירות אחרים. היה לה אקדח והיא אספה את כל כלבי הכפר מול ביתה בתקווה שיפחידו את כל מי שחושב להתקרב. סווסן נבהלה כמו אמה. לא פעם חשבה לברוח, אך לא היה לה מושג לאן היא יכולה ללכת.

 

לילה אחד שכבתי על ספסל עץ ישן, והאישה ישבה על השטיח בסמוך, התבוננה בחדשות תוך כדי בהיה אל  סווסן. היא שמה קומפרסים קרים על פניה של בתה וביקשה ממנה לשתות הרבה מים. הילדה הייתה במצב רע. החשמל כבה, והאם הדליקה פנס ואז יצאה לחצר לטלפון. סווסן הרימה  ספר עבה מדוכן הטלוויזיה. בבית היו רק שני ספרים - הקוראן וספר סיפורים קלאסיים. אביה  של סווסן קנה לה את ספר הסיפורים כשהייתה בת עשר. האם חזרה והתיישבה ליד סווסן, חרושה ומוטרדת עמוקות.

 

"שמעי, אמא," אמרה  סווסן. "אני אקרא לך את הסיפור הזה: 'שמס אל דין היה מלך רודני, שקוע בתענוגותיו ומתעלם מדאגותיהם של נתיניו. היה לו פיל שהוא אהב מאוד. הוא לא נתן לאיש להרגיז את זה או לעמוד בדרכו. הפיל שוטט ברחובות ובשווקים ושבר את כל מה שנקרה בדרכו. זה גרם נזק רב לתושבי העיר, אך הם לא יכלו לעשות דבר מחשש להכעיס את מלכם. יום אחד התכנסו אנשי העיר והחליטו לבקש מהמלך להגביל את תנועות הפיל או לשלוח אותו לגלות. כולם נכנסו לארמון, אך הם נפלו על ידי פחד ואימה, וברגע שהופיע שמס  אל דין , מוקף על ידי כוחותיו ושומריו, צעדו כולם לאחור. אם השומרים לא היו נועלים את השערים מאחוריהם, כולם היו בורחים. לאחר שתיקה ארוכה, שייח קשיש החליט לדבר. "הוד מלכותך", הוא אמר, "הפיל ...". ואז הוא עצר במחשבה שהאחרים יסיימו את מה שהיה לו לומר, אך הוא מצא את עצמו לבדו. שמס אל דין אמר בכעס, "מה קרה לפיל היקר שלי? דבר! "

 

"השייח 'ניסה לחשוב על דרך לצאת ממצבו. רועד מפחד, הוא אמר, "הפיל מרגיש בודד, הוד מלכותו. אתה לא צריך להשיג פיל נוסף שיחזיק אותו בחברה? "

 

"שמס אל דין צחק. "אתה צודק, חכם," הוא אמר. "שרים, הביאו לי פיל נוסף!"

 

"המלך קיבל פיל נוסף, ותושבי העיר היו במצב גרוע אפילו יותר מבעבר, אז הם החליטו ללכת להתלונן בפני המלך פעם נוספת. כמו בהזדמנות הראשונה, הם בסופו של דבר ביקשו משאמס אל דין להשיג פיל נוסף.

 

"האנשים ביקרו בארמון שוב ושוב, ובכל פעם הורה המלך על פיל אחר. בסופו של דבר העיירה הייתה מלאה בפילים, והאנשים עברו אחד אחד. כל מי שעזב האשים את האחרים בפחדנות, ובסופו של דבר לא נשאר אף אחד בעיירה, שם עברו כעת לפילי המלך רסן חופשי. '

 

"מה את  חושבת  על הסיפור, אמא?"

 

"אני לא יודעת, בתי, אני לא יודעת," היא ענתה. "כל מה שיש לנו זה אלוהים."

 

סווסן המשיכה לקרוא לעצמה את הספר, ואמה הלכה למטבח וחזרה עם קצת לחם וקצת ריבת משמש. ואז שמענו את קולות הירי. האישה פוצצה את להבת הפנס, ואני חמקתי  החוצה, שם ראיתי חמישה לוחמי אופוזיציה רודפים אחר טייס. נראה כי הם הפילו את המסוק שלו ומצאו את דרכם למקום בו נחת בצניחה. לטייס היה רק ​​אקדח; לאחרים היו קלצ'ניקוב ורדפו אחריו בטנדר. הטייס ירה שלוש יריות ורץ ליד ביתה  של סווסן. חזרתי פנימה. מבוהל, אמה של סווסן הוציאה את אקדחה מהמלתחה והתיישבה ליד בתה. הטייס נתקל בבית, והלוחמים הקיפו אותו וקראו לו להיכנע. לא הייתה לו ברירה: נגמרה  לו התחמושת. הוא יצא כשידו על ראשו. הגברים הקיפו אותו ובעטו בו עד שנפל על האדמה. ואז אמרו לו לקום. אחד הגברים דקר אותו בסכין ואז האחרים הצטרפו לדקירה. הטייס התמוטט לבריכת דמו שלו. אחד מהגברים הביא קצת בנזין מהטנדר, ואחד מעמיתיו הוציא טלפון סלולרי והתחיל לצלם כשגופת הטייס נשרפה.

 

כולם צעקו, "אללה אכבר!" ואז הם חזרו לרכב שלהם והתחילו לירות  מרוביהם מהחלונות .

 

הם עברו קרוב לבית אמו של סווסן, וכשראו את כל הכלבים קשורים הם התרגשו שוב. הם ירדו מהמשאית וריססו את הכלבים בברד כדורים. אמו של סווסן חשבה שהם "רוחות רפאים" ושהם עומדים להסתער על הבית. היא ירתה כדור לראשה  של סווסן ואז הכניסה את האקדח לפיה שלה. בגלל קול הקלצניקוב והכלבים שנובחים, החמושים לא יכלו לשמוע את הכדור שנורה בתוך הבית.

 

כשהכלב האחרון מת, שלטה הדממה. הגברים הוציאו את הטנדר שלהם מהכפר. בתוך הבית הייתה האם על ברכיה ואחזה באקדח בשתי ידיה. היא לא העזה לפנות לעבר סווסן, שכתם דם גדול על עורה הכהה.

 

האישה נשארה במקום שהייתה עד עלות  השחר. ביליתי חלק מהזמן בהסתכלות על הכלבים המתים. כלב אחד עדיין נשם ברפיון. דמיינתי את נשמתו בורחת ומצטרפת אליי בהמתנה שלי. אמה של סווסן פתחה את דלת הכניסה לבית. היה לה את האקדח בידה והיא הלכה קדימה ללא מטרה. היא נכנסה לשדה כותנה והמשיכה ללכת, באפלולית. רציתי לעקוב אחריה ולגלות אם היא מתכוונת לירות בעצמה, אבל היא חרגה מתחומי הכפר ופסעה לעבר השמש העולה.

 

הרבה דברים קרו בכפר אחרי זה. כוחות המשטר הסתערו על הכפר ואז כוחות האופוזיציה השיבו את השליטה לאחר קרבות עזים. ארגונים הומניטריים בינלאומיים באו לחפש ראיות, אוספים נתונים על פשעים שבוצעו על ידי שני הצדדים, כמו שופטים המונים שערים ששקעו מטה.

 

* * * *

 

נלחמתי עם המוג'הידין של בני האל. הייתי צלף. במשך שנה וחצי בחרתי חיילי משטר. בסוף הם הטילו פצצה על מקום המסתור שלי ממטוס. הם גררו את גופי המעורער ובעטו בו והשתנו עליו. לא היה אכפת לי מההתעללות בגווייתי. שמחתי שנפטרתי בקרב. הייתי פוגש את האדון במצפון צלול. ברגע שהייתי משוחרר מגופי, הגיעו כמה עמיתים לשעבר עם הסמכות להסדיר את תהליך המעבר. הם הביאו אותי לכפר הזה. הם השאירו אותי לבד ואמרו, "חכה כאן. נעביר אותך לגן העדן. אל תעבור לתחום הכפר הזה. "אני לא יודע אם העמיתים שלי  חיכו גם הם.

 

עבר זמן רב. ועדיין חיכיתי. הסתובבתי בכפר הנטוש. הבטתי בבגדי הכפריים, סירים ומחבתותיהם, צעצועי הילדים ועצמות חיות המחמד המתים שלהם. גם שדות הכותנה מתו. פעם הרגשתי משועמם, אבל אז השעמום הראה לי אילו כוחות באמת היו לי. התחלתי להסתובב עם הציפורים על הענפים ועל גגות הבתים. התגוללתי  עם העלים כשנפלו מהעצים. שיחקתי עם הרוח, זחלתי עם התולעים יכולתי לעשות הכל, בלי לדאוג, רעב או פחד. הבדידות לא הפריעה לי יותר. הזיכרונות שלי מחיי העבר החלו לדעוך. בוקר אחד, כשישבתי בעץ התפוחים בבית אמו של סווסן, הייתה לי מחשבה שמטרתה מכת מוות לרעיון ההמתנה: מה אם הכפר הנטוש הזה היה בעצמו גן העדן?

 

 

*חסן בלסים -סופר ויוצר עירקי יליד עירק. ספרו הראשון, משוגע החופש בכיכר, זכה במספר פרסים חשובים.

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים